אחד המאפיינים הבולטים של תקופת הגאונים הוא התחרות הממושכת, לעתים תוך מאבקים קשים, בין שני המרכזים היהודיים הוותיקים, של בבל ושל ארץ ישראל. בניגוד לתקופת האמוראים, שבה כל אחד מן המרכזים שאף להשפיע במישרין על משנהו, בתקופת הגאונים נאבקו המרכזים על השליטה הרוחנית ברחבי העולם היהודי כולו. אך לפני שנעסוק בתחרות זו, נסקור בקצרה את מצבו של המרכז הארץ ישראלי עצמו בתקופה הנדונה.

מספרות חז"ל אפשר ללמוד על קיומן של ישיבות חשובות בארץ ישראל בתקופת התנאים ובתקופת האמוראים (שנים 350-70 לספירה לערך), אולם לאחר מכן נעלמים עקבותיהן של ישיבות אלה כמעט לחלוטין, עד אמצע המאה השמינית לספירה. גם לגבי מאה זו יש בידינו רק ידיעות מעטות ומפוקפקות במקצת, ואילו בנוגע למאות העשירית והאחת עשרה מצוי שפע של חומר, בעיקר בצורת קטעים (רובם תיעודיים) ששרדו ב"גניזת קהיר" (מאות אלפי מסמכים שנמצאו בעליית גג בבית כנסת בקהיר). בהשוואה למציאות הבבלית באותה תקופה, אפשר לומר שהישיבה הארץ ישראלית איחדה בתוכה פונקציות של ישיבה מרכזית ושל ראשות הגולה. ראש הישיבה הוכר על ידי השלטונות המוסלמיים כנציג ה"מדיני" הרשמי של המיעוט היהודי בתוך אזור ה"רשות", שכלל את א-שאם (ארץ ישראל, לבנון וסוריה) ומצרים, ותעודות הגניזה הקשורות לישיבת ארץ ישראל מתייחסות ברובן להיבטים אלה של פעילותה.

מספר קטן של משפחות שלט בישיבה הארץ ישראלית, עוד יותר מאשר באחותה הבבלית. כאן, בניגוד למצב ששרר בבבל, לא הייתה זו תופעה נדירה שבן ירש את מקום אביו בגאונות, או שמספר בנים של הגאון כיהנו בעת ובעונה אחת במשרות נכבדות בישיבה. מבנה ההנהגה בישיבה היה שונה מן המקובל בישיבה הבבלית, גם מבחינת הגדרת המשרות. כמו בבבל כונו שני החכמים שבראש הישיבה גאון ואב בית דין, אך בעלי הדרגות הנמוכות יותר קיבלו תארים על פי מספרם הסידורי: השלישי בישיבה (לעתים קרובות בקיצור "השלישי", (הרביעי בישיבה וכן הלאה, עד השביעי בישיבה. תואר נוסף, שניתן להשוותו לתואר "ריש כלא" או "אלוף" הבבלי, היה "חבר". הוא ניתן לחכמים חשובים מחוץ לכותלי הישיבה, הן לחכמים שנשלחו על ידי הישיבה לעמוד בראש קהילות שב"רשותה", והן לחכמים בעלי שיעור קומה, שהישיבה רצתה לכבדם ולהדק את קשריה עמם. הקשרים עם קהילות שונות בעולם היהודי היו חשובים מאוד לישיבה ולקהילות כאחת. מצד אחד, חכמי הישיבה יעצו לאנשי התפוצות לא רק בעניינים הלכתיים אלא גם בעניינים קהילתיים מגוונים, ומצד אחר, הם היו תלויים במידה רבה בתמיכה הכספית והפוליטית של אנשי התפוצות. קשרים אלה לא הצטמצמו לאזורי הרשות הרשמיים. הם הקיפו גם אזורים כמו סיציליה וחלקים של איטליה, שהיו כנראה, קשורים למרכז הארץ ישראלי עוד מתקופה קדומה, כשנכללו איתו באימפריה הביזנטית. אולם הקשרים בעלי המשמעות הרבה ביותר היו עם הקהילה היהודית במצרים, שנהנתה הן משגשוג כלכלי והן מקרבתה למושב השלטון, הח'ליפות הפטימית.

