| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בסוף המאה ה- 19 טרם נתגבשה בת"ת התכנית החדשה של מקצועות הלימוד וטרם הונהגו בכל הכיתות שיטות ההוראה המתקדמות. טרם הגיעו לסיומם חילופי המשמרות בחבר המורים. הרגשנו בשנויים כשהגענו לכיתות העליונות. בכיתות היסוד המשיכו "המלמדים" מהטיפוס הישן ללמד את ראשית הקריאה על פי השיטה הישנה. הלימוד נחלק לארבעה שלבים. שלב שלב וכינויו המיוחד בשפה המדוברת "יהודית-ספרדית". השלב הראשון הא"ב – הכרת כ"ב האותיות וחמש הסופיות מנצפ"ך, חלוקתן לפי אברי הפה והיגויין. השלב השני נקרא בשם אסירקאר ("לקרב") היינו: לקרב את התנועות לאותיות, להניען ולבנות על ידי כך את ההברות. בשלב זה לימדו גם את התנועות למיניהן. השלב השלישי – אג'ונטאר ("חבור") היינו לחבר את ההברות ולבנות על ידי כך את המלים. השלב הרביעי – אפריטאר ("לחזק") היינו הקריאה הרהוטה. שלבים אלה נלמדו על ידי מורים שונים. כספר קריאה שימש "הסידור" שבעמודיו הראשונים היו טבלאות של האותיות והתנועות ומאוחר יותר ספר התנ"ך ובעיקר – תורה. בתחילה השתמשו גם בלוחות קרטון ועליהם היו רשומות האותיות, התנועות וההברות למיניהן. בזמן לימוד הקריאה והכתיבה למדנו גם ברכות הנהנין, קטעי תפילות על ניגוניהן, הטעמים וניגוניהם, פרשת השבוע ובפרוס החגים גם מנגינות של פיוטים. הלימוד והשינון נעשו בשני אופנים: לימוד בצוותא, על ידי קריאה במקהלה בניצוחו של "המלמד" ועל ידי לימוד אינדיבידואלי. מדי פעם בפעם היה ניגש התלמיד לפי רמיזתו של המלמד אל שולחנו וחוזר לפניו על משנת היום. מארבעת "המלמדים" שהורו לנו את ראשית הקריאה ואת הכתיבה זכורים לי שלושה מהם. האחד ח' אליהו סוטו, אותו מלמד שנזדמן, אולי מעצמו, ואולי בהזמנתו של סבי, לביתנו ביום שדובר בי להעברתי מ"החברה" לתלמוד התורה (ראה לעיל). היה אדם נוח, לא הטיל מרות ובעל קול ערב. בזכות סבא זכיתי תמיד ליחס מיוחד. השני – ח' אהרן ב'אאינה, אדם שמנמן, לבוש בקפידה בבגדים המסורתיים. אהבנוהו בגלל אגדותיו המרתקות שסיפר לנו, לפרקים, וכן בגלל גישתו האבהית אלינו. השלישי – אחיו היה ההיפך הגמור ממנו. היה זועף תמיד. פניו היו אדומות וריח יי"ש היה נודף תמיד ממנו. פתאום נעלם האיש מתלמוד התורה. מפה לאוזן סיפרו כי המנהל ח' אליהו חסון, שעינו היתה פקוחה על הנעשה, הרחיקו מכתלי ביה"ס. אחרי שרכשנו את הקריאה ואת הכתיבה והיינו מוכנים לקריאה רהוטה, הועברנו לקומה השניה, לכיתות שבהן המשכנו בלימודי הקודש ובכיתות הגבוהות יותר – לימוד חשבון ותולדות ישראל. הכיתות היו נקראות בשמות המורים שהיו קבועים בהן ואשר לימדו כל המקצועות. כל כיתה ואופיה המיוחד. הכל היה תלוי באופיו של המורה ובשיטות הוראתו. היו כאלה שהתהלכו אתנו במתינות ובמאור פנים, וכאלה שזרקו בנו מרות. בשלב זה של חינוכי עמדה לי זכות גדולה להתקבל בכיתתו של ח' מושון (משה) ניסים. הוא היה משיירי הרוביסים (רבי) המעולים. גבה קומה ושמנמן, שיבה נזרקה בזקנו נעים הליכות ואהוב על כל תלמידיו. הוא לימד אותנו פרשת השבוע, ההפטרות, מזמורי תהלים ופרקים נבחרים מ"ארבעה ועשרים" (תנ"ך) וכן המשניות שהיו נקראים בבתי הכנסת בשבתות ובליל שבת בבית אחרי הסעודה, לפי עונות השנה. כל הפרקים היו נקראים ב"לשון" וב"לדינו", כל ספר בלחן מיוחד. וזה היה סדר קריאת פרקי התנ"ך לפי עונות השנה: שיר השירים – בכל ערב שבת בין מנחה למעריב וביחוד בפסח; ישעיהו – בימי החורף; מגילת אסתר – בפורים; מגילת רות – בין פסח לשבועות; ירמיהו ואיוב: בין חג השבועות לתשעה באב; בין תשעה באב