המצב במשפחתנו הורע. התחלנו לסבול רעב. לא נותרו בגדים למכור, התקיימנו מהמנה שקיבלנו ב"שופ" שחילקו הגרמנים.

אבי שלח אותי לאחיו, ל"שופ" של שולץ, לקבל ממנו את מנת המרק שחילקו שם. דוד ליאון ואירנה לא היו זקוקים למרק של הגרמנים. היה להם הרבה כסף וזהב ורכוש רב ממחסני החנויות שלהם, שהבריחו עוד לפני האקציה לצד הארי, לידידם ווש (WOS). הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון מוברח בשפע. התביישתי לקחת מהם את מנת החסד, אך לא הייתה לי ברירה. אבי, אבי טוב הלב, שאהב לעזור לכולם, נאלץ עכשיו לקבל אוכל נדבה מאחיו העשיר. אימא התנגדה לכך בכל התוקף. היא, רעיה מלמד הגאה והמתנשאת, תיקח שיירים מגיסתה אירנה? שנים הן היו צהובות זו לזו, ואמי העדיפה לרעוב ולא לקחת ממנה דבר. אך אבא התעקש.

דודי נהג בחכמה. האיש שלו, הפולני ווש, היה שוער בשגרירות אסטוניה. דודי הכניס אותו למסחר וסידר לו תמורת תשלום גבוה תעודת מעבר בטוח לגטו, וכך העביר סחורות רבות. בתמורה קיבל מהפולני תשלום בעבור המכירות. ווש היה גוי הגון. הוא לא ניצל את מעמדם הנחות והמשיך לשלם להם תמלוגי מכירות, ואף סידר להם מקום בשגרירות השוודית הסגורה.

כל זה נודע לי מאוחר יותר.

בזמן ההוא ידענו שהם עומדים לצאת ולהסתתר בצד הארי.

אמא אמרה שגם אנחנו צריכים לצאת לצד הארי.

אבא היה סקפטי ביותר. רק לאימא ולמירקה מראה "טוב" והן יכולות להיחשב פולניות. הוא ואני נראים יהודים אמיתיים מגזע שמי טהור. אפנו עקום, עינינו ושערותינו שחורות. כיצד נסתתר שם?

אמי התמלאה באנרגיה ויוזמה. היא שפעה הצעות.

"אנסה לקשור קשר עם הפועלות שעבדו אצלנו לפני המלחמה. אולי ינקה וישיניאבסקה תסתיר אותנו. קודם כל עליי להוציא את מירקה."

"את חושבת שהן עדיין זוכרות אותנו? יהיו מוכנות לסכן את חייהן ולהסתיר אותנו? את הרי יודעת שמי שמסתיר יהודי צפוי לעונש מוות. וכסף, מאין ניקח כסף? את בונה על ליאון ואירנה?"

"כן, הם יוצאים לצד הארי, הם חייבים לעזור גם לנו, לא כן? אם תדרוש מהם, אולי ליאון יסכים, הוא לא יפקיר אותנו."

הקשבתי לשיחות האלה, שנעשו תכופות יותר ויותר. בסוף, כנראה, אבי דיבר עם אחיו וקיבל ממנו הבטחה, שאם אימא תצליח למצוא מקום סתר לגור בו, הוא ייתן לנו כסף לקיום בצד הארי, כל עוד הוא יימצא שם. אימא יצאה לצד הארי בבוקר. התהליך היה פשוט. תשלום לראש הקבוצה היוצאת לעבודה, מתן שוחד לשוטר הסופר את העובדים ואז... הכל כבר תלוי בך, במזלך.

אימא התלבשה יפה, התאפרה והלכה. האם תחזור בשלום? לפני כן קנתה בגטו תעודות לידה מזויפות לי ולעצמה. היה לה מראה של פולנייה אצילה: יפת תואר, גבוהה, מחוטבת, הליכתה ישרה וזקופה. שפתה הפולנית נקייה מכל נטייה ליידיש (שפה שלא דיברה). היה לה הסיכוי להיחשב לארית טהורה.

היא חזרה כעבור יום ובשורות טובות בפיה: ינקה מסכימה לשכור דירת מרתף ולעבור אליה עם הוריה ובנה הנכה. אימא, אני ואבא נגור שם. יהיה צורך לחפור בתוך המרתף מחבוא לי ולאבא למקרה שמישהו יחשוד שבדירה יש יהודים.

