| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בליל ה- 26 בנובמבר 1942 קיבלה הגברת הנרייטה סמואל, אשתו של הרב הראשי לנורבגיה,1 קריאה טלפונית מאת אינגה סלטן, שכנתה באוסלו, בזו הלשון: "הלילה קר מאוד, אני מייעצת לך לכסות את ילדיך היטב." אינגה סלטן, חברת המחתרת הנורבגית, נאלצה להשתמש בלשון רמזים זו בדעתה, כי הגסטפו מאזינה לשיחותיה. הגברת סמואל הבינה יפה את הרמז, מה-עוד שבעלה, יוליוס סמואל, נעצר בידי הגסטפו כבר ב- 2 בספטמבר והועבר למחנה ריכוז גריני (Grini) שעל-יד אוסלו. מיד העירה את שלושת ילדיה והלבישה אותם בבגדים חמים. כעבור שעה הופיעה אינגה סלטן והעבירה את הגברת סמואל וילדיה וכן את גיסתה של הגברת סמואל וילדיה לבית מכרים. היות שילדי השכנים עלולים היו לפטפט ולסכן על-ידי כך גם את שלום המשפחה הנוצרית, שהסכימה לתת לשתי המשפחות היהודיות מחסה, נטלה אינגה בת ה- 25 על עצמה את התפקיד המסוכן – לשמור על הילדים. אחרי-כן העבירה את שתי המשפחות – שתי נשים וחמישה ילדים – לחוילה ריקה שעל-יד אוסלו, וסיפקה להן מדי יום, אם בעצמה ואם באמצעות אנשי המחתרת, מצרכי מזון ובגדים.2 בחוילה זאת התגוררו הגברת סמואל ובני-משפחתה שמונה ימים. בלילה שבין ה- 3 ל- 4 בדצמבר 1942 הועברו יחד עם עוד 40 יהודים בשתי משאיות אל הגבול השבדי. באופן רשמי צריכות היו המשאיות להוביל תפוחי-אדמה, והאנשים, מכוסים בברזנט, נאלצו לפיכך לשכב בדומיה מוחלטת מחשש שיתגלו בידי הגרמנים. לילדים ניתנו גלולות שינה. הקטע האחרון של הדרך היה בלתי-עביר לכלי-רכב ועל-כן נאלצו האנשים לעשותו ברגל בקור של 20 מעלות מתחת לאפס. הודות למלאכת הארגון המעולה של המחתרת הנורבגית והתנהגות המופתית של המסתתרים הגיעו כל אנשי הקבוצה בשלום לשבדיה. בדרך דומה ניצלו בידי המחתרת הנורבגית והועברו לשבדיה 850 איש. כדי להבין באילו תנאים פעלו הגברת אינגה סלטן והמחתרת הנורבגית עלינו לסקור, ולו בקצרה, את קורות יהודי נורבגיה מאז הכיבוש הגרמני. כשנכנסו הגרמנים לנורבגיה באפריל 1940 היו בה כ- 1,500 יהודים, מהם כאלף באוסלו. לפני הכיבוש הגרמני נהנתה הקהילה היהודית הקטנה מזכויות אזרחיות מלאות ומצבם הכללי והכלכלי של היהודים היה טוב. מפאת ריחוקה הגיאוגרפי ממרכזי היהדות באירופה לא ידעה הקהילה היהודית בנורבגיה מה עלה בגורלה של יהדות אירופה המרכזית והמזרחית מאז 1939. יהודי נורבגיה היו עד 1942 באשליה, כי בארצם של ננסן וורגילנד לא יאונה להם כל רע, וכי הגרמנים לא יעזו להעתיק את התחיקה האנטישמית לנורבגיה. עודדה אותם העובדה, שרובו המכריע של העם הנורבגי התנגד לכיבוש הגרמני, ומלך נורבגיה ברח, ואוצר המדינה ברשותו, לאנגליה עוד בשנת 1940. אולם, כאמור, היתה זו אשליה וכבר בראשית 1942 ציוו הגרמנים על היהודים להחתים את תעודת הזהות שלהם בחותמת "יהודי". אחרי חדשים מספר נאלצו היהודים למסור לגרמנים את מקלטי הרדיו שלהם. בשלב זה לא האמינו עדיין יהודי נורבגיה באפשרות של השמדה. הקרבנות הראשונים נפלו בקהילה היהודית בטרונדהיים (Trondheim), הקהילה היהודית הצפונית ביותר באירופה. כבר בקיץ 1942 סמוך לאותו זמן נאסר בידי הגסטפו גם הרב הראשי לנורבגיה, יוליוס סמואל, ואף ששוחרר לאחר-מכן נאלץ להתיצב בגסטפו באופן קבוע. יום אחד בבואו הביתה סיפר לאשתו הנרייטה, כי מישהו רמז לו להיעלם, וכאשר שאלה אותו מה בדעתו לעשות ענה לה: "אני כרב לא אטוש את עדתי בתקופה הרת סכנות זו." בספטמבר 1942, כאמור, נאסר הרב יחד עם יתר הגברים היהודים באוסלו ומאז נעלמו עקבותיו. מאז כניסת הגרמנים לנורבגיה, ב- 9 באפריל 1940, לחם בהם העם הנורבגי האמיץ מלחמת חרמה. המחתרת הנורבגית, שאינגה סלטן היתה אחת הדמויות הבולטות בה, נאלצה לנהל מלחמה בשתי חזיתות: האחת נגד הכובש הגרמני, והאחרת נגד המפלגה הנאצית הנורבגית בראשות קויזלינג. הגרמנים הבהירו, כי כל עזרה שתינתן ליהודים – מזון, בגדים ובמיוחד מתן מחסה – תגרור בעקבותיה הוצאתם להורג של מגישי הסיוע ובני-משפחותיהן. אך לא אנשים כאינגה נבהלו מאיומיהם של הגרמנים, ומחנה הריכוז בגריני שעל-יד אוסלו נתמלא מאות לוחמים נורבגים. במחנה ריכוז זה הכירה אינגה הצעירה את בעלה לעתיד, את מר פוסטיידט (Fosstyedt). פוסטיידט הציל את גיסה של הגברת סמואל, ששכב בבית-חולים באוסלו אחרי ניתוח. כשנודע למחתרת הנורבגית, כי הגרמנים עומדים להוציא את החולים היהודים מבתי החולים כדי להשמידם, הוציא מר פוסטיידט את גיסה של הגברת סמואל מבית-החולים ונשא אותו קילומטרים על ידיו, עד הגבול השבדי, אף שלא הכירו קודם-לכן. באוסלו קיים היה בית ילדים, שהתגוררו בו ילדי פליטים מוינה, שאינגה סלטן טיפלה בהם. כשנודע למחתרת הנורבגית, כי הגרמנים זוממים לשלח את הילדים למזרח-אירופה להשמדה, הצליחה אינגה לחלץ 14 ילדים ולהעבירם למקום מבטחים בשבדיה, כשהרגישו כי הגרמנים עלו על עקבותיה ברחה מפניהם ב- 1943 והגיעה בשלום לשבדיה.3 כיום משמשים בני הזוג סלטן-פוסטיידט כמורים בבית-ספר תיכון באוסלו, וממשיכים לעמוד בקשר מכתבים הדוק עם ניצוליהם. המפוזרים בכל חלקי תבל. הערות שוליים: 1. גרה כעת בחיפה, רחוב אילנות 1
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
