יחיד ומיוחד היה רב סעדיה בן יוסף בנוף היהודי של תקופת הגאונים, ולא בכדי זכה בכינוי המפורסם שהעניק לו רבי אברהם אבן עזרא: "ראש המדברים בכל מקום". ייחודו משתקף לא רק בדברים שאמר או כתב, אלא אף ברושם שהותיר אצל אחרים, ואלה התייחסו אליו בדרכים ובהזדמנויות מגוונות מאוד. אף שתקופת הגניזה הקלסית החלה כיובל שנים לאחר פטירתו, כבר מראשית חקר הגניזה התגלו קטעים רבים הקשורים להיבטים שונים של חיי רס"ג ופעילותו הציבורית, לצד קטעים רבים עוד יותר ששרדו מיצירותיו. לכן נראה שאנו יכולים להתקרב לכתיבת ביוגרפיה של רב סעדיה יותר מאשר לכתיבת ביוגרפיה של כל דמות יהודית אחרת מן האלף הראשון לספירה. אמנם הנסתר עדיין מרובה על הגלוי, אולם בהתחשב בכך שלא שרדו ארכיונים מסודרים מתקופה זו - אם בכלל היו כאלה - ובהשוואה לדמויות אחרות, ואף חשובות ביותר, עושר ידיעותינו על מהלך חייו של רב סעדיה מרשים וכמעט מפליא.

ידיעות עיקריות על מהלך חייו

רב סעדיה נולד בשנת 882 באזור הפיום במצרים, ומכאן כינויו השכיח בכתבי התקופה "הפיומי". מוצא משפחתו היה בעיירה דִלאץ או בסביבתה, ולכן הוא מכונה - אם כי לעתים רחוקות הרבה יותר - "הדלאצי" על משפחתו איננו יודעים דבר, זולת ההשמצות שהטיחו באביו אחדים מיריביו, שאמינותם מפוקפקת ביותר. הם טענו שמוצא משפחתו של רס"ג מנוכרים בני האזור שהתגיירו או ממי ששימשו משרתים בכנסיות, ואילו הוא טען כי הוא מצאצאי שֵלה בן יהודה.

על התקופה שבה גדל רב סעדיה במצרים ידוע לנו מעט מאוד, בעיקר מתוך דברי עצמו. הוא עזב את מצרים במועד בלתי ידוע, כנראה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, והשאיר אחריו משפחה, ילדים ותלמידים (מסתבר שאשתו וילדיו הצטרפו אליו כעבור זמן מה, אולם המקורות שבידינו אינם מאפשרים לקבוע זאת בוודאות, או לשער מתי ואיפה זה קרה). עוד בהיותו במצרים התכתב עם אחד מראשוני התיאולוגים היהודים, יצחק ישראלי, וכבר בראשית שנות העשרים לחייו פרסם מספר חיבורים, ביניהם ספר 'יסודות השיר העברי' ('ספר האֶגרון' ראו עמ'י 96-91 להלן) ולפחות אחד מחיבוריו הפולמוסיים נגד "המינים" הכופרים במסורת היהודית.

