בעלת הבית שלי כבר יודעת ומבשרת לי. בלילה, הגרמנים כיתרו את הגטו בכוחות רבים והתחילו באקציה. היהודים יורים. איך בעלת הבית יודעת ואני ישנה לי שנת ישרים? ברגע זה חרב עלי כל עולמי. איך לא הרגשתי? איפה היו החושים שלי? איפה האינטואיציה המפורסמת שלי? אינני מסוגלת לחשוב. אקציה! בראשי ובלבי הולמות שתי המילים: "זה התחיל. זה התחיל!" בפני בעלת הבית אני מעמידה פנים של שוויון נפש וממהרת לצאת. לרוץ לכיוון הגטו.

רגלי נושאות אותי לשם מעצמן... שם כל היקר לי. כל משמעות חיי. הרחוב שלי, מזובייצקה, ארוך. דומה שאין לו סוף. אני מאיצה את צעדי. לפתע חייקה לפני. היא בדרכה אלי. האמנם היא זאת, ראש הנהגת המחתרת של 'השומר הצעיר'? איך הגיעה לכאן? הרי היתה שם. אני איני מביעה פליאה וגם לא שואלת שאלות. שותקת. בלי מילה אנחנו הולכות ביחד לעבר כיכר קושציושקו. שותקות. הולכות ושותקות. לבסוף חייקה שוברת את השתיקה. באישון לילה, בשעה 2:00 לפנות בוקר. הגרמנים פלשו בחשאי ותפסו את כל בתי החרושת כדי להבטיח שיישארו בידיהם המכונות, הציוד, חומרי הגלם והתוצרת המוכנה. ידעו על המחתרת ועל ההכנות להתנגדות. שומרים שלא יאבד להם הלילה דבר. סתמו את כל המעברים. החלו באקציה ובחיסול הסופי. היודנראט הודיע שלפי פקודה על כולם לעזוב מיד את בתיהם, ועד השעה 10:00 להתייצב עם מטען יד קטן לאורך רחוב יורובייצקה. משם יועברו למחנות שבסביבות לובלין. הגטו יחוסל.

האנשים הוכו בתדהמה. הרגשה של מלכוד. לא מנסים אפילו להסתתר. ההפתעה שיתקה כל רצון. נוהרים בהמוניהם לרחוב ירובוייצקה. הסריקה תתחיל בחלק המערבי המאוכלס יותר, של הגטו. טוב שמחסן הנשק שלנו ודירות הקיבוץ בחלק המזרחי. הבנתי שיושב ראש היודנראט, באראש, ידע כמה ימים מראש על החיסול, והחריש. שמר על הסוד כפי שהצטווה לעשות. "עתה התברר הדבר בתכלית הבהירות – אומרת חייקה – כל אימת שבאראש אנוס לבחור בין המחתרת, שהוא עצמו מתכנה ידידה לבין שירותו הנתעב לגרמנים, הריהו בוחר בגרמנים."

חייקה דיברה בהיסוס מה. את שמו של מרדכי לא הזכירה אפילו במילה אחת, והרי ידעה... ואני לא שאלתי. השתוקקתי לשאול, ולא שאלתי. משהו עוצר בעדי. אני יודעת. הוא לא יישאר בחיים. יילחם עד הסוף.

נעמדנו בכיכר קושציושקו. גדרות הגטו היו מעבר לכיכר. פה ושם קרעו את האויר יריות בודדות. כעין תזכורת לחיים. אולי קריאה לעזרה. מעל רחוב סמולנה נצבעו השמים באדום. ואחרי זה שקט אימים, המופר בצפירות של כיבוי אש. השריפה לא התפשטה מעבר לגדרות. הגרמנים השגיחו שלא תיווצר אף פרצה.

לפתע עברה בכיכר דמות מוזרה. לבוש מרושל, ראש בין הכתפים. חייקה הכירה אותה. מרילקה! הקשרית של קבוצת הפרטיזנים היהודים ביערות בקרבת ביאליסטוק. יצאו את הגטו בחודשים שקדמו לחיסול הסופי. מרילקה הופתעה אף היא. חייקה מספרת שחברים הפצירו בה שתעזוב את הגטו. היא הצליחה לשכנע את המשמר בבית החרושת הגדול, הקומבינט מס' 1, שהיא פולנייה שנקלעה לשם. הציגה את ניירותיה האריים ונתנו לה לעבור.

מרילקה ממהרת לחבריה בעיר. חייקה מצטרפת אליה, ואני ממשיכה לכיוון הגטו. עוברת ליד השער ברחוב יורובייצקה ופונה לאורך רחוב סינקייביץ' לרחוב פולסקה. אל מול עיני התגלתה תמונת מצור צבאי בכל אימתה. החומות והגדרות מכותרות ביחידות צבא. חיילי אס. אס. ופלוגות לא מוכרות לי. יותר מאוחר שמעתי שאלה פלוגות עונשין מיוחדות ללחימה בפרטיזנים. בשדה, בגבול המזרחי של הגטו, ריכזו כוחות גדולים במיוחד. שלוש טבעות ברזל חונקות את הגטו. נשק אוטומטי קל, מרגמות וארטילריה מפרידים ביני ובין חברי. עד כה, לא שמעתי על מצור בכוחות כה רבים על גטאות אחרים. היה להם מידע שייתקלו בהתנגדות, והם התכוננו היטב. כל הכוחות הובאו מחוץ לעיר בחשאי באישון לילה. רובם מלובלין. מפקד ה- אס. אס. והמשטרה, אודילו גלובוצניק, בעצמו תכנן את המבצע ופיקד עליו.

