בעיר קראקוב היה הווי יהודי דתי מגוון. הצבור הדתי בלט לא רק במנהגיו ואורך חייו, אלא גם בלבושו המיוחד. הגברים לבשו חליפות שחורות ארוכות ("קפוטות") ונעלו נעלים שחורות ללא שרוכים. בשבתות ובימי חג לבשו מעילי משי ארוכים שחורים ("בעקישע") וחבשו כובעי-פרווה "שטריימליך-זנבות", שטוחים ומחודדים – נוסח גליציה, שהיתה נתונה בידי השלטון האוסטרי, או "שטריימליך" גבוהים, העשויים מקשה אחד – נוסח אותו חלק של פולין, שהיה נתון – עד תום מלחמת העולם הראשונה – בידי הכובש הרוסי. הבחורים חבשו מגבעות שחורות, בעלות שולים רחבים, או כובעי מצחייה קטנים דמויים גליל, שנקראו "קאשקעטען", שהיו מקובלים בקרב היהודים, שהיו תחת השלטון הרוסי.

ילדים מבתים דתיים ולא דתיים (כל עוד לא היו בתי ספר מודרניים) החלו ללמוד תורה מגיל רך, ב"חדרים" או בתלמוד תורה. המוסד החינוכי "תלמוד תורה", הוחזק בידי הקהילה ומנה כתות רבות לכל הגילים. הילדים למדו בו מגיל חמש בכתה, שנקראה "מכינה". הלימודים במכינה הכילו א"ב, ראשית הקריאה בסידור התפילה ואח"כ גם חומש אגב תרגום מילולי ליידיש. ילדי המכינה התחילו ללמוד חומש מספר "ויקרא" – כזו היתה המסורת בכל קהילות ישראל, לקיים את דברי חז"ל "יבואו טהורים (הילדים 'שהיו עדין טהורים מחטא') ויעסקו בטהורים (בקרבנות, שהוקרבו בבית המקדש)". גילאי 7-6 למדו בכתה א' חומש עם פרוש רש"י ובאמצע השנה התחילו ללמוד גם משנה. גילאי 8-7 התחילו ללמוד גם תלמוד וכן הלכות מקיצור "שלחן ערוך". ככל שהגילים עלו, הלכו והעמיקו הלימודים. הגילים הגבוהים יותר למדו גמרא עם תוספות.

בשנת 1926 נפתח בית הספר הדתי "יסודי התורה", שהצטיין במידה רבה של מודרניזציה. הונהגו בו לימודי חול בשפה הפולנית ע"י מורים מוסמכים. בתום שנת הלימודים נבחנו התלמידים באחד מבתי הספר הממלכתיים וקיבלו תעודות מעבר לכתה גבוהה יותר. תוך שנים ספורות הגיעה רמת הלימודים הכלליים בבית ספר זה לכך, שהוא הוכר ע"י הפיקוח הממלכתי והורשה להעניק תעודות מעבר משלו ללא צורך בבחינות שנתיות בבית ספר ממלכתי.

גם ב"תלמוד תורה" הונהגו לימודי חול, אלא רמתם היתה נמוכה מזו שב"יסודי תורה".

"יסודי התורה" הנהיג גם שיטה חדשה בלימוד התורה. לפי השיטה המסורתית היו לומדים חומש לפי סדר פרשיות השבוע, הלימוד היה מכני ובזכרונם של התלמידים נותר מעט מאוד מלימוד זה. החידוש היה בכך, שהוחל ללמוד מספר "בראשית" ולא "ויקרא". הלימוד התנהל בקצב אטי, ללא צמידות לפרשת השבוע והיה יותר מעמיק. כדי שהתלמידים ידעו בכל זאת מהי פרשת השבוע, היה המורה בכל יום שישי מספר לחניכיו את תכנה של פרשת השבוע.

הלימודי ב"יסודי התורה" וב"תלמוד תורה" נמשכו עד גיל 15-14 בערך, במקביל לגיל בית-הספר היסודי הממלכתי. אלה שרצו להמשיך בלימוד התורה מילאו לרוב את בתי המדרשה, ששמשו הן כמקום תפילה והן כמוסד לעיון בתלמוד.

ילדים רבים שלא נמנו עם החרדים הקיצוניים, למדו בבתי ספר הממלכתיים הפולניים ואילו לימודי קודש היו לומדים בשעות אחה"צ אצל מלמדים פרטיים או ב"תלמוד תורה", שקיים מערכת לימודים מיוחדת בשעות אחה"צ לסוג זה של תלמידים.