גם על התקופה הבאה בחיי רב סעדיה, עד שנת 921, יש בידינו ידיעות מעטות בלבד. ברור שהוא שהה במהלך השנים האלה בארץ ישראל, בבבל ובסוריה, אולם אי אפשר לעקוב אחרי נסיעותיו או לקבוע איזה חלק מזמנו בילה בכל אחת מתחנותיו. עם זאת, יש סיבות טובות לחשוב שהוא שהה תקופה ממושכת בארץ ישראל - כשכתב לתלמידיו לשעבר במצרים בשנת 921 או בראשית 922, שיער שאולי לא פנו אליו בבקשה להבהיר את עמדת חכמי בבל בקשר לפולמוס על לוח השנה מכיוון שחשבו שהוא עדיין שוהה בארץ ישראל. יש לזכור שבית גידולו של רס"ג היה במצרים, ויהדות מצרים הייתה בתקופה זו שלוחה של התרבות היהודית הארץ ישראלית. לכן היה צפוי למדי, שכאשר עזב את מצרים לטובת מקומות מרכזיים יותר בעולם היהודי, העדיף בשלב ראשון את ארץ ישראל, ובייחוד את טבריה, שהייתה בשנים ההן המרכז התרבותי והאינטלקטואלי של יהדות ארץ ישראל. ידיעותיו של רב סעדיה על אודות העברית (והארמית) של יהודי טבריה, הבאות לידי ביטוי באחדים מחיבוריו, נרכשו בשנים אלה. עדות מפורשת יחידה, הנוגעת לשהותו של רס"ג בארץ ישראל, מצויה בכתבי מחבר מוסלמי בן זמנו בשם אל מסעודי, המציין כי למד אצל אבו כת'יר יחיא אלכַּאתִּב (=הסופר), יהודי מטבריה, שעימו ניהל אל מסעודי ויכוח תיאולוגי. זהותו של אבו כתיר זה אינה ברורה, ואיננו יודעים אילו מקצועות למד אצלו רב סעדיה, אולם מסתבר שאלה היו נושאים פילוסופיים ותיאולוגיים.

רב סעדיה מופיע לראשונה בקדמת הבמה ההיסטורית בקשר לפולמוס הנזכר על קביעת לוח השנה, שהתחולל בשנים 923-921 לספירה, אם כי ברור משיקולים שונים - וביניהם מתפקידו בפולמוס זה - שכבר לפני כן זכה להכרה בינלאומית ולמעמד בכיר בעולם היהודי. הפולמוס נבע מחילוקי דעות בין חכמי ארץ ישראל, ובראשם הגאון אהרן (?) בן מאיר, לבין חכמי בבל, בנוגע לחישובים האסטרונומיים שעל פיהם יש לקבוע את תאריכי ראשי החודשים (שיטה זו של חישוב הלוח החליפה, מאות שנים לפני כן, את השיטה הקדומה של קביעת ראש חודש על פי עדות קונקרטית של ראיית הלבנה, שהקראים המשיכו לדבוק בה בדומה לשכניהם המוסלמים). בלי להיכנס לפרטים הטכניים, נוכל לסכם בקצרה שמשך החודש הירחי הממוצע הוא קצת יותר מ29.5 ימים, ולכן אורכי החודשים בלוח העברי הם ברוב המקרים 29 ו-30 ימים לסירוגין. אולם כדי להתמודד עם ההפרש הנותר ועם בעיות נוספות בלוח השנה (בראש ובראשונה כדי למנוע אפשרות שראש השנה או יום כיפור יחול מיד לפני השבת או אחריה) נותרה מידה מסוימת של גמישות במחזור זה: חודשי חשון וכסלו יכולים להיקבע חסרים (שניהם של 29 ימים), כסדרם (חשוון 29 יום וכסלו 30 יום) או שלמים (שניהם של 30 יום). חכמי ארץ ישראל טענו, שבשנת ד' אלפים תרפ"ב (921 - 922 ) לספירה שני החודשים האלה צריכים להיות חסרים, ולכן היום הראשון של חג הפסח יחול באותה שנה ביום ראשון בשבוע, ואילו חכמי בבל קבעו כי שני החודשים האלה מלאים, ולכן יחול חג הפסח ביום שלישי בשבוע.

