באוויר אפשר היה לקלוט את האותות המבשרים את ראשית הסוף. סיפור העיירה אושמיאנה בת ניסה גנס להציל, כביכול, את הצעירים שבגטו ולקח על עצמו את תפקיד האלוהים וגזר את גורל הזקנים והחולים בחסות הגרמנים, גרם לזעזוע קשה בגטו. יתר על-כן, בגדי הנרצחים הובאו לגטו וחולקו בין הנזקקים. אולי בפעם הראשונה קמה בגטו זעקה נגד יעקב גנס. זכור הנאום המפורסם שלו, בעקבות אירועים אלה, שהוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה. עם זאת עדיין האמין רוב הציבור ביכולתו של גנס לשמור על קיום הגטו בווילנה.

את תחילת הקץ אני רואה בפרשת איציק ויטנברג ב- 15 ביולי 1943. כיום כשאני בוחנת את האירועים, אני רואה באירוע זה את תחילת הסוף, הן מבחינת הקיום האישי והן מבחינת קיום המחתרת בווילנה.

את הקשר שלי לפ.פ.או אני רואה בעיקר מהזווית שלי כילדה בת חמש-עשרה. עם כל הידע שיש לי היום לגבי אותה פרשה, אני מנסה לבחון את הדברים במבט של אז. אני זוכרת את ראשית הקשר שלי עם המחתרת. זומנתי לפגישה חגיגית לציון יום הצבא-האדום. בסודי סודות נמסר על השעה ומקום המפגש. אני זוכרת צעירים אותם פגשתי במועדון הנוער. ביניהם בלט אדם מבוגר שאת שמו לא אמרו לנו. לימים נודע לי שהיה זה איציק ויטנברג. אני זוכרת שהוא הסתכל עלינו, הילדים, באהבה ובעצב ואמר: "הלוואי והיה לי משהו להעביר אתכם רחוק, רחוק למוסקבה." אותי הרשימה בפגישה זו בעיקר העוגה. צבעה היה אדום והיה הייתה אפויה בדמות כוכב של הצבא-האדום. היא הייתה עשויה מסלק. זה היה המפגש הראשון שקשר אותי לאותה קבוצת ילדים שהטילו עליהם תפקידים קטנים של קשר, העברת ידיעות, ולפעמים משימות סודיות כמו העברת ארגזים בלילה ממקום למקום. עדיין אני חשה את ההרגשה הנהדרת להיות שותפה לסוד של הגדולים. יחד עם הרצון הזה להיות כמוהם הייתה אמונה ללא סייג במחתרת ונכונות לעשות כל-דבר. כמה קינאנו באחת הבנות שהשתתפה באימון בנשק. היינו מאורגנים בחמישיות כמו הגדולים. בחמישיה שלי היו אנקה ואלקה פיגנברג מהשומר-הצעיר, ז'לזניקוב מנוער ה"בונד" ועוד נער, שאת שמו איני זוכרת. כמה גאה הייתי שלקחתי חלק במשהו גדול ונשגב. כמה תמימות ילדותית ונכונות להקרבה היו בנו. אני זוכרת גם היום את הקשר, והחברות ששררה בינינו. גם זו מתנה שמלווה אותי כזיכרון יקר.

אימא שלי לא שאלה ולא חקרה אותי לאן אני הולכת ועם מי אני נפגשת. בכל פעם שאיחרתי להגיע הביתה ראיתי אותה מתרוממת במיטה, רואה אותי, אומרת לילה טוב ורק אז נרדמת. הייתי כל-כך שקועה בפגישות אלה ובשיחות עם חברים שלי, ששום דבר אחר לא העסיק אותי. אחותי פערעל'ה לא צורפה למחתרת למרות שהייתה יותר בוגרת ויותר אמיצה ממני אבל, אני אמרתי שהיא לא מתאימה, ושאי אפשר לסמוך עליה. אני יודעת שעשיתי לה עוול. לא רציתי שאימא תישאר לבד עם רחלי. זה אמנם הוסיף מתיחות בינינו אבל אני הצלחתי להיות חופשייה לצאת ולחזור בכל שעה שרציתי. האם שוב הייתי אותה ילדה המשיגה כל דבר שהיא רוצה?