להבות אש פרצו בשעה 10:00 מעל גינת הירק שברחוב נובוגרודזקה. ובהמשך נשמע שאון יריות, ונראו עמודי עשן. המרד החל. זעקת האש, ושבירת השתיקה על רצח עם שלם. הלוחמה מרוכזת בחלק המרכזי של הגטו. שם דירות הקיבוץ שלי. הגרמנים מזרזים את הפינוי מהחלק המערבי. מבודדים עוד יותר את הלוחמים. האנשים מצוידים בצרורות דלים, מובלים דרך השער ברחוב יורובייצקה למקום הריכוז בפרוור ביאלוסטוצ'ק. כאן רובצים באפיסת כוחות, על האדמה בערומה תחת השמש הלוהטת. הצפיפות קשה מנשוא. ילדים, נשים וזקנים מתעלפים, כמהים לטיפת מים. בכי אחד גדול. אני מתקרבת אליהם. עובדת בסמוך לחיילי המשמר כצל. רואה ובלתי נראית. איש לא שם לב אלי. ואני קופצת אגרופים בחוסר אונים. הלב נצרב. סופגת את הזוועה, את הצער. מחפשת פנים מוכרות, חברים, ואיני מוצאת. כולם שם בפנים, מסביב למרדכי מפקדם.

מכאן אני רצה לעבודה. ושוב ושוב אני חוזרת לסובב בעקשנות, כאחוזת תזזית, את החומות ואת הגדרות. אולי בכל זאת יתמזל מזלי ואפגוש מישהו. אקבל סימן כלשהו. נפגשת עם הזוועה. גופת נערה צעירה תלויה על החומה. נורתה למוות בניסיון לברוח. אצבעותיה מכווצות בבליטת האבן. ברחוב סמולנה פרצה שרופה בגדר. גופות לוחמים מוטלות ספוגות דם באפר ובעפר. ניסיון שנכשל לפלס דרך בריחה ליערות. הקרבות נמשכים. יום אחד משוריינים נכנסים לגטו דרך השער ברחוב פאבריצ'נה. מפציץ חג מעל וזורע מוות. אש רצחנית מרטשת את המורדים במעטים. קריאות נואשות שאיני מצליחה להבין. קבוצה גדולה של ילדים בליווי מבוגרים עוזבים את הגטו. שמעתי שכאילו לשווייץ. להחליפם בשבויים גרמניים. איני מאמינה.

מיום ליום קשה לי יותר ויותר להעמיד פנים בפני בעלי הבית ובעבודה. שואלת את עצמי, מה אני עושה כאן? נמשכת לשם, לאש. מקומי לצדו של מרדכי. אבל מצור. אי אפשר להיכנס פנימה. מדוע איני מנסה? אולי היו נותנים לי. אולי היו יורים בי במקום. איני מבינה את עצמי. משהו עוצר בעדי. מה זה? מיום ליום גואה בי רגש של שנאה ותיעוב כלפי המתעללים, כלפי הרוצחים. הגרמנים האלה אינם בני אנוש. ערפדים. מענטשן פרעסער! אוכלי אדם! פעם כמעט עצרו אותי רק בשל המבט. הכעס עוזר לי. מסווה. עבר שבוע ועוד שבוע. בהדרגה הימים נעשים שקטים יותר. החיילים משועממים. הלילות דרוכים. קול יריות מרעיד את העיר. בעלת הבית מתלוננת בפני שלא נותנים לישון. בוחנת את תגובתי. המורדים מתקיפים עכשיו בלילות. אני משוטטת בעיר בתקווה מחודשת שאולי אפגוש בבורחים מרכבות הגירוש. יש לי עכשיו אפשרות להציל, להביא ליער, אל הפרטיזנים היהודים. מרילקה הפגישה אותי עם עוד כמה קשריות של תנועות אחרות, שלא ידעתי עליהן. לפי התור אנו מבקרות אצל הפרטיזנים היהודים. בשבועות האחרונים הגיעו אליהם חברים שקפצו מרכבות הגירוש. מצבם קשה. יש ביניהם פצועים. חסרות תרופות. אין להם נשק. וכיוון שאין נשק, אין גם מזון. המורל נמוך. אני ביחד עם החברות האחרות מתגייסות לעזרתם. בלילות אני סוחבת מזון, תרופות שקיבלתי מד"ר פיליפובסקי, ליער, וכן כלי נשק שהשגתי.

