למעשה זהו ספור רק עבור קראקובאים. מי שלא נולד, או לפחות גדל בקראקוב, לא יתרשם ממנו. כמובן, האשם הוא בי, כי אינני סופר ואין ביכולתי להלביש באמנות המלים את רוח הדברים.

לעומת זאת בשביל הקראקובאים הספור הוא מעין מסע לתוך נוסטלגיה.

מי שאינו זוכר – מוטב שלא יודה, אחרת לא יאמינו שהוא קראקובאי. ובכן, בלב של הרובע היהודי – הוא קאזימייז' – היתה גרה לה משפחה יהודית – אב, אם והרבה, הרבה בנים. במקצועם הם היו אופים והיו מספקים את הלחם היום יומי, וכמובן לחמניות מכל סוג ומין, בתוך הרובע. לכאורה, שום דבר ראוי לציון – סתם בעלי מלאכה, אחדים מיני רבים שבקאזימייז'. ברם, מקור הילתם של הגלזמנים היה בהיותם סכינאים, ולא סתם סכינאים, אלא כל אחד ואחד עם ותק עשיר בבתי הסוהר.

ספר היום לעלם ישראלי כי יהודי מרובע שלו הוא סכינאי, זה לא יעשה עליו רושם רב. היום העתונים מלאים ספורים על אלימות: פה, אצבע דינמיט; שם, רימון ובמקום אחר, פצצה. ב"חבורה" כזאת סכין זה כמעט משחק. אבל, לנו, ה"גוטה ידישה קינדר", זה נראה נורא. יהודי שיהיה סכינאי, יהודי שישפוך דם, לא יתכן כדבר כזה.

והם, הגלזמנים, הטילו אימה ופחד על הרובע – אבל, לפעמים, גם כבוד. כן כבוד. היו זמנים שהיינו ממש גאים מזה שגלזמנים מתגוררים בתוכנו, שיש מישהו בינינו, שיכול להטיל אימה גם על הגויים. אלה היו שנות השלושים. מדי פעם בפעם פרצו מהומות של "אנדקים" נגד סטודנטים יהודיים. יהודי לא העיז לגשת לאוניברסיטה פן יקבל מכות רצח. ה"פלנטי" בסביבת האוניברסיטה היו אז ריקים מיהודים ולמעשה, פרט לקבוצות "אנדקים", עם הכובעים הקטנים והצבענים של הקורפורציות, היו ריקים מאדם.

לפתע, בנוף הזה מופיעה דמות בודדת חבושה כובע של קורפורנט יהודי, במגפיים – ובתוכם סכין. ולפתע, מחוירים פניהם של ה"גבורים" הגויים והם מתחילים להסתלק מהשטח. הדמות הבודדת היתה דמותו של גלזמן – הבן.

בימים החשוכים האלה הם, הגלזמנים, הביאו לנו כבוד. הם היו כח המחץ שלנו, התגלמות הגבורה והתקוה. בכדי שלא תחשדו בי, כי אני מגזים בדבר חשיבותם של הגלזמנים אספר לכם ספור, ששמעתי מעורך-דין בעל שם בארץ: איש זה, שמסיבות מובנות לא אזכיר כאן את שמו הנוכחי, בא לקראקוב כדי ללמוד באוניברסיטה היאגלונית. שמו היה – גלזמן. בתחילת כל שנת לימודים ניסה הסטודנט גלזמן לשכור חדר בקראקוב לתקופת הלמודים. בכל מקום בו ניסה לעשות את עסקת השכירות, הדברים התקדמו יפה – עד שלא הזכיר כי שם משפחתו הוא: גלזמן. לתמהונו הגדול מאותו הרגע היחס כלפיו השתנה מקצה לקצה: בעלי הדירות נמנעו מלהשכיר לו את חדרם. רק במרוצת הזמן גילה עורך-הדין שלנו מהי הסיבה ליחס מוזר זה.

זוהי פרשה של משפחת גלזמן – הסכינאים.

ברם, המסע לתוך נוסטלגיה אינו מסתכם בזה, הרי עדיין נשארו דמויות מוזרות אשר דרכו ברחובות קראקוב, דמויות, שסקרנו והפליאו אותנו הילדים – ולעתים גרמו לעליזות, עליצות ושובבות. מי אינו זוכר את היהודיה "משיגנה קופף"? מי אינו זוכר את הפולני "צזאר" ("קיסר"), הלא-שפוי בדעתו? הנכם מוזמנים להוסיף למסע לתוך נוסטלגיה.