ומירקה?

אימא קיבלה כתובת של גברת מריסיה גזיבובסקה, אשר הסכימה לקבל אליה את מירקה בתור בת אחותה שבאה אליה מהכפר בדרום פולין.

לפני המלחמה, מריסיה וינקה – כמו פועלות רבות אחרות – קיבלו מהוריי למשמרת מכונה לסריגת כפפות צמר. בסופי שבוע היה עליהן להביא את התוצר המוגמר ולקבל שוב צמר לעבודה. הן עבדו בקבלנות בביתן. היה זה סידור נוח הן לנשים שיכלו להמשיך ולטפל בילדיהן והן לנו, שהרי לא היה לנו מקום מרווח לבית מלאכה.

מריסיה הייתה נשמה טובה. לא היו לה ילדים והיא הסכימה לקבל את מירקה בלי תשלום. היא לא רצתה לשמוע על שום תמורה. הייתה קתולית נאמנה וחשבה שמחובתה לעזור לאנשים במצוקה. בעצמה הייתה ענייה וחיה בצמצום עם אחיה השיכור בדירה עלובה.

הגיע יום הפרֵדה.

הלבישו את מירקה בבגדים כמו של אישה בוגרת, ציידו אותה בהרבה הוראות התנהגות. הפרדה קשתה עליי. בניגוד לתכניות ההורים, לא התכוונתי להצטרף אליהם. בדעתי היה להישאר בגטו ולהשתתף במרד. כדי לא לצער אותם, לא אמרתי להם דבר, אך היו לי חששות כבדים שאני רואה את מירקה בפעם האחרונה.

חששתי לה, כי לא האמנתי שהיא תחזיק מעמד לבד, רחוק מאימא. נראה שלא הערכתי נכון את חוזקה ואת רצונה לחיות.

היא נפרדה מאתנו כאילו אנו עומדים להיפגש למחרת. אימא לקחה אותה, ושתיהן עברו לצד הארי באותה הדרך, על ידי הצטרפות לפלאצובקה.

היה זה רגע גדול של עצמאות לילדה בת עשר.

הפרדה – מבלי להיפרד

על אף החלטתי הקודמת, התלבטתי. הייתה זו תקופה קשה מאוד בשבילי, זמן של מאבקים פנימיים, של הצורך להחליט ולבחור בין הצלה אפשרית לבין מוות בטוח, בין נאמנות להורים ובין נאמנות לתנועה ולרעיונות שהאמנתי בהם.

הדילמות היו שלי ולא יכולתי להתחלק בהן אפילו עם מרים צלינה ידידתי, שגם משפחתה התכוונה לצאת למחבוא בצד הארי. להוריה היה עדיין כסף.

המאבק הפנימי שלי היה קשה מנשוא. נערה בת חמש עשרה נאלצת להכריע בין חיים ומוות... בסופו של דבר החלטתי. עם החלטתי באתי לגטו, אל מדריכתי לשעבר, רות היימן, ואמרתי לה: "אני מוכנה לעזוב את הוריי, אני רוצה להילחם עם כולכם, ואם אין נשק בשבילי – ארכוש אותו בכוחות עצמי, ובלבד שיצרפו אותי לקבוצה לוחמת." רות השיבה שעליה להתייעץ.

כעבור כמה ימים באתי שוב ל"ריכוז" ונפגשתי אתה. בפיה הייתה תשובה שלילית. היא אמרה לי שהוחלט בתנועה להשאיר כמה אנשים בחיים שיוכלו לספר מה ראו עיניהם. חייבים להשאיר עדים, בפרט מבין הנערים הצעירים. היא סיפרה שצמרת גדוד "הסנה" כותבת יומן שנמסר לצד הארי, לידיה של אירנה אדמוביץ הפולנייה, ידידת התנועה, וכי למירה פוכרר מנסים לסדר ניירות זרים שבעזרתם תוכל להגיע לשוויץ. כן הוחלט לשלוח כמה מבנות התנועה הצעירות לצד הארי. נוצר קשר עם אחד המנזרים ומתכוונים לשלוח אליו מספר בנות בעלות מראה פולני "טוב".