במקביל ל"יסודי התורה" הקימה מפלגת "המזרחי" בהתחלת שנות העשרים "חדר עברי" – בית ספר עברי מודרני, שהצטיין בכך שהלשון העברית נלמדה בו באורח שיטתי, מתוך ספרי לימוד מודרניים. רק המקצועות החילוניים, כגון חשבון, פיזיקה, היסטוריה כללית, גיאוגרפיה וכו' נלמדו בשפה הפולנית. בית ספר זה עמד תחת פיקוח ממלכתי, עם זכות להעניק תעודות מעבר רשמיות.

בהמשך לבית הספר היסודי "חדר עברי" שימש בית הספר התיכון הדתי "תחכמוני". הוא נוסד על ידי מפלגת "המזרחי" בשלהי שנות העשרים והגיע תוך שנים ספורות לרמה גבוהה ואף קבל הכרה ממלכתית.

החוגים האורטודוקסיים הקיצונים התנגדו בתוקף לפתיחת בתי ספר דתיים מודרניים ואף היו ביניהם כאלה שטענו, שמוטב שהילדים יבקרו בבתי ספר נוצריים ויחללו קדושת השבת, במקום שילמדו תורה מפי "הציונים האפיקורסים".

* * *

בקראקוב היו הרבה בתי כנסת. העתיק ואולי גם היפה ביותר היה בית-הכנסת הישן, שנבנה בשלהי המאה ה- 14. (יש הסוברים כי הוא הוקם לפי רשיון מיוחד מטעם המלך הפולני – קזימיר הגדול, אשר גם תרם חרבות לשם הפיכתם למנורות. חרף האיסור שבתורה "לא תעשה פסל" – נתלו החרבות הנ"ל בתוך בית-הכנסת למרות שהיו מקושטות בראשי מלאכים – וזה כדי לא להעליב את המלך.)

על יד בית-הכנסת הישן היה מגדל שמירה ובו שמרו זקיפים (מהמאה ה- 15 ועד המאה ה- 18) מפני מתפרעים נוצריים. לאות אבל לזכר קרבנות הפוגרום במאה ה- 16 שאירע בליל חג שמחת תורה בעת "ההקפה" הרביעית, היו נוהגים המתפללים לערוך רק שלוש וחצי הקפות עם ספרי תורה מסביב לבימה, ומיד אחר כך מתישבים על ספסלים הפוכים, דוגמת אבל תשעה באב, ואומרים פרקי תהילים וקינות. ועוד מנהג מיוחד במינו היה נהוג בבית הכנסת הישן. לפני התחלת תפילת שחרית, היה השמש עולה לבימה, פונה לכל צד מארבע רוחות השמים, קד קידה ואומר ביידיש: "סלחו לנו רבותי". מלים אלה היו מכוונות לרוחות המתים, אשר לפי אמונות העם היו פוקדות בשעות הליל את בית הכנסת. הרוחות נתבקשו לפנות את המקום למתפללים החיים.

בשנות השואה השמידו הגרמנים את קמרוני הכיפה של בית-הכנסת והפכו אותו למחסן. כך תמו חייו של בית הכנסת הישן – העתיק ביותר בפולין (עתה הוא מוזיאון יהודי.)

העיר קראקוב אימצה לעצמה במאה ה- 16 את הסגנון הרנסנסי והסגנון הזה הטביע את חותמו גם על אדריכלות בתי כנסיותיה ההיסטוריים. כבית-כנסת רנסנסי טיפוסי ראשון בפולין, יש לציין את בית-הכנסת על שם הרמ"א, אשר נבנה על ידי אביו של ר' משה איסרלס – הרב הגאון, בשנת 1553, לפי רשיון המלך זיגמונט אוגוסט.

ראוי לציין שבית הכנסת של הרמ"א שימש אחת הדוגמאות הראשונות והבודדות, אולי בפולין, לבית תפילה פרטי, כלומר לבית-כנסת הנועד לחוג מצומצם של מתפללים מבני משפחת מייסד בית-הכנסת, או מבאי ביתו.

מול בית-הכנסת של הרמ"א נמצא בית-העלמין היהודי העתיק שבקראקוב. אגדת-עם מספרת, שבאותו מקום עמד בית-מגורים של משפחה יהודית עשירה. האחד מימי השישי בשבוע נערכה שם חתונתה של בתו של בעל הבית. ההילולא והחינגה בלווית נגינה נמשכה עד השעות המאוחרות בלילה תוך חילול קדושת השבת בפרהסיא. הדבר עורר את זעמו של הציבור, שהיה חרד למצוות הדת ובעטיו הטיל רבה של קראקוב, הרב משה איסרלס, קללה על בית-החוטאים שהתמוטט על כל הנוכחים בו והאדמה בלעה אותו על כל אשר בו. מאותו זמן נאסרה עריכת חופה וקידושין בימי השישי בקהילת קראקוב.