יוקרת הישיבה הייתה תלויה במידה רבה בקדושת ארץ ישראל וביכולתה להציג את עצמה כממשיכת המוסדות העתיקים של הנהגת העולם היהודי. תחילה התמקמה הישיבה בטבריה, שבה הייתה ישיבה מרכזית בתקופת האמוראים, אך לקראת סוף המאה העשירית היא עברה לירושלים. כאן התקיים בכל שנה, לפחות במאה האחת עשרה, טקס מרשים: התכנסות בהר הזיתים ביום האחרון של חג הסוכות ("הושענא רבה") בהזדמנות זו פורסמו הכרזות בעניינים חשובים (למשל, ענייני הלוח ומינויים ציבוריים), נישאו תפילות לטובת תומכי הישיבה והושמעו קללות קשות נגד הקראים. נוכחותם של עולי רגל רבים בעונה זו אפשרה את חיזוק הקשרים בין המרכז לבין התפוצות ואת הטיפול היעיל בבעיות שהתעוררו בקהילות. הטקס עשה רושם רב לא רק על יהודים, אלא גם על שכניהם הנוצרים והמוסלמים, כפי שאפשר להיווכח מתיאורים שלהם שנותרו בכתב.

הישיבה סבלה משורה של מאבקים קשים על הנהגתה, שהשתתפו בהם לא רק חכמי הישיבה עצמה אלא גם קהילות חשובות שהיו קשורות אליה. אפשר לעקוב אחרי עלייתם ושקיעתם של מרכזים בתפוצות באמצעות השפעתם על ראשות הישיבה. בעקבות עליית קהילות ה"מגרב" (צפון מערב אפריקה), עלו לגדולה שתי משפחות ממוצא מגרבי, שהתמודדו על ראשות הישיבה כבר בסוף המאה העשירית לספירה, ורבים מראשיה במאה האחת עשרה היו מבניהן. במהלך מאה זו, בייחוד לקראת סופה, התחזק המרכז המצרי על חשבון כוחה של הישיבה הארץ ישראלית. בגלל קשיים כלכליים ומדיניים נאלצה הישיבה לעקור לצור בשנות השבעים של המאה, ואחר כך עברה לדמשק. ניתוק הקשר הישיר עם ארץ ישראל פגע פגיעה קשה ביוקרת הישיבה ובמעמדה, וחשף אותה לתחרות קשה מבחוץ. זמן קצר לאחר המעבר לצור הכריז על עצמו חכם מצרי בשם דוד בן דניאל, שאביו עמד בראש הישיבה הארץ ישראלית כמה עשרות שנים לפני כן, כראש היהדות הארץ ישראלית. הוא זכה להכרה לא רק מחלקים ניכרים של יהדות מצרים אלא אף מקהילות חשובות בארץ ישראל, במשך כעשר שנים, עד שבשנת 1094 הודח מתפקידו. לא עבר זמן רב והישיבה הארץ ישראלית נעלמה סופית. בתחילת המאה השתים עשרה היא עברה לפוסטט (קהיר העתיקה) והייתה חלק מן המרכז המצרי.

הנוף התרבותי והאינטלקטואלי של יהדות ארץ ישראל היה שונה מאוד מזה של יהדות בבל. עד עלייתו של רב סעדיה גאון על כס הגאונות, עסקו הגאונים בבבל ובני ישיבותיהם כמעט בלעדית בתחומים של התלמוד (הבבלי) וההלכה; ואילו בישיבת ארץ ישראל, כפי שמתברר, תפס העיסוק בתחומים אלה מקום מצומצם למדי. אחד הביטויים המובהקים לכך הוא המספר הזעום של תשובות גאוני ארץ ישראל ששרדו בגניזה, לעומת מאות מכתבים המוקדשים לעניינים ציבוריים שונים. נוסף לכך, נראה שהישיבה לא תפסה מקום כה מרכזי בחיי הרוח בארץ ישראל כמקבילתה הבבלית, ורק חלק קטן מן הספרות שנוצרה בתקופה זו קשור בבירור לישיבה. יתרה מזו, היהדות הרבנית של ארץ ישראל נחשפה לתחרות הרבה יותר קשה מצד הקראים, שהקימו את מרכזם העיקרי בירושלים בסוף המאה התשיעית (ראו להלן), ובמידה מסוימת האפילו, לפחות בתחומים מסוימים, על הפעילות הרבנית.

