כמו דמויות נוספות רבות, נדחקה גם דמותה של מניה שוחט (1961-1879) לשולי התודעה הציונית בשנים שחלפו מאז פטירתה. פעילותה של מניה זכורה כיום בעיקר בהקשר לתנועת "השומר" בראשית המאה ה- 20, ואולם היא המשיכה לפעול על הבמה הציבורית הציונית גם שנים רבות לאחר מכן, במסגרות שונות: איסוף כספים ברחבי העולם, פעילות בהסתדרות הפועלים, הקמת קופת חולים ועוד. בספר חדש בהוצאת יד בן-צבי, המאגד בתוכו יותר מ- 400 מן האיגרות ששלחה במהלך חייה לאישים שונים, ניבטת דמותה של מניה באור חדש ומרתק. בהזדמנות זו, בעזרת ד"ר מוטי גולני*, אחד משלושת עורכי הספר (בצוותא עם יהודה ושולמית ריינהרץ), ננסה לעמוד על משמעותה ההיסטורית והתודעתית של מניה.

במבט לאחור, מדוע בעצם עלינו לעסוק בדמותה של מניה וכיצד יש לזכור אותה?

את דמותה של מניה צריך לזכור בעיקר בגלל מה שיכול היה להתרחש ולא התרחש. מניה היא נציגה מובהקת של דרך שלא נבחרה. כעוסקים בהיסטוריה, אנו נוטים לזכור על פי רוב את מה שקרה ולא תמיד מצליחים לעסוק מספיק גם בדרכים ובהצעות שלא נבחרו. ואולם ללא אלו – אנו נמצאים חסרים לא מעט, שכן ההיסטוריה היא תמיד משא ומתן בין אמונות שונות, מנצחות ומנוצחות. תהליך הבחירה ביניהן הוא משמעותי במיוחד, ולפיכך יש לנסות ולהכיר גם את הדברים שלא נעשו.

בהקשר זה, מניה הייתה במשך שנים רבות האנטיתזה לבן-גוריון ולגישתו הנבחרת. את שניהם ניתן להמשיל במובן מסויים ליהדות אל מול הקראות. מניה הייתה הפשט. לא היה אצלה כל סוג של דרש. היא הבינה והטיפה לציונות ולסוציאליזם כפשוטם, ללא כל פשרות. בן-גוריון ושאר ההנהגה שהתקבלה לבסוף, היו נכונים לפשרה הרבה יותר. היא דמתה לזאב ז'בוטינסקי במובן של "למות או לכבוש את ההר", בעוד שהנהגת תנועת העבודה דיברה על הצורך לעתים לעקוף את ההר, בלי למות, וכך להשיג את המטרה. וכך, ייתכן שצריך לזכור את מניה על שירותה בתפקיד כפוי הטובה של זו שמציבה מול החברה וההנהגה את האידיאולוגיה והמעשה בדמותם הנקייה, הלא פוליטית ולעתים אף המסוכנת.

האם ניתן לומר כי במהלך השנים דאג מישהו למחוק אותה מהתודעה ומהזיכרון הציוני, או שהדברים קרו פשוט משום שהיא "הפסידה"?

על מניה אפשר לומר שהיתה לה עלייה קצרה ומטאורית, עד ראשית שנות ה- 20, ומאז ועד אחרון ימיה היא הייתה בדעיכה פוליטית ארוכה. דעיכה זו הייתה בחלקה יזומה, בין השאר מצד אישים כמו דוד בן-גוריון, שבהחלט דאגו למחוק אותה. ואולם, במקרה זה מי שהעלים הוא גם מי שהחזיר אותה לזיכרון, לקראת סוף ימיה. ישראל שוחט, בעלה, נשכח כמעט לחלוטין, ואילו מניה בסופו של דבר כן זכתה ל"רהביליטציה" מסוימת. בשלב הראשון, דחק בן-גוריון אותה ואת חבריה ביד רמה ובזרוע נטויה מן הזיכרון, אבל בשלהי חייו הוא הקפיד בכל זאת להציבה בשורה אחת עם מנהיגות דוגמת דבורה הנביאה וצביה לובטקין. בשלב זה היא כבר לא סיכנה אותו, כמובן, והיא גם התאימה לאתוס שהוא ניסה לבנות: הסבא – השומר, האבא – ההגנה, וצה"ל – הבן הגאה. והוא עצמו, בן-גוריון, רצה לצייר את עצמו כמקושר לכולם.

אילו דמויות בולטות נוספות שנדחקו הצדה משום שדרכן לא נבחרה אפשר לציין כאן?

