מלחמת-העולם השניה, 1945-1939, היתה האכזרית ביותר בתולדות האנושות.ב- 30 לינואר 1933 הגיעה המפלגה הנאצית, בראשותו של אדולף היטלר, לשלטון בגרמניה. במרוצת הזמן הגדירה כאחת ממטרותיה העיקריות את השמדתו של העם היהודי. הקרבנות הראשונים היו יהודי גרמניה, שבהתאם לחוקי נירנברג האנטישמיים, נשללו מהם זכויות האזרח האלמנטריות. ב- 1938 החלה גרמניה הנאצית להתפשט על-פני אירופה, עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי. כעבור שנה נכנעה גם צ'כוסלובקיה להיטלר.

ב- 1 בספטמבר 1939 הכריזה גרמניה מלחמה על פולין, ובכך התחילה מלחמת-העולם השניה, אשר הסתיימה רק ב- 8 במאי 1945. כבר בשנים הראשונות הכניעה גרמניה – שהתכוננה למלחמה שש שנים רצופות – את מרבית אירופה, ובכל מקום שדרכה רגלו של הכובש הגרמני היו היהודים קרבנות ראשונים להפליה, להשפלה ולהשמדה. אף שהשמדת היהודים היתה אחת המטרות של מדיניות ממשלת גרמניה, לא יכלו הכובשים הגרמנים לבצע את זממם מיד בקנה-מידה גדול. תחילה צריך היה להכין את הכלים להשמדה ולהרדים את דעת-הקהל העולמית. לפיכך, טענו הגרמנים בשנים 1939 ו- 1940, כי מטרתם היא רק לבודד את היהודים, שהם "בני גזע ירוד ונמוך מיתר העמים". כך נסגרו היהודים מאחורי גדר תיל וחומה ברבעים מיוחדים, שנקראו "רבעים יהודיים" או גטאות. היו אלה, לרוב, הרבעים העירוניים הנחשלים והעניים ביותר. הנאצים היו בטוחים, שהיהודים הסגורים בגטאות ובתנאים תת-אנושיים לא יחזיקו מעמד ויגוועו בתוך חדשים ספורים מרעב וממחלות מדבקות. אבל היהודים הסגורים והמסוגרים הוכיחו, כי הם ניחנו בחיוניות בלתי-רגילה. הם התאימו את עצמם לתנאים הקשים, אירגנו עזרה סוציאלית ורפואית, שיפרו את התנאים הסניטריים, ואף מצאו זמן לפתח חיי חינוך ותרבות: הוקמו בתי-ספר וישיבות, התארגנו חוגים שונים, נפתחו תיאטראות ונוסדו תזמורות.

משנוכחו הגרמנים לדעת, כי אין זו הדרך להשגת "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", פיתחו שיטות חדשות. החל בשנת 1942 התחילו להעביר יהודים מכל קצוי אירופה הכבושה למחנות מיוחדים, שהוקמו בידיהם בפולין. יום-יום היו הגרמנים מעבירים אלפים ורבבות של יהודים למחנות אושויץ, טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ ומשמידים אותם בשיטות מודרניות, בכבשנים ובתנורי גז. עם הקמת הגטאות בארצות הכיבוש היו הגרמנים מודיעים לאוכלוסיה המקומית במודעות ובצוים, כי כל מגע עם היהודים אסור בתכלית האיסור, וכל לא-יהודי אשר יעזור ליהודים דינו מוות; מוות לו ולמשפחתו ולכל אלה, שידעו על המסתתרים היהודים ולא הודיעו לשלטונות. למרות זאת נמצאו מאות אשר העזו, חרף הסכנות, להסתיר יהודים בביתם, לספק להם מזון ולבוש ולציידם בניירות "אריים".

כדי להעריך כראוי את גודל מעשיהם של חסידי אומות העולם בתקופת השואה יש לקבוע בצער, כי הרוב המכריע של האוכלוסיה היה אדיש לסבלות היהודים ועמד מנגד בעת אסונם. לא חסרו גם משתפי-פעולה רבים, אשר בעד בצע-כסף היו מלשינים ומוסרים יהודים לידי השלטונות הגרמניים.

