ר' חיים חביב הוא הרב האחרון בשלשלת רבנים ידועי שם, ישרי דרך, עתירי ידע וברוכי מעשים ששרתו במסירות במשך דורות רבים את קהילת שאלוניקי רבתי-עם, עיר ואם בישראל. הוא נספה יחד עם כל בני עדתו, אנשים נשים וטף בשואה שעוללו הנאצים.

ר' חיים חביב נולד בשאלוניקי בשנת תרמ"ב (1882) לאביו הדיין ר' רפאל. הוא נצר למשפחת רבנים מפורסמת שבראשם היו ר' יעקב אבן חביב ובנו ר' לוי מגדולי חכמי ספרד שגורשו מארצם והגיעו לשאלוניקי. ור' לוי בן חביב אף הגיע לירושלים והיה מרבניה הראשונים של התחדשות הקהילה היהודית בה.

ככל בני דורו חונך רבי חיים בבית הספר הקהילתי הגדול "תלמוד תורה". דורו ניחן ברבנים גדולים בתורה, באנשי הוראה חשובים ובאנשי מעשה שחידשו את פני הקהילה. הם אירגנו אגודות למטרות לאומיות-ציוניות, ללימוד השפה העברית ולהפצת השכלה בעם, ברוח מסורת אבות ובהכנסת יפהפיותו של יפת באהלי שם. שינויים רבים חלו בבית הספר הקהילתי "תלמוד תורה" בגין מינויו כמנהל אחד ממשכילי יהדות איטליה, הרב משה אוטולינגי. הוא הכניס למוסד תיקונים ושיפורים בשיטת ההוראה, העשיר את תכנית הלימודים בהוספת לימוד יסודות החשבון, בהעמקת ידע השפה העברית, בלימוד השפה התורכית -- שפת המדינה והשפה האיטלקית כשפה אירופית. כבני גילו, בני הרבנים החשובים שבעיר, שהיו מועמדים להיות "יורשיהם", למד ר' חיים בבית המדרש לרבנים בשם "בית יוסף" וב"ישיבות" להשתלמות תורנית הסמוכות לו. בסיימו את לימודיו שפר עליו מזלו בנושאו לאישה את בת אחד מגביריה החשובים של הקהילה, גבריאל אלמושנינו. הלה בנה סמוך לדירתו המפוארת "ישיבה" מצויידת בספריה תורנית חשובה. היא שימשה מקום להשתלמות לפרחי תלמידי חכמים שהכינו את עצמם להמנות למנהיגיהן הרוחניים של קהילות שאלוניקי והעיירות הסמוכות לה. ככל "החכמים" צירף ר' חיים, בטרם נקרא לשרת את הציבור, מלאכה עם תורה על ידי עיסוקו בהנהלת חשבונות ואחר כך כמנהל הקדשו של אחד מחשובי הרבנים ר' חיימוג'ו קובו ז"ל, שכלל "ישיבה" ובית מדרש לרבנים בשם "אור החיים".

בשנות השלושים עם סיום רבנותו הראשית של הרב בנציון מאיר חי עוזיאל ז"ל ושל ממלא מקומו הרב עמנואל ברודו ז"ל, נבחר ר' חיים חביב לממלא מקום הרב הראשי. וזאת לדעת -- מנהיגי קהילת שאלוניקי, שהיו ברובם מגדולי המשכילים, הבנקאים והרופאים שאפו, עם התפתחותה העצומה של הקהילה וריבוי קשריה עם השלטונות ועם נציגי מדינות אירופה, למנות כרבנים ראשיים אישים אקדימאיים יודעי לשונות זרות ובקיאים בגינוני חברה ומלכות. עד המצא אישיות זו נבחר הרב חיים חביב. בתחילה התנגד נמרצות, אך הסכים לכך אחרי הפצרותיהם של גדולי הרבנים וחבר המשכילים שבעיר.

הגיע לידי העתק של מכתב שכתב הרב חיים חביב לר' יעקב מאיר מירושלים כתשובה על ברכותיו לרגל התמנותו. הוא כותב: "...מה אענה ומה אומר הגם שאיני כדאי לא יכולתי להשיב פני רבותי וחברי ריקם ואף כי לא מלבי, כאשר רבי כת"ר (כבוד תורתו) הכירני מאז כי באלה לא חפצתי, גם אני בעצמי לא האמנתי אך נענעתי להם ראשי וכו' בודאי יד ה' עשתה זאת, וכו'".