לאחר כשלושה שבועות של שוטטות מסביב לגדרות, אני נתקלת בעגלה עמוסה ברכוש יהודי, היוצאת מהשער ברחוב פאבריצ'נה. על העגלה אני מזהה כמה לוחמים, חברים מקיבוץ 'דרור', ישראל מרגוליס, נעמי בלומנצוויג ויצחק אנגלמן. העגלה פונה לתחנת הרכבת למשאיות שברחוב פולסקה. שם מעמיסים את החפצים, ארוזים בקפידה, על רכבות שיעשו את דרכן למולדת הרוצחים. אני דולקת אחריהם. מצליחה להתקרב אליהם ולהחליף מילים. מנסה לשכנעם לברוח לפרטיזנים. יש לי קשר ואעביר אותם ליער. הם לא רוצים לשמוע. ייאוש וכהות חושים השתלטו עליהם. אומרים ש'ילכו לסבון'. יודעים שעם גמר עבודתם יישלחו למחנות השמדה. נחושים לחלוק את גורלם עם חבריהם הלוחמים.

נפגשתי אתם פעם ועוד פעם. מנסה לשכנע, לדבר בהיגיון. ביער יש להם אפשרות להמשיך ולהילחם. אבל אין להם יותר נשק, ובלעדיו לא רואים טעם ללכת ליער. היה נדמה לי שבסוף הסכימו לברוח. פרשתי לפניהם את התוכנית. קבענו את הזמן ואת המקום שלמחרת היום אחכה להם. על כל צרה שלא תבוא, מסרתי להם את כתובתי. החברות התגייסו להתפרש בשרשרת לאורך מסלול הבריחה. יעבירו אותם במהירות. שליח מן היער יחכה להם בפאתי היער להביאם למחנה הפרטיזנים.

אני מחכה להם. הזמן עובר, ואף אחד מהם לא מגיע. אולי השתבש משהו. אולי טעות. אולי לא הצליחו לברוח. אולי פנו אל כתובתי. אני רצה לביתי. בעלת הבית מבשרת לי: מישהו חיפש אותי. יהודון.

זה היה ברל, חבר תנועה. עבד יחד עם חברי בתחנת-הרכבת ההיא. הם החליטו לא לברוח. הוא ברח במקומם. הבאתי אותו ליער.

דממת מוות ירדה על הגטו. הטראנספורט האחרון עזב את השער ברחוב פאבריצ'נה בסדר מופתי. הבחנתי בקרב ההולכים ביושב ראש היודנראט, ובחבריו האחרים. שלושת חברי, אחרוני המורדים, לא היו ביניהם.

מה קרה להם? לבי נחמץ מכעס ומרחמים. שמעתי שהטראנספורט האחרון הזה הובא ללובלין, למחנה מיידאנק. איך נפל מרדכי מפקד המרד ומתי, לא הצלחתי לברר. יש שמועה, שהוא וסגנו התאבדו בכדור האחרון. המצור הצליח. גרמניה ניצחה. ביאליסטוק הוכרזה יודנריין, שטח נקי מיהודים. יותר משלושים אלף בני אדם, מאחרוני היהודים בפולין, נבלעו בתאי הגז של טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ.

המרד נמשך כשלושה שבועות. מבודדים, ללא כל עזרה מהחוץ, לחמו כמה מאות צעירים בחירוף נפש ובגבורה עד הסוף. נכשלו ניסיונותיהם להסתער על טבעת המצור ולשבור אותה, ולברוח ליער. התחמושת אזלה. גילו את המחבוא המרכזי שלנו ברחוב חמיילנה. אולי מעשה הלשנה. הרסו את מדרגות הכניסה מתוך הבית. המחבוא הפך למלכודת. הקרב היה קצר. הוציאו דרך הבאר שבעים אנשים וירו בהם למוות. הרשל ביניהם. אחד השאירו הגרמנים בחיים. האם זהו המלשין?

ראובצ'ק הצליח להתקרב עד לבניין היודנראט, מפקדת החיסול. ניסה להניח פצצה. רוסס בצרור יריות. פינו את בית החולים. נשים וילדים לטרבלינקה; גברים למיינאנק ולאושוויץ. אין עוד עזרה לפצועים. החשמל והמים נותקו. מתי מעט מקרב הלוחמים עדיין בחיים. התחמושת אזלה מזמן. התחפרו מתחת לאדמה. נודדים ממחבוא למחבוא. ממתינים להזדמנות לברוח ליער, לפרטיזנים. זה הסוף.

הסיכוי האחרון לקפוץ מרכבת הגירוש הדוהרת. מי שיצליח, וייוותר בחיים, יגיע לפרטיזנים. אף לא אחד מברי המורדים לא נשאר בחיים. לחמו עד הסוף. רשמו פרק מפואר של גבורה בהיסטוריה.

ברק של אור בשמי החשיכה. אשנב צר לחיים.

לפרקים נוספים בספר:

זכרי, את האחרונה!
חושדים ולא מאמינים
המרד  (פרק זה)
קשריות