גם "בית-הכנסת-הגבוה", שנבנה בסוף המאה ה- 16, שימש אחת הדוגמאות הקלאסיות לבנייה היהודית בסגנון הרנסאנס. עובדה מעניינת היא, שבבית-כנסת זה הופיעו לראשונה ציורי קיר על נושאים תנ"כיים, כגון: עקידת יצחק, תיבת נוח, ציור נוף "על נהרות בבל" וכו'.

אחרון בתי-הכנסת מאותה תקופה הוא ביהכ"נ ע"ש ר' יצחק בן ר' יעקב, המכונה "ר' אייזיק ב"ר יעקילש שול". הבניין הוקם בשנת 1640 ע"פ רשיון שניתן ע"י המלך ולאדיסלאב הרביעי.

עם תום מלחמת העולם השנייה קבלה שארית הקהילה היהודית בקראקוב לידיה רק שני בתי-כנסת: בית-הכנסת של הרמ"א ובית-הכנסת של ה"מתקדמים", "היכל נאורים" ברחוב מיודובה, ששימש לפני המלחמה כמקום תפילה לחוגים הליבראליים.

רוב האוכלוסיה החרדית בקראקוב נמנה עם כתות החסידים השונות, רק מיעוט השתייך למחנה המתנגדים. לרוב היו אלה חסידי בלז (עיירה שבמזרח גאליציה) וחסידי בובוב (עיירה במחוז טארנוב, במערב גאליציה). בעיירות אלו ניהלו ה"רביים", מנהיגי אותן כתות חסידיות, את "חצרותיהם" – כל אחד את חצרו – וחסידיהם היו מבקרים אצלם לעתים תכופות, לרוב בשבתות ובעיקר בחגים, כדי ליהנות מזיו פניהם, לשמוע דברי תורה מפיהם, לזכות בברכתם וב"שיריים" משולחנם בעת סעודות השבת והחג – סגולה לאריכות ימים והצלחה בחיים.

יהודים יוצאי פולין הקונגרסאית, שהתישבו בקראקוב, נמנו רובם עם חסידי גור או ראדומסק (עיירות בפולין הקונגרסאית, שבהן שכנו חצרות ה"רביים" שלהם).

לכל כת חסידים היה בית-מדרש משלה, שהיה קרוי ביידיש "שטיבל" – חדרון. לקבוצות החסידים הגדולות היו אפילו "חדרונים" אחדים בעיר. החסידים היו דבקים ב"שטיבל" שלהם ואפילו אלו מהם שהתגוררו במרחק רב מה"שטיבל", היו טורחים לבוא ובלבד, שיוכלו להתפלל עם אנשי קבוצתם.

* * *

למרות שקהילת קראקוב היתה אחת הגדולות בפולין, לא היה לה רב במשך שנים רבות. עד שנת 1925, מאז פטירתו של הרב ר' שמעון סופר (שרייבר), מחבר הספר "כתב סופר", בסוף המאה הקודמת, היו עניני הקהילה נתונים בידי "פרנסים מטעם השלטון" ואלה דרשו מהמועמדים לרבנות שלמונים גבוהים תמורת משרה מכובדת זו. החיים הדתיים התנהלו, אפוא, בידי דייני בית-הדין של הקהילה, שהיו מקיימים "דיני-תורה" והיו פוסקים בדיני ממונות בין יהודים יריבים, שנמנעו מלהתדיין בפני הערכאות המשפטיות הנוכריות.

עם תקומת מדינת פולין בשנת 1918 התארגנה הקהילה מחדש ונערכו בחירות דמוקראטיות לועד הקהילה. בקראקוב המשיכו למעשה להתקיים שתי קהילות נפרדות: האחת בקראקוב רבתי והשנייה ברובע פודגוז'ה, שהיה עד המאה ה- 19 יחידה מוניציפאלית נפרדת ועצמאית ורק באמצע המאה שעברה צורפה לרשות העירונית של קראקוב. אלא שאיחוד מוניציפאלי זה לא השפיע על הציבור היהודי, ושתי הקהילות לא התאחדו לעולם.

הקהילות דאגו לסיפוק צרכי הדת של חבריהן, הקימו מקוואות טהרה, טפלו בהחזקת בתי-תפלה, משחטות לעופות ופיקוח על שחיטת בקר כשרה בבתי-המטבחיים ועל ענייני הכשרות בכלל, החזיקו במוסדות-חינוך, בתי-חולים, בתי-יתומים ובתי-עלמין.

