על גדות נהר הויסלה מתנוסס הוואוול, ובפיסגתו ארמון מלכי פולין, מכותר בחומות הגנה כבדות והוא מביט מלמעלה על ארמונות האצולה, בתי עשירי העיר, מגדלי הכנסיות.

עיר רנסנסית – קראקוב – בירתה השניה של פולין ואחד המרכזים הראשונים של יהדות פולין. קאז'ימייז' – הרובע היהודי – פעם עיר בפני עצמה צמודה לבירה, הפך ללב החיים היהודיים ולעיר מקלט לניצולי פרעות מצ'כיה וגרמניה כבר במאה ה- 14. הדחק והצפיפות רבו, הבתים בני 2, 3 קומות נבנו בשולי רשת צפופה של רחובות וסימטאות ש"חרשו" את העיר. הרחובות הצרים התלכדו בככרות קטנים לפני רחבות בתי הכנסת.

בשתי המאות האחרונות התפשט קאז'ימייז' והרובע העתיק נפרץ ע"י טבעת רחובות רחבים יתר ובתים גדולים בעלי חצרות פנימיות – ולמרות זאת, לא שינה קאז'מייז' את אופיו. בבתי הכנסת, שנבנו בין המאות ה- 14 וה- 17, התרכזו במשך הדורות חייה הרוחניים של הקהילה היהודית.

העתיק בבתי הכנסת בקאז'מייז', ואחד העתיקים בפולין כולה, הוא בית הכנסת הישן "אלטע שול". הוא נבנה בשלהי המאה ה- 14. פנים הבית: דו סטווי, גותי, בעל כיפת קמרון של ששה שדות הנשענים על שני עמודים. בחוץ הסגנון רנסנסי ביסודו. האתיק היפה, ככותרת נאה על הגג, החלונות הרומאניים והמגדל אשר בפנה הצפונית מזרחית מעידים על עתיקותו. באותה רחבה ניצבים שני בתי כנסת נוספים. האחד – בית הכנסת של הרמ"א שנבנה במאה ה- 16 – רנסנסי טיפוסי, הראשון בפולין בסגנונו הטהור, חד סטווי עם כיפתו הביתית. ארון הקודש בנוי בשקע הקיר המזרחי ודלתותיו מקושטות בתבליטי ברזל, בעלי אורנמנטיקה עשירה. צמוד אליו בית הקברות הישן, בו קבורים גדולי הדורות, לכאן נהרו יהודים מכל קצוות הארץ לשפוך את לבם ולשטח בקשותיהם על קברות הצדיקים. השני – בית הכנסת "פופר", המשכנע בפשטותו הרומנסקית; סקרפות בולטות וחלונות צרים וארוכים יוצרים משחק בין אור וצל.

לא הרחק מהם נמצא בית הכנסת "הגבוה" שנבנה בסוף המאה ה- 16, אחת הדוגמאות לבניה היהודית-דתית רנסנסית. גם כאן, פנים הבית, כמו בבית הכנסת של הרמ"א, מצטיין בכיפתו החביתית הגבוהה, המחולקת על ידי חגורות מקבילות, נשענות על פילאסטרים שטוחים. ארון הקודש, מהעתיקים ביותר בפולין, עם סייגי הברזל המחושל שלו, מעטרים הן את מעקה המדרגות והן את הבמה. הסייגים מצטיינים באופיים העדין של קוויהם – עבודת אמני הרנסנס האלמונים. על הקירות ציורי קיר על נושאים תנכיים.