עם התקבלו לכהונתו הרמה ניהל יומן שבו רשם בעברית יום יום כל פעולותיו המשרדיות וכן ענינים ציבוריים חשובים. הגיע לידי יומן מפורט זה שנמשך ארבע שנים עד הבחר רב ראשי "אקדמאי" שהיה אגב, לא רצוי לרבנים וכן לקהל הרחב. אביא קטעים מתוך היומן כדי לציין את מכלול פעולותיו המשרדיות, החברתיות והתרבותיות וקשריו הרבים עם כל החוגים:

ב-י' באב תרפ"ז, הוא כותב את ההודעה דלהלן:

"הייתי אצל הפריפיטו (ראש העיר) עם משלחת ועד הקהילה, מר שמואל ביטון ומר אשר מלאך, על דבר שבועתי (במינויו כרב) הדרושה מצד הממשלה, מפיו קראו אלי תרגומה וספר תנ"ך על השולחן: נאמנות לגובירנו (ממשלה), ולאיסטאדו (המדינה), ולרפובליק ולהשלים כל חובותי באופן שכלי -- ואנוכי השיבותי "די אקודרו" (מלה בספניולית שמובנה: כן, אמן, מסכים, טוב) והפריפיטו אמר שדי בזה. כלומר לא הצריך לשים יד על הספר כדרך הנשבעין". בסוף הוא מוסיף "אחר כך שלחו לי בכתב על זה וחתמתי עליהם".

מכלול פעולותיו, כפי שנרשם ביומן, היה גדול. אזכיר אחדות מהן: הוא שימש כאחד הבוחנים למתעתדים להיות חזנים ו"מזמרים" בבתי כנסת, ביחוד אלה שהיו פטורים בגלל זה מלשרת בצבא היווני; בחן תלמידי חכמים צעירים שנשלחו לקהילות העיירות שבהרי הבלקן כדי לשמש כרבנים, כמוהלים, כשוחטים או כמשגיחים ביקבי היין וכן כמשגיחים על כשרות החלב ותוצרתו; הוא דאג לשלוח דרשנים ומרצים בשבתות ובחגים לבתי הכנסת שהיו מפוזרים ברחבי העיר. ביומנו נרשמו ביקוריו בבתי הספר כדי לבחון את התלמידים בעברית ובתולדות ישראל. העיר את הערותיו ושוחח עם המורים על שיטות מיוחדות בהוראת המקצועות העבריים. לפעמים רשם רסיסי מחשבות שעלו במוחו על נושאים חינוכיים.

ב- 20 באייר תרפ"ח הוא כותב, בין רשימת פעולותיו באותו יום, את המשפט דלהלן: "עלה במחשבתי לתקן בבתי הספר של העדה ואולי בכל בתי הספר הישראליים כי בבוקר בהכנס התלמידים לחדרים יקראו את "שמע" (קריאת שמע) ואולי גם איזה פסוקי רחמים כמתוקנים שבהם (היינו בתי ספר הזרים, ד.ב.) שכמדומני מתפללים תחילה".

הוא התעניין בנעשה בתנועה הציונית-לאומית בקרב משכילי הקהילה. הוא רושם ביומנו על פגישותיו עם אישים שונים שביקשו להמליץ על מועמדים לקונגרסים הציוניים וכן הרשאות לערוך הרצאות בבתי הכנסת השונים. כמו כן עודד לתרום למגביות למען הקרן הקיימת לישראל.

היו לו קשרים עם חכמי ארץ ישראל וביחוד עם הרבנים הראשיים ר' יעקב מאיר ור' בנציון מאיר חי עוזיאל והתענין בכל מתרחש בארץ. כשהתעוררה שאלת הכותל המערבי במאורעות תרפ"ט, הוא שלח מכתבים לחבר הלאומים ולממשלה הבריטית. ב- 30 בחשון תרפ"ט הוא רושם: "קבלנו תשובה ממזכיר חבר הלאומים ע"ד הכותל המערבי כי יציע הענין לפני נשיא החבר" ואחרי שלושה ימים הוא כותב: "קבלתי תשובה מהמיניסטיריון של לונדרה כי קיבלו מכתבנו להם ע"ד הכותל המערבי ורשמו אותו". ב- 12 באייר תרצ"ו הוא רושם כי אישר את ההוצאות לעצרת יום זכרון לנפגעים במאורעות הדמים בניסן תרצ"ו בארץ ישראל.