דוגמת קהילות יהודיות אחרות היו יהודי קראקוב נוהגים – כמעט עד שנות מלחמת העולם הראשונה – במקרה של מגיפה בקרב האוכלוסיה לערוך טקסי נישואין של בני זוג עניים בפתח בית העלמין על חשבון קופת הציבור. האמונה התפלה, שקיום מצוות הכנסת כלה בבני עניים יפייס את הרוחות הרעות ויעצור את המגיפה, לא עברה מן העולם, כנראה, אפילו בקהילה עירונית גדולה ומתקדמת, כמו קהילת קראקוב. אגב, בקהילת קראקוב היה קיים איסור רשמי מטעם הרבנות על השתתפות נשים בהלוויות ואומנם בהלוויות של בני החוגים החרדים לא נראתה אשה בבית-העלמין. החוגים הליבראליים לא הקפידו על איסור זה. החרדים ניסו אף להיאבק נגד נוהגם של הליבראליים לשתף נשים בהלוויות המתים ובשנות השלושים המאוחרות הופיע כרוז מטעם הרבנות, שקרא לאוכלוסיה להפסיק נוהג זה, שלו ייחסו את גידול התמותה בקרב הציבור.

יהודי קראקוב הצטיינו מאוד בשמירת קדושת השבת ומועדי ישראל. מיד עם כניסת השבת השתרר שקט במרכז היהודי הגדול בשכונת קאז'ימייז' ובסביבתו. כל המסחר והמלאכה שבתו לחלוטין, גם תנועת כלי הרכב נפסקה וברחובות נראו רק האנשים, שמיהרו לבתי-הכנסת לתפלת קבלת-שבת ובסיום התפלה חזרו לבתיהם. גם בבתים פנימה הקפידו לשמור את השבת כהלכתה, לא היו נוגעים בחפצים, שאינם לשימוש לצורכי אוכל או לבוש, כגון פמוטים, מקלות, ושאר כלים שהיו בחזקת "מוקצה". בעיקר היו מקפידים, כמובן, שלא להבעיר אש ולא להדליק או לכבות את האור, וכיו"ב. פעולות אלו נעשו במקרה הצורך בידי "גויים של שבת"; המשרתת הנוצריה או החצרן. כידוע, אוסרת ההלכה להורות בשבת ואפילו לבקש מהנוכרי לעשות מלאכה כלשהי בשבת. אלא, שהגויים היו לרוב מודרכים בעניין זה מימות החול והיו רגילים מאליהם לעשות בשבת כל מה שנדרש.

קראקוב היתה מוקפת עירוב של שבת – חוט תיל, שהקיף את העיר והפך אותה על פי ההלכה לרשות משותפת אחת, מעין חצר אחת. וכך יכלו החרדים, שהקפידו בעניין איסור טלטול בשבת, לטלטל את תשמישי הקדושה – טליתות, סידורי תפלה וכיו"ב – או חפצי שימוש אישיים, כגון שעונים, ממחטות ועוד, כל אימת שהיו יוצאים מבתיהם.

* הרשימה כוללת מספר תוספות של אריה בראונר. שהוסיף גם את הדברים הבאים:

מדוע נפסקו ההקפות בבית הכנסת הישן באמצע ההקפה הרביעית?*

מפי אבי ז"ל שמעתי אגדה זו בגירסה שונה מזו שברשימה "הווי יהודי דתי בקראקוב" של ד"ר מ. בוכוייץ.

בסיפורו של אבי ז"ל חל מאורע זה במאה ה- 17, בעת שבתו על כס הרבנות בקראקוב של הרב המקובל, ר' נתן נטע שפירא, מחבר הספר "מגלה עמוקות".

זמן מה לפני חג הסוכות נתקבל בקהילה, שהיתה מרוכזת בגיטו של קאז'ימייז', מידע כי הז'אקים, תלמידי האוניברסיטה היאגלונית, מתכוננים להתנפל על הגיטו ולפרוע פרעות ביהודים דווקא בליל שמחת-תורה, בשעה שהעיר כולה צוהלת ושמחה וכל האוכלוסין, אנשים, נשים וטף, מצטופפים בבתי-הכנסת ונוטלים חלק בהקפות ובריקודים עם ספרי התורה.