אחד מתחומי היצירה החשובים ביותר בארץ ישראל היה הפיוט. שורשי התופעה מצויים ככל הנראה כבר בתקופה התלמודית, אולם הפייטנות זכתה לפיתוח נרחב ולתנופה אדירה בתקופה הביזנטית (המאות החמישית-השביעית לספירה). ככל הידוע, עד תקופה זו ועד בכלל עסקו בפייטנות אך ורק בארץ ישראל. גם בהמשך תקופת הגאונים, כאשר העיסוק בפיוט התרחב אל מחוץ לגבולות מולדתה, המשיכה ארץ ישראל ליטול חלק עיקרי; ואף בתקופה מאוחרת יותר כאשר עברו מרכזי היצירה העיקריים לאירופה, ניכרת בבירור השפעתה של ארץ ישראל.

הפיוטים הקדומים הם מקור ראשון במעלה להכרת עולמם הרוחני והלימודי של יהודי ארץ ישראל בתקופה הביזנטית ובתקופת הגאונים. היה מקובל לשבץ בהם (בניסוח מתאים לשירה ) יסודות מעולם ההלכה והאגדה, במיוחד כאלה המתאימים לאופיו של היום (בחגים, בימים נוראים וכדומה) או לקטעי התורה והנביאים שנקראו באותה שבת בבית הכנסת. ידיעותינו לגבי הפיוט הקדום השתנו לבלי הכר בעקבות גילוי גניזת קהיר בסוף המאה התשע עשרה. במאה השנים האחרונות פורסמו אלפי פיוטים חדשים והתבהרו סוגיות יסוד בתולדות הפיוט ובמהותו. אף שבתקופות מאוחרות יותר ראו בפיוטים תוספות לתפילות הקבע, נראה שמלכתחילה הם נועדו להחליף חלקים מרכזיים של התפילה הקבועה, ובייחוד בחזרת שליח הציבור על "תפילת העמידה": במקום לשמוע מפיו אותה תפילה שכרגע התפללו בעצמם, יכלו בני הקהילה לצפות לתפילה מחודשת, שיש בה יסודות של אמנות ספרותית ולמדנות מרומזת, רגשות ותכנים דתיים. תחום אחר, החופף במידה מסוימת את הפיוט, הוא המדרש, שסיפק לפייטנים תכנים רבים, וכנראה גם טכניקות חשובות. אין בידינו נתונים מדויקים על עריכת קובצי המדרש הקלסיים, אך מקובל שהם נערכו בארץ ישראל במהלך תקופת הסבוראים ותקופת הגאונים.

יהדות ארץ ישראל עסקה הרבה במקרא, בדרכים מגוונות. תופעה מרכזית בתקופה זו היא הפעילות של בעלי המסורה, שקבעו באופן סופי את "נוסח המסורה" של התנ"ך עד לפרטיו הקטנים ביותר, כולל דקויות של ניקוד וסימני פיסוק ("טעמי המקרא") חכמים אלה, שמרכז פעילותם העיקרי היה בטבריה, פעלו מן הסתם במשך דורות רבים, אך גולת הכותרת של מפעלם הייתה בסוף המאה התשיעית לספירה ובראשית המאה העשירית, בעבודתם של דורות אחדים ממשפחת בן אשר, שהוכרו לבסוף כסמכות המוחלטת בתחום זה. מחלוקת קשה קיימת עדיין בין החוקרים בשאלה, האם בני משפחה זו ובעלי מסורה אחרים היו יהודים רבניים או קראיים (ראו להלן , עמ' 33-31, 166-165) לעומת זאת, העיסוק השיטתי בפרשנות המקרא היה בראשיתו תחום קראי מובהק. הקראים , שביססו את גישתם על החזרה למקרא, עסקו בפרשנותו בצורה אינטנסיבית מתחילת דרכם. מחברים קראים בארץ ישראל עסקו בתחום זה מאז נוסד המרכז הקראי הירושלמי, בערך בזמנם של חכמי המסורה ממשפחת בן אשר. תחום אחר שהתחיל להתפתח באותו זמן לערך, בארץ ישראל ובארצות סמוכות, הוא התיאולוגיה, ואף כאן לא ברור אם העוסקים במלאכה הזדהו עם היהדות בגרסתה הרבנית או הקראית.

בתחום ההלכה, שבו השקיעו חכמי בבל את עיקר מרצם, התוצר הארץ ישראלי היה צנוע למדי. מקובל לייחס לארץ ישראל של תקופה זו את עריכת "המסכתות הקטנות", המרכזות בעיקר חומרים בנושאים נבחרים, המצויים במקורות ארץ ישראליים קדומים יותר. אין שום הוכחה שמלאכת העריכה הייתה קשורה לישיבת הגאון הארץ ישראלי. מספר התשובות של גאוני ארץ ישראל הידועות לנו הוא זעום. חלק גדול מתשובות אלה כלול באוספים המוקדשים בעיקר לתשובות גאוני בבל, והן נושאות את הכותרת "תשובת ארץ ישראל". תשובות אלה שונות מן התשובות הבבליות בכך שהן כתובות בעברית, ללא תערובת של ארמית, ובמספר תכונות סגנוניות אחרות.