פעילותנו התנהלה לכאורה על מי מנוחות עד לאותו לילה ב- 15 ביולי 1943. התעוררתי בשתיים לפנות בוקר. אחד מחברי הקבוצה הקיש על חלון חדרי ואמר את הסיסמה: "ליזע רופט" (ליזה קוראת). ליזה מאגון הייתה קשרית שנתפסה ונרצחה בפונר. שמה הפך לסיסמת קרב. קמתי מהר ובשקט יצאתי מן הבית. ראיתי את אמא מתרוממת, עוקבת אחריי בעיניה אך היא לא שאלה דבר. הבנתי שמשהו בלתי רגיל קרה. רצתי מהר אל מקום המפגש. כשהגעתי כעבור כמה דקות ראיתי את הבחורים והבחורות אותם הכרנו עומדים הכן עם נשק גלוי, והבנתי שמשהו בלתי רגיל התרחש. מה שהפחיד אותי הוא שהחצר הייתה מוקפת על-ידי יהודים, חמושים במקלות ובגרזנים, שעמדו וצעקו: "איפה איציק, הסגירו מנוולים את איציק."

גם היום, כשאני משחזרת את התמונה הנוראה הזו: להיות מוקפים על-ידי יהודים המאיימים שאם איציק ויטנברג ראש הפ.פ.או לא יוסגר הם יחסלו אותנו, לחוש את השנאה שבאב לביטוי באיומים ממשיים על חיינו אם לא נציית ונסגיר את האיש, אשר לדעתם מסכן את כל הגטו, את הרגעים האלה אני נושאת עימי במשך כל חיי. אני הייתי רק ילדה אבל הרגשתי את אוזלת היד שלנו מול המון זועם של יהודים אשר אינם מוכנים לשמוע שכל זה הוא רק מזימה גרמנית ודרישת הגרמנים להסגיר את ויטנברג היא רק תרוץ שאין כל ערובה לחיים שלנו בגטו. אבל האנשים מסביב לא רצו לשמוע. גם הגילוי הפתאומי שקיימת מחתרת ושיש כלי נשק בידי אנשים צעירים, עורר זעם רב בקרב אנשים שלא לקחו חלק באותו מצור ששמו עלינו. ראו אותנו כאנשים לא אחראיים המסכנים את קיום הגטו. ומי הוא האיש הזה, איציק ויטנברג, מי מכיר אותו ומדוע אנחנו צריכים למות בגלל אדם בלתי אחראי אחד? כל-כך הרבה אנשים נרצחו, אז מה ערכו של אדם אחד לעומת כל הגטו?

לא הייתי שותפה להכרעה הנוראה שעמדה בפני מפקדי המחתרת. אני יכולה להבין שבמצב שנוצר לא היו הרבה ברירות. הייתה אפשרות להלחם. לא הייתה בעיה להתגבר על אותם האנשים שגנס גייס כדי לשכנע אותנו באיומים. לנו היה נשק. אבל להילחם נגד יהודים כשהגרמנים יעמדו מן הצד ויראו כיצד היהודים עוזרים להם במלאכתם? האם לשם כך נאגר הנשק שהושג במחיר חיים, כדי לפתוח במלחמת אחים?

אנחנו, הצעירים, ישבנו על המדרגות ובשקט בשקט שרנו, בפעם הראשונה, את השיר אותו כתב הירשקה גליק: "זאג נישט קיינמאל אז דו גייסט דעם לעצטן וועג" (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה). שרנו את השיר בשקט, מתוך כאב ועלבון עמוק. אצלי מתה אז הרומנטיקה, האהבה הגדולה ליהודי וילנה ירושלים-דליטא, יהודים גאים, נאורים. למדתי את השיעור הקשה ביותר: שבני-עמי יכולים להיות גם מנוולים גמורים. בין הדילמות שעמדו בפני מפקדי המחתרות הייתה זו, אולי, הדילמה הקשה ביותר: איך אפשר להקריב חבר, אדם, מפקד, למען השקט המדומה של הגטו? איך אפשר לנהל מאבק אם אין תמיכה של יהודי הגטו? המחתרת קיבלה את המכה הקשה ביותר: לא הייתה בגטו תמיכה בה, האנשים לא יהיו מוכנים להלחם, גם לא לתמוך מוסרית ורגשית בהתנגדות בשעה של אקציה. מכאן ההחלטה של המפקדה ושל איציק עצמו שעליו ללכת ולמסור את עצמו למען השקט, למען עוד פיסת חיים, הייתה ברורה.