להוקרה מיוחדת ראויים מלך דנמרק ועמו, אשר במבצע נועז העבירו כמעט את כל יהודי הארץ לשבדיה הניטרלית. שקיבלה אותם ונתנה להם מקלט. זכור לטובה גם העם ההולנדי, אשר חלקים גדולים ממנו, ובמיוחד ארגוני הפועלים, עזרו ליהודים במצוקתם. אין ספק, שהחינוך הליברלי-דמוקרטי, המקובל בארצות האלה זה דורות, נתן את אותותיו בשעות המצוקה והסכנה. המסייעים ליהודים במערב אירופה ובארצות סקנדינביה נעזרו לעתים קרובות בידי שכבות רחבות של האוכלוסיה המקומית במאמציהם להציל יהודים. קשה יותר היה המצב באירופה המזרחית – בפולין, באוקראינה וברוסיה – וכן בארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה. במשך דורות חונכו המוני העם בארצות אלה ברוח השנאה ליהודים. ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על פרעות ורדיפות בארצות האלה במאה התשע-עשרה ואפילו במאה העשרים, לפני עלות היטלר לשלטון בגרמניה. היו אמנם רבים בארצות אלה שהסתייגו מהאנטישמיות, אך לא היה לאל-ידם לכבות את אש השנאה ליהודים, שהיו לה שרשים עמוקים – דתיים, כלכליים וחברתיים – במשך דורות. עליית הנאצים לשלטון והמדיניות האנטי-יהודית הרשמית בארצות הכיבוש הגרמני עודדו קבוצות לאומנויות קיצוניות ואיפשרו להן לפעול נגד היהודים. כך שכשנכנסו קלגסי היטלר לארצות מזרח-אירופה – שהיו בהן ריכוזים גדולים ביותר של יהודים באירופה – מצאו עוזרים נאמנים, שהיו מוכנים לשתף עמם פעולה. משתפי-פעולה אלה היו סכנה גדולה ליהודים הנרדפים והמגורשים הבורחים מגטאות ומחנות."עוזרים" אלה הכירו מקרוב את "יהודיהם" ואת הבונקרים שהנרדפים הסתתרו בהם.

רבים מבין חסידי אומות העולם היו בעלי השקפות ליברליות וחברים במפלגות סוציאליסטיות, ומאחר שגם הם נרדפו בידי הגסטפו הבינו לנפשם של היהודים הנרדפים. החינוך שקיבלו בתנועה, המבוסס על שוויון האדם, עמד במבחן. הכמרים, הנזירים והנזירות, אשר מניעיהם היו דתיים בעיקר ורגש הרחמים היה נר לרגליהם, ראויים לשבח ולציון מיוחד. הודות לארגוניהם ולתקשורת טובה וליחס הכבוד שרחש להם הציבור הרחב נהנו מחופש תנועה יחסי. מנזרים רבים נתנו מחסה ליהודים, ובמיוחד לנערות ולנשים, אף שהממונים על המנזר ידעו, כי במקרה שיתגלה הדבר צפויים הם לעונש קולקטיבי. בהצלת ילדי ישראל הצטיין במיוחד הצרפתי האב בנואה (Benoit), שנדד בין איטליה, שוייץ, צרפת וספרד כדי להעביר ילדים יהודים אל מחוץ לגבולות הכיבוש הגרמני. אין פלא אפוא, שהניצולים קראו לו "האבא של היהודים".

אולם עם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב מצילי היהודים נמנו אותם אנשים פשוטים – איכרים, פועלים, אומנות ועוזרות בית, אשר לבם לא נוגע בארס האנטישמיות. לא אחת אירע, שהורים יהודים מסרו את ילדם לאנשים פשוטים אלה בשלמם להם סכומי כסף, וכשהופסקו התשלומים – אם משום שאזל הכסף, אם משום שהושמדו ההורים – היו המצילים מתקשרים אל הילד וממשיכים לגדלו כבן משפחתם.

בין מצילי היהודים נתבלטו אלה שניתן להגדירם כאוהבי אדם, המוכנים להושיט עזרה לזולת מתוך מסירות-נפש בכל עת ובכל הנסיבות, בלי לבקש טובת-הנאה חמרית כלשהי לעצמם. כזה היה המורה הליטאי ולאדאס קרושינסקי (Vladas), אשר הסתיר תשעה יהודים בביתו. על-אף הסכנה שהיתה צפויה לו ולבני-משפחתו – אם זקנה, אשה ושלושה ילדים, על-אף רינוני בני הכפר, על-אף שאנשי הגסטפו ערכו פעמים חיפושים בביתו ועל-אף שבנו הבכור הוכח בידי אנשי הגסטפו עד זוב דם לא הסגיר ולאדאס את היהודים שהסתיר. כל זאת עשה בלי לבקש טובת-הנאה חמרית כלשהי לעצמו.

אין לדעת מה היה מספרם של חסידי אומות עולם אלה. חלקם נתפסו בידי הגרמנים והוצאו להורג, כמו אותו הולנדי אמיץ, יופ וסטרויל (Yop Westerweel), איש המחתרת ההולנדית האנטי-נאצית, שעבד יחד עם תנועות הנוער החלוציות היהודיות בהולנד והבריח ילדים יהודים ונוער יהודי מהולנד לספרד; או כאותו איטלקי, אדוארדו פוצ'ריני (Edvardo Focherini) עורך עיתון בבולוניה, שהבריח יהודים מאיטליה לשוייץ הנייטרלית, נאסר בידי הגסטאפו, הוכנס למחנה ריכוז בבולצאנו (Bolzano) והוצא להורג, בהשאירו אחריו אלמנה ושבעה ילדים. היו מקרים של אנשים בלתי-ידועים, שלא היו קשורים לשום ארגון, אשר הסתירו יהודים בביתם, נתפסו בידי הגרמנים, הוצאו להורג יחד עם המסתתרים, ואין לגביהם מידע מדויק אשר יאמת את אשר עשו.