מעבר למחלוקת הטכנית, ששורשיה עדיין אינם ברורים למרות מאמציהם של חוקרים לא מעטים, התנהל בעניין זה מאבק איתנים על כוחם היחסי של שני המרכזים הוותיקים, הבבלי והארץ ישראלי, ועל השפעתם על העולם היהודי כולו. יש לזכור שעניין קביעת הלוח נחשב מקדמת דנא לתחום המופקד בידי חכמי ארץ ישראל דווקא, וכבר במקורות התלמודיים נקבע, למשל, שאין מעברים את השנים אלא בארץ ישראל. יתרה מזו, עוד במאה התשיעית לספירה הכירו חכמי בבל בעליונותם של בני ארץ ישראל בתחום הספציפי הזה, ואף שלחו משלחת לארץ כדי ללמוד את ענייני הלוח (כנראה קצת אחרי שנת 835); ואילו עכשיו הם טענו שידיעותיהם וסמכותם בתחום זה עולות על אלה של הגאון הארץ ישראלי וחכמי ישיבתו. כבר ראינו (עמ' 28-27 לעיל) ששנים רבות לפני כן טענו בני בבל לעליונות בתחום ההלכתי ונחלו הצלחה רבה במאבקיהם; אולם הטענה שאפילו בפינה הארץ ישראלית המובהקת של קביעת הלוח יש לקבל את דעתם בניגוד לדעת חכמי ארץ ישראל הייתה נועזת ומרחיקת לכת. בסופו של דבר, גברו חכמי בבל גם בקרב מאסף זה, ואפשר לומר שזאת הייתה ההכרעה הסופית לטובת מורשת ההלכה הבבלית.

רב סעדיה נטל חלק חשוב במאבק זה ונתפס כאחת הדמויות המובילות במחנה הבבלי. הוא ניצל את קשריו עם קהילות יהודיות ברחבי העולם ואת כישרונותיו הרטוריים כדי להציג את התפיסה הבבלית. אמנם הוא נכשל, כיתר חכמי בבל, בניסיונותיו לשכנע את חכמי ארץ ישראל לסגת מעמדתם ולאמץ את קביעותיהם של הבבלים, אך היה אחראי במידה ניכרת לכך שבסופו של דבר התקבלה השיטה הבבלית ברחבי העולם היהודי. בין היתר חיבר רב סעדיה 'ספר מועדים', שבו נתן ביטוי רשמי לעמדה הבבלית. החיבור הופץ בין הקהילות לקראת ראש השנה, וכנראה תרם לא מעט לניצחון הבבלי. בקיץ שנת 922 לכל המאוחר הוכתר בתואר "אלוף", אף כי איננו יודעים אם תואר ניתן לו בעקבות השתתפותו במאבק על הלוח, או לאות הוקרה על הישגיו הקודמים. במשך חמש השנים הבאות אנו שומעים רק על פעילותו הספרותית של רב סעדיה. בשנת 926 פרסם חיבור אנטי קראי חשוב ומונוגרפיה הלכתית חשובה, כנראה חיבורו האחרון בסוגה זו. בחיבור זה אף צוין מקום הכתיבה: עיר הבירה בגדד, שכבר התמקמו בה ראש הגולה וחכמי הישיבות, וסביר להניח שהיא הייתה מקום מושבו העיקרי, אם לא הבלעדי, של רב סעדיה בשנים האלה.

אבן הדרך הבאה בקריירה של רב סעדיה הייתה מינויו לראש ישיבת סורא בשנת 928 ישיבה זו נידלדלה בראשית המאה העשירית לספירה, ולפני מינויו של רב סעדיה אף נשקלה האפשרות לסגור אותה ולספח את שרידיה לישיבת פומבדיתא. לרב סעדיה היו יכולות מוכחות והישגים רבים הן בתחום הספרותי והן בתחום הציבורי, ומינויו לגאון היה לכאורה טבעי ומתבקש; אולם נראה שהיו גם שיקולים חזקים שפעלו לרעתו. הוא לא גדל כיתר הגאונים בין חכמי הישיבות, ואף לא בין יהודי בבל, וייתכן שפעילותו הספרותית המגוונת והחדשנית לא מצאה חן בעיני אנשים שמרניים יותר. נוסף לכך היה ברור שהוא בעל אופי עצמאי מאוד ואינו נרתע מעימותים. ראש הגולה התייעץ עם אחד מחשובי הקהילה, ניסי אלנַהְרואני, והלה הציע לו למנות חכם הרבה פחות מרשים בשם צמח בן שהין, מכיוון שרב סעדיה, "אף על פי שהוא אדם גדול ומופלג בחכמה אינו מתירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם"; ... אך למרות זאת הוא החליט למנות את רב סעדיה.