איציק, מלווה בחבריו, הלך אל הגרמנים שחיכו למילוי האולטימאטום. אותם היהודים שדרשו קודם לכן במפגיע שיוסגר האיש, עמדו כעת ולחשו לפרידה מילה אחת: "קדוש, קדוש". איך אותו המון זועם הפך להיות המון אוהב?

איציק ויטנברג התאבד בבית הסוהר כדי לא להסגיר חברים. הפצע נשאר פעור ומלווה עד היום הזה את האנשים שהיו שותפים להכרעה. המצב החדש שנוצר שינה את החלטות המחתרת: לא עוד לחימה בגטו למען הגטו, לא עוד איסור יציאה אל הפרטיזנים. חברי המחתרת נחשפו והיה צורך דחוף להוציא אותם מתוך הגטו. גם בני משפחותיהם היו עלולים לשלם את המחיר. אני זוכרת שהאחים גורדון היו בין הראשונים שיצאו מהגטו ונפלו בקרב. אנחנו הסתרנו את אחותם הצעירה.

פרשת ויטנברג נשארה בשבילי ציון דרך לתחילת הסוף של הגטו. בחיי היום-יום כאילו לא השתנה דבר. האמונה שהגטו ימשיך להתקיים וגנס יודע מה לעשות המשיכה להשלות את האנשים, אבל לא אותי וכמובן לא את אנשי המחתרת. לא עבר זמן רב, שמועות שונות החלו להתהלך בגטו. שמועות על גירוש יהודים צעירים למחנות עבודה. בפעם הראשונה נשמעה המילה אסטוניה (Esthonia).

עבר רק חודש אחד מיום הסגרתו של איציק ויטנברג למען "שלום הגטו", וגנס אישר את דרישת הגרמנים למספר מסוים של צעירים לעבודה באסטוניה. לכך נלוו דברי הרגעה שהפעם לא מדובר ברצח בפונר. עד היום קשה להבין איך גנס עדיין האמין שעבודה תציל חיים? אני מאמינה שהוא האמין ברצינות שזאת כוונתם האמיתית של הגרמנים ושיתף עימם פעולה.

גם הפעם נמצאו תמימים שהאמינו בהבטחת הגרמנים והתייצבו. הם אמנם הגיעו לאסטוניה למחנה קלוגה, ואפילו כתבה מכתבים בהם הרגיעו את משפחותיהם שהכל בסדר, אך רוב האנשים לא האמינו ולא התייצבו, למרות הפצרותיו של גנס.

באחד הבקרים נפוצה שמועה שהגטו מוקף ועומדים לערוך אקציה. אני הייתי בבית ואמא, שוב מלאת תושייה, מצאה בור בחצר שלנו ובלי לבדוק מה יש בתוכו החליטה להוריד לתוכו את המבוגרים את משפחת כץ, את רחלי וגם אותי שכנעה שאקפוץ לתוכו. לא רציתי לרדת. השתכנעתי רק לאחר הפצרות והבטחה שהיא נשארת למעלה עם פערעל'ה, ואם יתברר שזו שמועת-שווא, היא תדאג להוציא אותנו מתוך הבור במהירות.

טראומות רבות נשארו לי במשך השנים בגלל אותן שעות בהן הייתי כלואה בתוך הבור. אילולי היינו יוצאים, הייתה זו מלכודת מוות נוראה. המקום היה לח וחשוך ודמה יותר לקבר מאשר למקום מסתור והצלה. מאחר שאיש לא בא הייתי בטוחה שאימא ואחותי נתפסו, וראיתי בדימיוני מוות נורא, גסיסה איטית, מבלי שאיש ידע שאנו כלואים שם בלא אוכל ומים ובלי יכולת לצאת.

ניסיתי בכל כוחי לצאת מתוך הבור. אך הקיר היה חלק ואם הצלחתי להגיע אל הפתח גלשתי בחזרה. היו אלו רגעים של יאוש מוחלט. בסופו של דבר פתרה אימא את הבעיה על ידי סולם אותו הכינה יחד עם אחותי. תוך כדי עבודה פצעה אחותי את אצבעה וזו הייתה הסיבה לעיכוב הממושך.

בסופו של דבר לא הייתה אקציה, אבל האוירה הייתה כבר מתוחה מאוד. למעשה פסקה כל הפעילות בגטו, שהייתה משמעותית כל-כך עבור האנשים. בית הספר פסק לתפקד וגם מועדון הנוער כבר לא היה פעיל. שמרתי על קשר עם חבריי מתוך תחושה שמשהו ודאי אמור להתרחש.