שרידים לא רבים של קודיפיקציה הלכתית ארץ ישראלית ידועים לנו מן הגניזה. חלק מן הקטעים הם שרידים מאוסף המכונה 'ספר המעשים לבני ארץ ישראל', שקיומו נודע לראשונה מתשובה של רב האיי בן שרירא גאון. אין בספר זה עריכה עניינית. כל קטע פותח בכותרת "מעשה", ומתאר מקרה מסוים ואת הפסיקה ההלכתית לגביו, בעברית מתובלת במילים יווניות. מסתבר שמקורו של האוסף בפנקס של בית דין מרכזי, שהיה קשור מן הסתם לישיבה המרכזית. בקטעים אחרים יש תערובת של מסורות ארץ ישראליות ובבליות, והם משקפים כנראה את החדירה ההדרגתית של תורת בבל לארץ ישראל, על חשבון המורשת המקומית. ידועים גם קטעים מעטים, שנעשה בהם ניסיון לערוך בצורה שיטתית חומר הלכתי בנושאים מסוימים. הניסיון הבולט בתחום זה מצוי בקובץ 'הלכות טריפות לבני ארץ ישראל'.

מלבד הכתבים ההלכתיים שנסקרו לעיל, אפשר ללמוד על מסורות הלכה ארץ ישראליות ממקורות אחרים, ובייחוד מן הפיוטים. חשיבות מסוימת נודעת גם לשרידים של סידורי תפילה ולשטרות שנמצאו בגניזה. אלה לרוב מאוחרים לתקופת הגאונים, ורבים מהם נכתבו מחוץ לארץ ישראל, אך הם שומרים במידה ניכרת על מסורות ארץ ישראליות קדומות. מקור מיוחד במינו הוא הרשימה הקצרה של כחמישים הבדלים בין המסורת הבבלית לזו הארץ ישראלית, הידועה במספר שמות ובנוסחים לא מעטים. עורך הרשימה מתאר את חילופי המנהגים בצורה תמציתית ביותר, בדרך כלל ללא נקיטת עמדה משלו. רבים מחילופים אלה מתועדים גם במקורות אחרים; אך לעומת זאת, חסרים ברשימה חילופים אחרים הידועים היטב ממקורות אחרים, וקשה לשער מדוע לא נכללו ברשימה זו. מוצאו ומגמתו של החיבור הקטן הזה אינם ברורים כל צורכם. מחברים קראים הרבו לצטט אותו, במטרה לנגח את היהדות הרבנית ולהפריך את הטענה שהיא מיוסדת על מסורת מגובשת וקדומה, שהרי אם יש בידי היהודים הרבניים "תורה שבעל פה" שנמסרה למשה בהר סיני, כיצד נוצרו הבדלים רבים כל כך בין קהילה רבנית אחת לחברתה?

המקור הקדום ביותר המצוי בידינו, שיש בו כדי ללמד על המאבק בין בבל לארץ ישראל בתקופת הגאונים, הוא מכתב גלוי שחיבר חכם בבלי בשם פרקוי בן באבוי, במפנה המאות השמינית-התשיעית לספירה. המחבר פנה לקהילות ישראל שבספרד ובאפריקה וניסה לשכנע אותן, כי המסורת הבבלית היא הנציגה הלגיטימית היחידה של היהדות הרבנית. לדבריו יהדות בבל נהנתה במשך הדורות, מסוף תקופת בית ראשון ואילך, מיחס סובלני של השלטונות ומחיים שלווים, ולכן יכלה לשמר את המסורת הקדומה ללא הפרעה. יהודי ארץ ישראל, לעומת זאת, שסבלו מרדיפות ומגזירות קשות תחת השלטון הנוצרי הביזנטי, איבדו את הקשר הרצוף עם המסורת הקדומה, וכך נוצרו אצלם "מנהגי שמד" ומנהגים מעוותים אחרים. פרקוי מעיד על ניסיונות קודמים של יהודים בבלים להיאבק במסורת הארץ ישראלית, בארץ ישראל עצמה. לדבריו רב יהודאי גאון (ראש ישיבת סורא בסביבות שנת 760, דמות נערצת עליו במיוחד) כתב לאנשי ארץ ישראל "בשביל סירכא ובשביל כל המצות שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד", אך אלה סירבו לקבל את דבריו "ושלחו לו: מנהג מבטל להלכה". יתר על כן, פרקוי מספר ש"בירושלים ובכל מדינה שיש בה בבלאיין (=בבלים), שעשו מריבה ומחלוקת עד שקיבלו עליהם (בני ארץ ישראל) לומר קדושה בכל יום", על פי המנהג הבבלי.