תכונה האופינית לרבים ממצילי היהודים היא ענוה וצניעות. רבים מהם אינם רוצים לספר על מעשיהם בטענם: "הרי עשינו מה שהיינו חייבים לעשות על-פי המצוה: 'ואהבת לרעך כמוך', ואם, חלילה, שוב יקרה כדבר הזה, לא נהסס לחזור למעשינו." אין לשכוח כי אנשים אלה ברובם לא נשלחו לחזית מפאת גילם או לאומיותם. ויכלו אפוא לעבור את המלחמה בביתם, בשקט ובשלוה יחסית, בלי לסכן את חייהם וחיי משפחותיהם. היותם מיעוט קטן בים השנאה והאדישות מבליט את דמותם ומוכיח, כי גם בימים הנוראים ביותר נמצאו אנשים שלא איבדו צלם אנוש, וכפי שאנו מצווים לזכור "את אשר עשה לך עמלק" במאה העשרים, כך גם חובה עלינו לא לשכוח את אצילי-הנפש שסייעו ליהודים, אשר המשטר הנאצי גזר עליהם דין מוות. בהקשר זה ראוי להזכיר את דברי קדיש לוז, יושב-ראש הכנסת לשעבר: "מחובתנו לגלות את אבירי המוסר, לבוא אתם בקשר, לגמול להם גמול של הוקרה, להביע להם כבוד ויקר על מעשי גבורתם... כי מעטים אלה הצילו לא בלבד את היהודים, כי-אם את כבוד האדם" ("הנצחה והוקרה", הוצאת הקונגרס היהודי העולמי, אוקטובר 1962, עמוד 11).

אחרי המלחמה הוקמו בידי היהודים מוסדות להנצחת זכר השואה והגבורה של העם היהודי בתקופה הנוראה הזאת של מלחמת-העולם השניה. מוסדות ההנצחה בארץ הם: "יד ושם", "רשות הזיכרון לשואה ולגבורה" בירושלים, המוזיאון על שם יצחק קצנלסון שליד קיבוץ לוחמי הגיטאות, המוזיאון "יד מרדכי" על שם מרדכי אנילביץ', המוסד החינוכי "משואה" בקיבוץ תל-יצחק; ובחוץ-לארץ: המכון לדוקומנטציה מיסודו של שניאו רזון בפריס, "ספרית וינר" בלונדון, ייוו"א – מכון מדעי יהודי בניו-יורק, והמכון "ליאו בק" בלונדון ובירושלים.

המוסד המרכזי להנצחה הוא "יד ושם" שבירושלים, אשר הכנסת נתנה לו גושפנקה ממלכתית בחקקה בשנת 1953 את "חוק זכרון השואה והגבורה – תשי"ג". אחד מסעיפי החוק מטיל על "יד ושם" את החובה להנציח את מעשיהם של "חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת היהודים". ואמנם זה שנים מספר פועלת על-יד "יד ושם" ועדה ציבורית, שתפקידה לאסוף את החומר שבכתב ושבעל-פה, הקשור לפעולותיהם של חסידי אומות העולם. הועדה הזאת מוסמכת לקבוע, לאחר בדיקה קפדנית של עדויות ומסמכים, מי זכאי לתואר הכבוד של "חסיד אומות העולם", לנטוע עץ בשדירת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", ולקבל מדליה, שחרות בה בעברית ובאנגלית: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".

על רקע מציאות זאת יש לבחון את פעולתם של אותם חסידי אומות עולם בודדים במזרח-אירופה, אשר באוירה של פחד ואימה, מצד אחד, הלשנה וסחיטה, מצד אחר, חירפו נפשם להצלת היהודים. היתה זאת גבורה עילאית, ומשקף זאת נאמנה המשפט בדו"ח לוחמי גטו ורשה, כי באותה תקופה היה "קל יותר להרוג מאה יהודים מלהציל אחד".

מי היו האנשים האלה, הקרויים חסידי אומות העולם, ומה היו מניעיהם למעשיהם הנעלים? נמנו עמם אנשי כפר ועיר, פשוטי עם, איכרים, פועלים, סופרים ומורים, רופאים ופרופסורים, אנשי כמורה וכופרים, דיפלומטים וחיילים. גם מבחינה לאומית הקשת היא רבגונית: מלבד אנשי מערב-אירופה אנו מוצאים ביניהם אוקראינים, ליטאים, אסטונים ובודדים אף בגרמניה הנאצית. המניעים למעשיהם הנעלים היו שונים: אם קשרי ידידות עם יהודים עוד מלפני המלחמה, אף מניעים הומניים או דתיים.

בספר זה בחרנו באנשים בני עמים שונים ובעלי מקצועות שונים, אשר מכנה משותף לכולם: אומץ-לב ונכונות לעזור לנרדפים ולחלשים. התכונות האלה אינן יודעות גבולות לאום ומדינה – הן טבועות עמוק בנפשו של אדם באשר הוא אדם. אנשים אלה קיימו הלכה למעשה – בתנאי מלחמה אכזריים ותוך סיכון נפשות – את המצוות "ואהבת לרעך כמוך". נכירה-נא את מעשיהם וניווכח לדעת עד כמה הולמים אותם דברי משלי (י', כ"ה) "ובצדק יסוד העולם".