ב- 1 בספטמבר 1943 הוקף הגטו על-ידי גרמנים וליטאים. גם הפעם הדרישה שלהם הייתה לגברים בלבד. בשלב זה לא נגעו בנשים וילדים. גם הפעם קיבלתי לפנות בוקר את סיסמת הקרב: "ליזה קוראת" והגעתי במהירות לרחוב סטראשון. אנשי המחתרת כבר היו מרוכזים משני צדי הרחוב. הבתים היו מחוברים כך שאפשר היה לעבור לאורך הרחוב מבלי להתגלות. הנשק הוצא מתוך ה"סליקים", ארגזים נפתחו וראיתי מה יש בתוכם. היו אלה נורות חשמל אותם מילאו בחומר דליק. זה אמור היה להיות נשק אנטי טנקי. עמדנו ליד החלונות וחיכינו לכניסת הגרמנים. אבל אף גרמני לא התקרב אל רחוב סטראשון. האם הם ידעו מה מחכה להם, או שהיה זה גנס שידע על התארגנות הפ.פ.או, ומנע את כניסת הגרמנים? איני יודעת. גם כיום אין לי תשובות לשאלות. אני יודעת על תסכול הלוחמים המלווה אותם במשך כל חייהם ועל ההאשמות הרבות שהטיחו באבא קובנר, שהוא כאילו שיתף פעולה עם גנס ומנע את המרד. אני מבינה את הכאב שלהם, אני רואה אותם כאחיי גיבורי התסכול. גם היום אני חשה את אוזלת-היד שלנו מול השליטה הגרמנית. חלום גדול של נקמה הלך ונמוג באותו יום. במשך יום שלם לא קרה דבר ורק לפנות ערב נשמעה ירייה מבית מספר שנים-עשרה. בבית זה הייתה הקבוצה של דרור. המפקד היה איליה יחיאל שיינבאום. אני זוכרת שקיבלנו פקודה לסגת מהר לקצה הרחוב ונשמע פיצוץ אדיר. איליה שיינבאום לא הספיק לסגת, הוא ואנשיו נקברו שם. הם היו היחידים שנהרגו באותו היום. בערב נערך מיפקד ומילותיו של אבא קובנר מצלצלות באוזניי עד עצם היום הזה. עמדנו כולנו מבוישים וחפויי ראש. אבא קובנר אמר: "פארשאלטן זאל וערן דער טאג וען מיר זיינען לעבן געבליבן וען אידן זיינען געגאנגען צום טויט." (מקולל יהיה היום בו נשארנו בחיים כשיהודים הלכו למותם). איני בטוחה שאכן אבא קובנר אמר זאת, אבל מלים אלה מלוות אותי כל חיי.

תם חלום המרד והלחימה בגטו. המחתרת עשתה את כל המאמצים להוציא את האנשים אל היער. אז החלטתי להפסיק את הקשר עם המחתרת ולהיות שוב יחד עם אימא, עם רחלי ועם פערעל'ה. לחזור להיות עם כולם, להיות שותפה לגורל של כולנו. לא עשיתי זאת מתוך אכזבה. לא יכולתי יותר לשאת את השתיקות של אימא. שוב רציתי להיות ביחד עם המשפחה שלי. במבט לאחור אני שמחה שכך נהגתי. איני יודעת איך הייתי חיה את חיי אילו הייתי יוצאת לפרטיזנים ונשארת בחיים לבד, מבלי לדעת מה קרה להם?

התחושה של סוף הגטו הייתה כבר נחלת הכל. אנשים ניסו להסתפח בדרכים שונות אל שני מחנות העבודה שהיו בעיר וילנה, קייליס (בתי מלאכה לעבוד עורות) וה-קה-פה (שירות מוסכים צבאי). עדיין הייתה אשליה שבמחנות אלו הגרמנים לא יגעו משום שחשוב להם שבעלי המקצוע ימשיכו לתפור את הפרוות עבור החיילים ושיהודים יעסקו בתיקוני רכב למען הצבא. ידענו על מפלות הגרמנים בחזית הרוסית והתקווה לשחרור הייתה גדולה. אנשים שילמו כסף רב כדי להסתפח לאותן קבוצות עבודה. לנו לא היו אמצעים וקשרים ותחושת הסוף הייתה ממשית.