לר"ה – דניאל, קוהלת ומשלי וספר תהלים בכל ימות השנה; מהספרות המשנית והתלמודית לימדו רק אותם המסכתות שהיו נקראות בבית הכנסת, כגון: פרקי אבות שהיו קוראים אותם בימי ספירת העומר בשבתות שבין פסח לשבועות, ממסכת שבת הפרק "במה מדליקין" – בכל ערב שבת, פיטום הקטורת בתפילת יום יום, וקטעים מעין יעקב שהיו נקראים יום יום אחרי תפילת שחרית. בני הרבנים שהוכנו במיוחד לקבל השכלה תורנית למדו נוסף ללמודיהם הרגילים בתלמוד התורה גם משניות, גמרא ומדרשים. תשומת לב מיוחדת ניתנה בת"ת ללימוד "כתיבה תמה" (קאליגרפיה) ובעיקר אותיות רש"י באותיות אלו נכתבה כל הספרות היהודית-ספרדית בחול ובקודש (לאדינו). כן לימדו כתב קורסיבי ספרדי מיוחד שהשתמשו בו בעיקר לכתוב מכתבים ביהודית-ספרדית. ח' משה נסים לימד דקדוק, ובעיקר נטיית שמות ופעלים, בצורה מיכנית. ממקצועות כלליים למדנו בעיקר שלוש פעולות החשבון: אסומאר (חבור), קיטאר (חיסור), מוג'יגואר (להרבות, לאמור: להכפיל). הרבו בתרגילים בעל פה ובכתב והמעיטו מאד בבעיות בחשבון. באגפו של ח' משה נסים היו כיתות רבות ובהן שימשו בהוראה מורים צעירים לבושי אירופית שהיו נמנים על משכילי העיר. בכיתות השונות העמיקו את הידיעות בתנ"ך ובשפה העברית וכן בפעולות החשבון. המשכילים שבין המורים הצעירים המעיטו בתרגומים בלאדינו והרבו בשיטה "עברית בעברית". המשמעת בכיתות היתה קפדנית. בתקופת החינוך המתוארת חל שינוי גדול בשיטת העונשים בתלמוד התורה. אמנם, עוד המשיכו בשיטת עונשים גופניים, אבל לא באותה המידה שהיתה נהוגה ב"חברות" למיניהן. הפסיקו בעונש ה"פ'אלאקה", היינו מכות בכפות הרגליים והסתפקו ב"חפתונה", לאמור: מכות בסרגל בכפות הידים. אחד העונשים הקשים ביותר היה חבישת "כובע הקלון". כובע עשוי מגליל קרטון ובו רשום המלים: חמור או גנב. כובע זה חבש לפרקים עבריין מועד. הוא היה מועבר מכיתה לכיתה למען יראו וייראו. מאגפו של ח' משה ניסים עברנו לאגפו של המורה הותיק יעקב כהן. הוא היה מבחירי המורים באופיו ובגישתו האבהית לתלמידיו. הוא הצטיין בשיטות הוראה מתקדמות. היה נחשב לאחד הבקיאים בלשון העברית ובספרותה, חיבר ספרי לימוד וכתב לפעמים בעתון "הצפירה". הוא לימד מלבד מקצועות עבריים גם ליקוטים ממדעי הטבע. בכיתה זו למדנו צרפתית ושפת המדינה – תורכית. השיעורים בתורכית ניתנו ע"י שני מורים תורכיים. שניהם היו שונים באופיים ובדרך לימודם. האחד, אוסמן איפנדי, בחור יפה תואר, שופע בריאות, שבת צחוק היתה מרחפת תמיד על פניו. השני, ריזה איפנדי, היה הפכו הגמור, גבה קומה, פנים חוורות, קפדן ובעל מרה שחורה. הוא לימד אותנו אזרחות. מאוסמן נשאר בזכרוני מסיבה רבת רושם. באחד הימים נכנס לכיתה כשהוא לבוש מדי קצין צבא, הוא בא להפרד מאתנו. הוא התנדב לחיל המהפכה התורכית (1908) נגד השולטן העריץ עבדול חמיד השני. הוא הרצה בפנינו על ערך המהפכה התורכית. רבות לא הבינונו מדבריו, אך כל אהבתנו היתה נתונה לו. לבסוף לימדנו שיר בשפה התורכית:
עם התמנותו של הפדגוג הדגול יצחק אפשטיין, מארץ ישראל, כמנהל התלמוד תורה חל שנוי עצום בתכנית הלימודים ובשיטות ההוראה. נסתיים בת"ת שלב הביניים בין הישן והחדש והפך להיות בית ספר יסודי מסודר; נערכו למורים קורסים מיוחדים להרחבת ידיעותיהם וביחוד שיטות הוראה והנהגת השיטה עברית בעברית. יצחק אפשטיין לימד בכיתה העליונה כל מקצועות הלימוד בשיטה מוחשית. הוא אירגן מסיבות, וחגיגות וערך טיולים בהרים הגובלים את העיר בצפונה.
לחלקים נוספים של הספר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