הוא היה אהוב העם, היה נחשב בקרב ההמונים כאיש קדוש. רבים ביקשו את עזרתו. הוא נענה להם, עזר ועודד קשי-יום: ביומנו נרשמו פעולות אלו וביחוד בקרב "חכמים" מחוסרי אמצעים. אחרי חג הפסח תרפ"ח הוא רושם ביומנו: "ביום ב' של פסח (הוא יום טוב שני בגולה, ד.ב.) באה לביתי אשה אחת צועקת על בנה כי הוא חולה, הוליכוהו לבית החולים של העיר ואינם מקבלים אותו בלי תעודה מידי הרבנות הראשית. שלחתי אחר יוסף אלמליח (מפקידי הקהילה, ד.ב.) להוודע אם היה אפשר שילך אחד המשרתים (בפקידים) לדבר שם בשמי. אמר שאין מכירין בו. אמרתי אלך בעצמי. אמר כי הוא (בית החולים) רחוק מאד. אך אפשר לדבר על ידי טלפון על ידי גוי (כי אסור לדבר בטלפון ביום חג וביחוד הרב הראשי, ד.ב.). הסכמתי שיעשו זאת" (למרות האיסור, ד.ב.)

אחרי שש שנים בכהונתו כרב הקהילה, נבחר על ידי ועד הקהילה, הרב "האקדמאי" הנכסף. ר' חיים המשיך להיות ממלא מקומו. אך השתחרר מכל גינוני המלכות שהיו מוטלים על רב ראשי וכן מביקוריו במוסדות ציבוריים יווניים ובכנסיותיהם שהיו מטרידים אותו מאוד וביחוד בגלל אדיקותו הדתית הרבה.

הרב הראשי הנבחר, ד"ר קוריץ, יליד גליציה ומי שהיה רבה של קהילת ברלין, לא היה מקובל על ההמונים וביחוד על סגל הרבנים שבוועד הרוחני של הקהילה וכן על חוגי המשכילים הציוניים. לכן המשיך הרב חיים חביב בפעילותו הציבורית, אך הוא הפסיק לרשום ביומנו פעולות אלו. הוא הסתפק רק ברישום פרטי ההכנסות וההוצאות של המוסדות הקהילתיים, בייחוד עניני סעד ודת.

ב- 1941, עם כניסת הגרמנים לשאלוניקי ורדיפתם אחר המנהיגים הנערצים על ידי הציבור, שמו עיניהם על אהוב העם ר' חיים חביב. הם החרימו את ספרייתו הגדולה אשר בה נמצאו לפי עדותו של מיכאל מולכו "אקסמפלרים יקרי ערך מדפוסים ראשונים". הגרמנים אחזו בכל האמצעים כדי לבזותו בעיני הציבור על ידי עריכת ויכוחים בעניני דת בנוכחותו, מלווים בעלבונות אישיים. כן הטילו עליו עבודות קשות כגון טאטוא רחובות. הוא נכלא יחד עם כל בני הקהילה במחנה ההסגר ולבסוף הובל יחד עם אשתו ושתי בנותיו וכל בני קהילתו, אנשים נשים וטף, למחנות ההשמדה באושויץ.

לר' חיים חביב ז"ל נשארו בן ובת. הם עלו בשעתם לארץ ישראל והם כיום מנכבדי קהילת שאלוניקי שבתל אביב.

שמו של הקדוש ר' חיים חביב הונצח בקריאת רחוב על שמו בירושלים, ובית כנסת בחיפה שנקרא "אור החיים".

יחד אתו נזכור את בני אחיו הדיין ר' יעקב שנספו אתו יחד: אברהם ורפאל חביב הי"ד. שניהם הצטיינו בעירם כמורים וכפעילים באגודות הלאומיות-הציוניות. אברהם גם התפרסם כמשורר צעיר.

לחלק אחר של המאמר:
הפסח האחרון של קדושי שאלוניקי