סמוך למינויו שלח רס"ג ליהודי מצרים מספר מכתבים, ובאחד מהם הציע :

וכן כל חפץ ושאלה אשר יהיה לכם מצד המלכות הגד תגידוהו לפנינו כי אז נצוה את בעלי בתים חשובים אשר בבגדד אשר אנחנו ישובים ביניהם בני מ"ר נטירא ובני מ"ר אהרן ... ואז ישיבו לכם מאת המלך כאשר יספיק ה' מעזנו בידם, כן תעשו ואל תטשו.

ראש הגולה יכול היה לפרש הצעה זו כפלישה לתחומו, ומעשה כזה עלול היה לגרום למתח ביחסים בינו לבין רב סעדיה, אולם הסכסוך החריף ביניהם פרץ רק כעבור שנתיים, בעקבות סירובו של הגאון לאשר פסק דין של ראש הגולה, שלדעתו היה מעוות. ראש הגולה הדיח את רס"ג מתפקידו ומינה במקומו את רב יוסף בן יעקב "ורך בשנים היה ותלמיד קטן היה לגבי מרב (=מר רב) סעדיה גאון" ואילו רב סעדיה ניסה למנות במקום ראש הגולה את אחיו יאשיהו, הידוע יותר בשמו הערבי חסן. ראשי הקהילה הבבלית נחלקו לשני מחנות: עם תומכי ראש הגולה נמנו אישים חשובים בישיבת פומבדיתא, ביניהם הגאון רב כהן צדק, שחב את מינויו לראש הגולה, והסוחר האמיד אהרן (כ' לף) סרגאדו , שלפי המסופר שיחד את השלטונות המוסלמיים. אף ברב סעדיה תמכו אישים חשובים, ביניהם משפחת בני נטירא, מבנקאי החצר שהוזכרו לעיל, ומספר חכמים אחרים. הניסיונות לערב את השלטונות לא צלחו ולא הביאו להכרעה, ובמשך שש או שבע שנים היו מי שהכירו ברב סעדיה כגאון סורא, ואחרים שהכירו ברב יוסף בן יעקב כבעל אותה משרה. שני הצדדים פרסמו כתבי תעמולה ובהם האשמות קשות כלפי יריביהם. בסופו של דבר, הביא אחד מחשובי הקהל בִּשְׁר בן אהרן וחותנו של אהרן סַרגאדו , לפיוס בין ראש הגולה לבין רב סעדיה. רב סעדיה זכה שוב להכרה כללית כגאון סורא, ורב יוסף בן יעקב פרש לגמלאות. כעבור זמן קצר נפטר ראש הגולה, ורב סעדיה המשיך לשרת בגאונות עד פטירתו בשנת 942, זמן קצר לפני יום הולדתו השישים. בסך הכל כיהן כגאון סורא קצת פחות מארבע עשרה שנה, אבל במשך מחצית התקופה הזו היה מעמדו מעורער ושנוי במחלוקת.

לא ברור באיזו מידה הצליח רב סעדיה לתפקד כגאון בשנים ההן; אולם ברור שהוא המשיך בתנופת הכתיבה שלו. אנו יודעים על שלושה חיבורים לפחות שפרסם בשנים אלה: מלבד 'ספר הגלוי', המוקדש בעיקר לסכסוך בינו לבין ראש הגולה ותומכיו, יצאו לאור בשנים האלה שני חיבוריו ההגותיים הגדולים: הפירוש ל'ספר יצירה' ו'ספר האמונות והדעות'.

לחלקים נוספים של הפרק:
רב סעדיה, מהפכן ושמרן (פריט זה)
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: רב סעדיה המהפכן
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: נועזות בשירות המסורת
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: תכונות אופייניות של כתיבתו