בית הכנסת "קופה" צמוד לקטע החומה ההרוסה של קאז'ימייז'. בקצה השני של הרחוב רחבה, ועליה מתנשא אחרון בתי הכנסת הרנסנסיים של קראקוב, בית כנסת "אייזיק ב"ר יעקלס". הבית נבנה במחצית הראשונה של המאה ה- 17. בחוץ נתמך הבנין, כשאר בתי הכנסת הקראקובאיים העתיקים, בסקראפות חזקות. בחזית הראשית מבנה מדרגות דו-צדדיות המובילות לעזרת הנשים. מדרגות אלה מסתיימות בחלקן העליון במקום מפגשן במבנה – שהוא אלמנט ארכיטקטוני אופייני בבניה הייצוגית הרנסנסית האיטלקית. פנים בית הכנסת עשיר גם הוא בקישוטי ברזל מחושל סביב הבמה בצורת סוכת גינה סגורה – דומה לזאת בבית הכנסת "הישן".

בתי כנסת אלה מפוארים בגדלם ורצינותם היוו בד בבד ניגוד לבתי המגורים הצנועים מסביב, ומוקד משיכה לדייריהם. על רקע זה מתנשאת בעוצתה הנפשית אוירת "ימי התשובה" בקראקוב בכלל ובקאז'ימייז' בפרט – ועל אף שדופק הרובע היהודי חדל לפעום זה זמן רב, הזכרונות והנוסטלגיה חיים ועולים במיוחד בתקופת החגים...

סתיו, אפלת הלילה עדיין מחביאה בתוכה את הרחובות. הבתים משופעים נוטים מזקנה ומעומס הגגות הכבדים. דממה ממלאת את הרחובות הצרים. פתאם נשמע קול צעדים כבדים ועמומים מלווים בנקישות מקלו של זקן מתקרב. בקרן הרחוב נדמו הצעדים, השקט חזר לשלוט לרגע. קולו של הזקן ממלא שוב את הדממה בניגון מלא רגשות, קריאה ליהודים לקום לאמירת הסליחות ועבודת הבורא. שוב שקט ושוב הצעדים המתרחקים, ובקרן הרחוב הבא נשנית הקריאה וחוזר חלילה, עד שהקולות נאלמים בין כותלי ה"אלטע שול". בזה אחר זה נדלקים האורות בחלונות ואחריהם מופיעות הצלליות הראשונות שפניהן לבתי הכנסת ולשטיבלעך, כאילו מכושפות הן מקולו של השמש... – מנהג עתיק שעבר מדור לדור ושהיה לסנונית הראשונה לאוירה מיוחדת זו של הכנות לקראת ראש השנה ששיאן ביום הכיפורים. משעות הבוקר המוקדמות נפתחו דלתות בתי הכנסת לרווחה לקבלת פני החוזרים בתשובה.

רבים מהם מזדרזים לשלשל מטבעות לקופות הצדקה המונחות בשורה על שולחנות, ליישור ההדורים בין איש לרעהו ובין אדם לבוראו. ההמולה משתתקת בשעת אחר צהריים מוקדמת. לעת ערב חוזר הקהל וממלא את הרחוב, אך הפעם בסבר פנים חמור. ממהרים להחליף את ברכות החג האחרונות לפני תפילת "כל נדרי, ונהרות אדם זורמים לבתי הכנסת... "האלטע שול", הנבחר בעתיקותו וגודלו, זכה בחגים להעמיק את רגשות הנאספים. חלונותיו הצרים נתונים בתוך גומחות צרות ועמוקות בכתליו הכבדים. סורגי הברזל שנועדו להגן בפני פורעים – מחלקים את פיסות האור הבוקע מההיכל למרובעים, מרובעים. אומנות האבן, שנועדו לתמוך בקשתות התקרה, כאילו ממתיקות סוד אחת עם רעותה. הנכנסים נבלעים באור הבוקע בעד שערי הברזל הפעורים לרווחה. אחולי "חתימה טובה" האחרונים נפסקים למשמע שלוש הנקישות של השמש על הדוכן, המורות על התחלת התפילה. התפילות מכל בתי הכנסת מופנות לבורא עולם ומתלכדות לקול אחד ועצום, המוסיף חוליה לשלשלת הדורות.