ואכן , מתברר שהניסיונות הבבליים נשאו פרי גם בארץ ישראל, והדבר משתקף בכמה מישורים, ביניהם תרגום חיבורים בבליים לעברית, שפת הדיון ההלכתי בארץ ישראל; במקרה אחד יש סימנים המצביעים לכאורה שהתרגום נעשה בארץ ישראל עצמה. חדירת יסודות בבליים לכתבי הלכה ארץ ישראליים מוכיחה, שעניינם של חכמי ארץ ישראל בתורת בבל לא הייתה רק תיאורטית, ויש גם עדויות להשפעה בבלית על המנהג הארץ ישראלי בפרטים שונים. למשל, התגבשו מנהגי פשרה בין המנהג הבבלי של קריאת התורה בבית הכנסת במחזור שנתי לבין המנהג הארץ ישראלי של סיום קריאת התורה פעם בשלוש שנים ויותר. אחד מציוני הדרך החשובים במאבק זה הוא הפולמוס החריף בעניין קביעת הלוח שנעסוק בו להלן (ראו עמ' 38-36, 170-168), בגלל החלק החשוב שנטל רב סעדיה בוויכוח זה והדחיפה שהשתתפותו נתנה, ככל הנראה, לקידומו המהיר למשרת הגאונות. אפשר גם לראות במאבק זה קרב מאסף, שבסיומו התבררה סופית עליונותו של המרכז הבבלי בכל הקשור לפסיקת ההלכה.

ביטוי סמלי ל"כניעה" הארץ ישראלית בפני המורשת התלמודית ההלכתית של בבל אפשר למצוא באיגרת של שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל ברבע השני של המאה האחת עשרה, המספר שבנו לומד בבבל, בישיבת רב האיי גאון. קשה להימנע מן המסקנה שגם חכמי ארץ ישראל הכירו בעליונותם של בני בבל באותם תחומים שבהם התמקדו באופן מסורתי. הכרה זו באה לידי ביטוי גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל בימי הביניים. השפעת המסורת הארץ ישראלית ניכרת במספר ארצות שהיו חשופות לה מתקופה קדומה, אך בצורה כמעט "מחתרתית". הנאמנות המודעת של החכמים בכל התפוצות הייתה למורשת הבבלית, והם נאלצו להשקיע מאמצים גדולים כדי להכשיר מנהגים שונים שמקורם בארץ ישראל.

עם זאת, יהיה זה פשטני מדי להציג את תקופת הגאונים כתקופה שבה גברה המסורת הבבלית על הארץ ישראלית, שהרי המסורת הבבלית עצמה השתנתה לא מעט במהלך התקופה, ובמידה רבה יש לתלות את השינויים שחלו בה בהשפעת המסורת הארץ ישראלית. דוגמה מובהקת לכך היא קליטת הפייטנות, שפרקוי בן באבוי התנגד לה בצורה נחרצת, אך היא הצליחה להכות שורש בבבל בתחילת המאה העשירית לספירה לכל המאוחר. רב סעדיה, שגדל במצרים (שם ההשפעה הארץ ישראלית הייתה מכרעת) ולמד בארץ ישראל לפני שהגיע לבבל, מילא תפקיד מרכזי בהחדרת ההשפעה הארץ ישראלית לאליטה הרבנית בבבל, כפי שנראה לאורך כל הספר. המורשת שהתגבשה במהלך תקופת הגאונים, והכתיבה במידה רבה את התפתחות התרבות היהודית בימי הביניים, הייתה אפוא תרכובת של מורשת בבל ומורשת ארץ ישראל: המסורת הבבלית התקבלה באותם תחומים שבהם התמקדו חכמי בבל מקדמת דנא, אך בתחומים אחרים אומצו ופותחו תקדימים שיצרו אנשי ארץ ישראל.

לחלקים נוספים של הפרק:
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ישיבות הגאונים: המשך ושינוי
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ראשות הגולה
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: המרכז הארץ ישראלי והתחרות בין שני המרכזים (פריט זה)
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: האתגר הכיתתי