כשבוע לפני פסח שוב נפגשתי עם רות. היא מסרה לי כתובת של אותו מנזר, בעיירה בקרבת ורשה אך הוסיפה כי מוטב שאלך עם הוריי, כי אין לי מראה "טוב"... הבנות היוצאות לצד הארי הן: קטנה ודינה מגדוד :שריד", חביבה זנדמן, אחותו של אברמק מגדוד "בניר" ושל פנינה מ"במעלה", יהודית ואראלה מגדוד "הגליל". לכולן היה מראה ארי נסבל. נאמר לי שבשעת צרה אוכל לפנות לשם, אבל לא לפני כן.

בשבילי זו הייתה מכה גדולה. הכל התפורר: אורח חשיבתי, השקפתי. כל מהלך מחשבותיי נתערער. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. אני, שחשיבותי כה מועטה, צריכה להציל את חיי ואילו כל האנשים היקרים שהכרתי חייבים למות מרצונם? הייתה זו הרגשה נוראה והיה לי קשה להתרגל לדרך שהתוותה לי. אך לא היה זמן. תאריך יציאתי לצד הארי שסוכם עם אמי קרב ובא.

אבא היה אמור לצאת שבוע מאוחר יותר. לפני צאתי מן הגטו הלכתי שוב להיפרד מחבריי לתנועה.

היה יום אביב בהיר. צעדתי עם פלאצובקה החוזרת מעבודתה בצד הארי. הרחובות היו שוממים. פלוגות העבודה, הוורטפסונג (Werterfassung), ניקו את הרחובות והבתים הריקים מאדם. בגטו המתיחות הייתה תלויה באוויר, הכל חשו בסכנה המתקרבת. אבל... באותו יום שישי, לפני פסח, האוויר התבשם בריחות זרים שחדרו עם קרני השמש האביבית. המוני אנשים שוטטו ברחובות ונשמעו קולות צחוק ופטפוט עליז.

כמו שונו הרחובות האלה תוך יומיים! כיצד נהפך עולמם של המטיילים המנסים לשכוח, ולו לרגע, את גורלם?! באותו הרגע הם חיו ונהנו מתכלת הרגיע ומזיו השמש, השווים לכל יצורי אנוש.

נפרדתי מחבריי. התהלכתי ברחובות שבהם היו קשורים חיי. כל רחוב היה עד לחוויותיי, לסבלי ולשינויים שחלו בי. האפשר לאהוב מקומות שהתנסיתי בהם בכאב, בפחד ובסבל נפשי? הרי בבית הזה הסתתרתי בגירוש הגדול, על חורבות המגרש הזה שיחקנו בכדור וערכנו משחקי צופים, ואבנים אלו הן עדות למרידות הפנימיות שלי נגד ההורים, וגם נגד העוול והאי צדק. ברחובות אלה עברה עליי ילדותי. הייתי אמורה לשנוא את הגיהינום הזה, אך אינני יכולה. קשרים בעלי משמעות רגשית חזקה מגשרים בינינו. לו שנאתי את המקום הזה, הייתי צריכה לשנוא את כל חיי... ועכשיו אני עוזבת... מה פירוש הדבר? האם אפשר באמת לעזוב את המקום הזה?... לא! האני הפנימי שלי יישאר כאן, בין חומות אפורות אלו, בתוך הרחובות הצרים, בחצרות הבתים שילדים יהודים שיחקו בהן בקלאס, בתופסת, במחבואים, האם ילך איזה גוף בלי נשמה, בלי חיים, שדלף את החיים וההישרדות מניעים אותו? היה שלום, גטו ורשה! אני, השנייה, השונה, חסרת הנשמה, אומרת לך שלום לנצח. היו שלום, חבריי האהובים מכל!

לחיים דינמיקה משלהם ועליי להמשיכם. הכל נגמר... בשבילי הסתיים הגטו בן שלוש השנים. עד היום מצלצלות באוזניי המילים של מירה פוכרר בזמן הפרדה: "לכי, שרדי, אך אסור לך לשכוח!"

הלכתי, שירכתי את דרכי באותה הדרך חזרה ל"שופ" טבנס. כבר לא ראיתי את השמש ולא חשתי חום. הרגשתי ריק אחד עצום בתוכי. ריק המשול לבאר עמוקה בלי מים. הלכתי לבד להילחם על חיי, לקראת קרב לא ידוע ואינסופי.