באו, אפוא, פרנסי הקהילה אל הרב ר' נתן נטע שפירא לטכס עצה, כיצד לקדם את פני הרעה ולמנוע אסון מהקהילה. בעצתו של הרב הוחלט שהשומרים היהודים, הסובבים בלילות על חומת הגיטו, יקבעו בקסדותיהם בליל שמחת תורה מספר נרות דולקים.

וכך היה. בליל שמחת תורה סובבו השומרים על חומת הגיטו, כשנרות דולקים קבועים בקסדותיהם. וכיוון שבאותם הימים לא היתה בלילות תאורה כלל, הרי שמרחוק נראו הנרות הדולקים, הנעים בחלל, כרוחות רפאים.

הז'אקים, שכמובן לא היה להם מושג מעצתו של הרב והיו רגלים לכך, שחשכה גמורה עוטפת את הגיטו בלילות, יצאו בהמוניהם לעבר הגיטו, כדי לבצע את זממם – וניתן לשער, שכרגיל השתכרו תחילה, כדי לעודד את עצמם. ואולם, משהתקרבו אל חומות הגיטו, צצו פתאום לעיניהם האשים הדולקים, שנעו בחלל מעל לחומה. מראה זה הטיל אימה כה גדולה בלבותיהם, שפתחו בנסיגה מבוהלת, תוך שהם פוגעים איש ברעהו ודורסים זה את זה. וכך באו רווח והצלה ליהודי קראקוב, שיכלו להמשיך בשמחת החג ללא הפרעה.

אך לזכר העובדה, שהתנפלות הז'אקים באה בשעה, שהקהל החוגג בבית-הכנסת הגיע לאמצע ההקפה הרביעית, שהופסקה, כמובן, עד יעבור זעם, הותקן לדורי דורות המינהג להפסיק באמצע ההקפה הרביעית. כן נקבעו סליחות מיוחדות, שנאמרו במעמד זה בבית-הכנסת הישן. בתום הסליחות היו ממשיכים ומשלימים את ההקפות עד תומן.

כל הרוחות והשדים...**

את בית-הכנסת המפואר שברובע היהודי בנה רבי אייזיק יקליש במשך שש שנים (1638-1644) בתמיכת המלך – על אף ההתנגדות החריפה של הכמורה הפולנית. אחרי קשיים רבים, כאשר עמד הבית על תילו, הוא היה לצנינים בעיני אספסוף הפולנים, שלטש עיניים לאוצרותיו הרבים. לא פעם ולא פעמיים ניסו כנופיות בריונים למיניהם לפרוץ אל תוך בית הכנסת, אך השמירה עליו מנעה נזקים. היהודים גרו ברובע מוקף חומה גבוהה, ששעריה ננעלו לקראת הלילה. באופן יחסי קל היה להתקיף את היהודים מצד בית-הקברות, שחומתו הנמוכה סגרה את הרובע היהודי מצדו המזרחי.

היה זה סמוך לחנוכת בית הכנסת על-שם רבי אייזיק, כאשר הגיעה לידי היהודים ידיעה סודית, שבלילה תתקיף קבוצה מאורגנת של בריונים את הרובע היהודי ותשתדל לפרוץ את דלתות בית-הכנסת ולגזול את אוצרותיו. המתקיפים עמדו לבוא דרך בית-הקברות.

פחד ירד על רחוב היהודים, שהתהלכו חסרי-אונים. השמועה הגיעה גם לאוזני רבי אייזיק. הוא הסתגר שעה ארוכה בביתו של רב הקהילה, יום-טוב הלר, ויצא משם כשתוכנית-פעולה בידו...

בלילה הסתגרו היהודים בבתיהם והציצו דרך החלונות לכיוון בית-הקברות. בהתקרב חצות-הלילה נשמעו קולות של חבורת שיכורים, צחוק ולעג ושירים גסים: את הדרך של בית-הקברות האירו אורות עמומים של מיספר פנסים. כשהחבורה העליזה החלה להתקרב לחומה, קמו לפתע מאחורי המצבות "רוחות מתים" לבנים כשלג ובצעקה אדירה החלו רצים בכיוון הגויים, כשבידיהם מקלות עבים... בקיצור – "וינוסו אויביך", כמו שכתוב. הפרחחים הפולנים, שסבורים היו כי המתים הם שקמו מקבריהם, החלו בורחים בפחד ובבהלה וה"רוחות" רדפו אחריהם עד קצה בית-הקברות.

היו אלה תלמידי ה"ישיבות" אשר בעצת הרב נתעטפו בסדינים לבנים וארבו לבריונים מאחורי המצבות.

* מספר תוספות של אריה בראונר
** הסיפור הופיע בזמנו ב"משמר לילדים".