עשרה ימים לפני חיסול הגטו נקרא גנס לגסטפו ולא חזר משם. אני חושבת רבות על האיש הזה שקבע גורלות לטוב ולרע, שלקח על עצמו את תפקיד האלוהים: מי לחיים ומי למוות. צר לי על האיש שהשלה את עצמו ואותנו שיהיה בכוחו להציל את גטו וילנה. צר לי על אשתו הליטאית ועל בתו שספגה, קרוב לודאי, את כל השנאה של הניצולים, כאלה השומרים לו טינה עד עצם היום הזה. כוונתו הייתה ודאי טובה, אך הוא לא קלט מה שאבא קובנר קלט כבר בדצמבר 1941. ואולי כאן נעוץ ההבדל הגדול בין שני המנהיגים.

הימים האחרונים של הגטו עברו תוך ציפיה ארוכה לבאות. הימים האלה נראים לי כמלכודת של עכברים המנסים להימלט מספינה טובעת. מוזר שנהגנו במין שלווה. חיסול הגטו לא הייתה הפתעה עבורנו. רק לא ידענו איך זה יקרה. וכשב- 23 בספטמבר הוקף הגטו על-ידי גרמנים, ליטאים ואוקראינים היה לנו ברור שאנו לא מתייצבים, אנחנו לא הולכים. לא, כל עוד היה שביב תקווה שזה לא חיסול סופי. איני יודעת מי הגה את הרעיון המחוצף להסתתר מתחת למיטות. עד היום אני מלאת גאווה על התושיה שלנו ועל החוצפה לא להיכנע כל עוד אפשר לא לציית. במשך יום שלם שכבנו מתחת למיטות. האוקראינים נכנסו לבית, שכבו על המיטות, פתחו חבילות, קיללו, ולא על בדעתם ששבע נפשות מסתתרות באותו חדר. זה היה ניצחון קטן שלנו. אימא הייתה גאה בכך והחלה להאמין שאולי לא נגורש. אבל גם אנשי המשטרה היהודית עזבו עם בני משפחותיהם וגם יתר אנשי היודנרט החלו לעזוב, זה היה הסימן שזה הסוף ואין טעם להמשיך להסתתר.

לילה אחרון בגטו. השחר הפציע. מבט אחרון. אימא מסתכלת עליי ואומרת: "החליפי בגדים, לבשי את הבגדים הכי יפים, אל תשכחי את הסרט האדום." אני לא מבינה: "אימא את לא יודעת לאן אנו הולכים?" ואימא: "אל תתווכחי איתי, לבשי בגדים יפים ושימי את הסרט האדום על הראש." הפעם אני מצייתת. עוזבים את הבית השנוא עליי. הולכים דרך רחובות וילנה הריקים מאדם. אף אחד לא אומר שלום. הגענו לרוסה (כיכר השילוחים בווילנה – ליד תחנת הרכבת). המון אנשים רכונים על צרורות. שקט, שקט של סוף. איש לא בוכה, איש לא צועק. אני רואה רק עיניים. הגענו בין האחרונים. מתחילים להוציא את האנשים מתוך הכיכר. אנו עולים על גבעה. השמש יצאה מבין העננים. לפנינו תמונה: גרדום ועליו ארבעה אנשים תלויים. אימא פותחת בצווחות. אני מרגיעה אותה: "אימא, אני מכירה אותם, זו אסיה ביק, וזה חבויניק, הם מן המחתרת, לא יתלו אותנו, זה ייקח להם הרבה זמן, יש להם שיטות יותר טובות." מניין הכוח להסביר ולהרגיע את אימא? ממשיכים ללכת. הולכים שמאלה. אני יחד עם אימא ורחלי. פתאום אני מרגישה את ידה החזקה של אימא, הדוחפת אותי בחזרה אל היציאה. איפה אימא? לאן נעלמה עם רחלי? לפני שתי שורות של גרמנים. פערעל'ה עוברת ביניהם ושולחים אותה ימינה. אני לא רואה יותר את אימא. הולכת קדימה בין שורות הגרמנים. ילדה בבגדים יפים עם סרט אדום על ראשה. הם אינם יודעים לאן לשלוח אותי, ימינה או שמאלה. אינני יודעת למה שולחים אותי ימינה. אחותי עומדת בין הנשים הצעירות ובוכה: "אימא, אימא." אני רוצה להוציא קול אבא איני יכולה. משהו מת אצלי. הלב הפך לאבן ולא בכיתי.

קראו עוד:
הגרמנים כובשים את וילנה