הגיעה שעת המבחן שלי.

היציאה מן הגטו

נשארתי עם אבא בדירה. הוא היה מתוח מאוד. דוד ליאון מלמד ומשפחתו היו כבר בצד הארי, במחבוא בצירות השוודית.

מכל אחיו נשארו בחיים רק אחותו אסתר לכטוס, בעלה והבנים. הם היו אצל ה"מברשתנים", ולפי השמועה הכינו לעצמם מחבוא מצויד במים וחשמל וצידה למספר חודשי שהייה. יתר שכנינו לחדר הכינו לעצמם בונקרים. איש לא שאל את הזולת למקום מחבואו, כל אחד שמר את הסוד הזה לעצמו.

דודה ביאלה ודוד איגנץ אמרו, לאחר שובם מהצד הארי, שהם כנראה ייסעו למחנה פוניאטוב, עם העברתו הסופית של מפעל טבנס לשם. שתי האחיות, אמי וביאלה, נפרדו זו מזו בבכי מר – אולי הרגישו שזו פרדתן לתמיד...

עוד לפני שאמי יצאה לצד הארי, בתחילת אפריל, הגיע אלינו במפתיע אורח: דוד שלמצק שוויצר, בעלה של האחות השלישית, אידה. הוא הגיע מעיירת הקיט אוטבוצק, שם הם התגוררו. שבור היה ומיואש, ובא אלינו לבשר בשורות קשות: גם סבא שלי, אביהן של שלוש האחיות, נתפס יחד עם אידה ושתי הילדות הקטנות כאשר הסתתרו. את סבי, הרגו במקום.

את אידה עם הבנות לקחו לקרונות המוות. הוא, הדוד, במקרה לא היה אתן וכך ניצל. הוא ישב דומם. פתאום התאושש, אמר שלום חטוף והלך לדרכו. מאוחר יותר נודע לנו שגם הוא נספה.

לא היה זמן להתאבל. היה צריך לפעול. לגייס את כל אנרגיית החיים למטרה אחת: כיצד להתחמק מהרוצחים, מגזר הדין שהם הוציאו על כל העם שלנו. אחרי הביקור האחרון שלי בגטו חיבקתי את אבא שנראה חיוור מאוד ולחשתי לו: "אבא, אל תדאג, החלטתי לצאת לדירה הזאת, לאימא, ואתה תבוא אחריי, נכון? שוב נהיה ביחד, לטוב ולרע."

"כן. לא סיפרתי לך, אבל אימא שלחה פתק עם גולדמן. את יודעת, זה שעזר לה לשחד את ראש הפלאצובקה. היא כתבה שגברת ינקה תבוא לקחת אותך ב- 17 באפריל בבוקר."

"מה, כבר? זה בעוד יומיים!"

"כן ליזוניה, הכיני לך בגדים שאת רוצה לקחת אתך, לבשי כמה שאפשר יותר שכבות."

"ומתי אתה תצא?"

"שלחתי לאימא הודעה ששבוע אחרייך צריכים לבוא לקחת אותי ממקום העבודה של הקבוצה, גם כן השכם בבוקר, עם סיום משמרת הלילה."

חשתי בהתרגשות העצומה המציפה אותי. למחרת, לקחתי קופסת פח, הכנסתי לתוכה את דפי היומנים שלי מתקופת הגטו, חפרתי בור במקום מוסתר והטמנתי אותה שם, בהבטיחי לעצמי לשוב לאותו המקום לאחר המלחמה.

הגיע יום הפרדה.

בערב הלכתי עם אבא לבית שממנו הייתה אמורה לצאת הקבוצה למשמרת הלילה.

היו עמי חפצים מועטים. ידעתי שבקרבת מקומות העבודה של היהודים בצד הפולני ומסביב לחומות מסתובבות כנופיות של מלשינים ובריונים פולניים למיניהם, הקרויים בפינו "שמלצובניקי", והיה עליי להעביר סכום כסף גדול לאימא. הטמנתי אותו במקום אינטימי. סכום כסף נוסף, לא גדול במיוחד, היה תפור במכפלת השמלה. עוד כסף קטן היה מונח בכיס.

לראשי חבשתי מטפחת צמר יפה במיוחד, התאפרתי כדי להידמות לפולנייה. עמדנו בשער הבית. אבא היה צריך לעזוב אותי שם וללכת. הוא היה חיוור ונראה מעונה. הוא לא יכול היה ללכת.

הוא חיבק אותי, נישק לי והלך. חזר כעבור רגע ושוב התחבקנו. לא בכיתי. נצמדתי אליו. שוב הוא הלך. אך לא ראיתי אותו חוזר אליי פעם נוספת.

הרגשתי שאני רוצה שילך, שאינני יכולה יותר.

"אבאל'ה שלום, להתראות, תלך כבר!"

עוד חיבוק והוא הלך. הלך באמת.

עבר מאז זמן רב ואני רואה אותו מתרחק ומסתובב כל הזמן לראות אותי עוד ועוד.

לתומי האמנתי שבאמת נתראה כעבור שבוע ימים.

לא ידעתי ואבא לא ידע שבאותו הרגע עצמו כבר הייתה מוכנה הפקודה להקיף את הגטו לקראת חיסולו הסופי.

הלכתי לגורלי.

כל אותו הלילה לא עצמתי עין. האנשים מסביבי עבדו על מכונות הסריגה ואני שכבתי ערה על אחד השולחנות ונלחמתי בחרדה.

בבוקר לא פחדתי עוד.

ברגע שהקבוצה הסתדרה בשורות לשוב לגטו, חמקתי דרך השער ויצאתי לרחוב. הרחוב הזה היה שייך קודם לגטו, עכשיו היה ריק. בפינת השער חיכתה לי גברת ינקה. שילבנו ידיים ובצעדים מהירים התרחקנו משם.

לא הספקנו להתרחק. הרגשנו שהולכים בעקבותינו.

המשכנו ללכת ושוחחנו, משימות את עצמנו לא מבחינות במאומה. ינקה התחילה לרעוד. הצעדים התקרבו עוד ועוד, והנה הקיפו אותנו שלושה בריונים.

"היי, יהודיה, עמדי כבר! לא תתחמקי מאתנו!"

"איזה יהודייה לכם בראש, הסתלקו מיד," עניתי בעגה ורשאית טהורה.

"אל תבלבלי את הראש! יצאת עכשיו מן הגטו – ראינו." אחד מהם, שמן מאוד, חסם לנו את הדרך.

"את פולנייה, את לא מתביישת לעזור ליהודונים המצורעים האלה?" פנה השני אל ינקה. ינקה לא ענתה.

"בואי, בואי איתנו לשדרות שוך, שם כבר תפסיקי לספר סיפורי כזבים." ידעתי שבשדרות שוך היו משרדי הגסטפו ומרתפי העינויים שלהם.

באותו הרגע החלטתי. פניתי פתאום לרחוב צדדי – אוגרודובה, כך נדמה לי – והם בעקבותיי.

נכנסתי לשער ונעצרתי:

"מה אתם רוצים? יש לי קצת כסף."

המשכנו לעלות במדרגות, הבית היה ריק, הפולנים עוד לא הספיקו לאכלס אותו.

ראיתי שהם מתלחשים. נרגעתי, כי הבנתי שהם "שמלצובניקי" ולא ייקחו אותי לגסטפו. ינקה עמדה לידי חיוורת כמו קיר ורועדת כולה.

אני הייתי שקטה. ביטחון מוזר התפשט בי: הכל יסתדר. ייתכן שהופעתי הבטוחה עשתה עליהם רושם. הם ערכו עליי חיפוש. מצאו את הכסף התפור בשמלה.

"מה, זה כל הכסף שיש לך?"

לפתע ינקה פתחה את פיה:

"אתם לא רואים שזו יתומה, אין בכם אלוהים שאתם מתנכלים לה, נבלות!"

באותו הרגע הם השתכנעו, שמן הסתם לא תצמח להם תועלת ממני, חטפו מראשי את המטפחת היפה והסתלקו בחיפזון מהמדרגות.

נשמנו לרווחה.

יצאנו לרחוב ובמהירות עלינו לחשמלית. בעת הנסיעה עמדתי, כאשר ינקה מסתירה אותי בגופה.

הגענו ישר לזרועותיה של אמי המאושרת, למרתף הבית ברחוב פודהורויזיך 47.