ההיסטוריה מלאה בדמויות כאלה. מי שמע כיום על יוסף הכט, ממנהיגי ההגנה בשנות ה- 20? אפילו יצחק טבנקין, שהיה ב"שלישייה המובילה" של תנועת העבודה בצוותא עם ברל ובן-גוריון, נדחק בסופו של דבר הצדה. בכל דרך, ישנם כאלה הנופלים בדרך...

האם נכון יהיה להגדיר כיום את מניה כפמיניסטית או לוחמת לזכויות הנשים?

אזהר בתשובתי, מאחר שאינני מומחה למגדר. בסך הכול אינני חושב שהיא הייתה פמיניסטית. אמנם, הביוגרפיה שלה סייעה מאוד למאבק הפמיניסטי בארץ, אבל אלו שהאשימו אותה בחוסר מודעות לנושא דיברו אמת, ככל הנראה, בעיקר בהקשר לתנועת "השומר". בשעתו הואשמה מניה, ככל הנראה בצדק, בכך שלא סייעה לכניסתן של נשים אליה. היא לא הייתה אנטי-פמיניסטית, אבל הנחתה הייתה שבכדי להתקדם אישה צריכה לאמץ לעצמה התנהגויות וערכים של גבר. היא פעלה כגבר, וזה פעמים רבות פגע בה, גם בחיי המשפחה. בשום שלב לא היה לה "סדר יום נשי" מובהק.

ובכל זאת, האם היא הייתה רוצה שיזכרוה כיום כאישה מובילה או פשוט כמניה שוחט?

כשהיא מתייחסת לעצמה בשנות ה- 50, בסוף חייה, כבר ניתן לשמוע גם ממנה ראשיתה של מוזיקה פמיניסטית. אבל זה מאוחר יחסית, ובשנות ה- 20 זה לא העסיק אותה כלל.

הזכרת את חיי המשפחה של מניה. איך אפשר לתאר את התא המשפחתי שבו חיה?

בראש ובראשונה יש לומר שלא היו שם חיי משפחה במובן הפשוט של המילה. זה אופייני, אגב, לרבים מקבוצת האוונגרד המהפכנית של תנועת העבודה. הם היו מכורים לעשייה, ורבים מהם, גם בתנועה הקיבוצית וגם מחוצה לה, לא חיו חיי משפחה כפשוטם. לפיכך היא לא יצאה דופן, אבל היה בה משהו טרגי במיוחד עד זקנתה, היא כמעט לא חיה בקיבוצה, כפר גלעדי. כבני זוג לכל דבר חיו מניה וישראל שוחט רק שנים אחדות, בזמן הגלייתם לטורקיה בעת מלחמת העולם הראשונה. ישראל ראה בה בעיקר אם ולא ממש בת זוג. מי שנפגע, מטבע הדברים, היו שני הילדים, שגדלו כמעט ללא הורים.

כיצד מתארת כיום בתה של מניה את מניה עצמה? האם היא מתייחסת אליה כאל "אמא" או כאל "שם דבר"?

בתה מדברת עליה היום בהרבה אמפתיה. אינני יודע מה היו היחסים לפני 50 שנה, אבל ניתן להניח שהיא ודאי הייתה יותר ביקורתית.

צריך לזכור שבסופו של דבר מה שהרס את התנועה הקיבוצית זו המשפחה. התנועה הקיבוצית הייתה נכונה כמעט לוותר על המשפחה, והעובדה שהמשפחה הגרעינית הקלסית שרדה, והיא עדיין דרושה, פעלה במובן מסוים נגד התפיסה הקיבוצית. משפחת שוחט עצמה סבלה גם היא מתפיסותיה הראשוניות של התנועה הקיבוצית על אודות המשפחה.

האם הוויתור על חיי המשפחה של מניה נתפס אצלה ככורח או כאידיאולוגיה?

אני מניח שכמו תמיד היה עירוב של שני הדברים או כורח שכוסה במעטה של אידיאולוגיה. היא הייתה עסוקה כמעט תמיד בחיפוש אחר משהו אחר, במרדף אחרי תובנה או אידיאולוגיה. אם נחשב את כל שנותיה מאז עלייתה לארץ, 55 שנים, נמצא שכ- 15 שנים מצטברות היא הייתה בכלל בחו"ל! הנהייה לחו"ל הייתה קיימת תמיד. הדור הזה, שנעקר ממקומו והגיע לארץ, ככל הנראה לא יכול היה לעקור עצמו לגמרי מארץ המולדת. הם אכן שרפו בדרכם לארץ לא מעט גשרים, אבל אין ספק שכבני בשר גם הם התגעגעו וערגו לזיכרונותיהם הראשונים. מניה התייחדה בכך שגם אמרה זאת בקול רם.

באילו מובנים מספרות אגרותיה של מניה סיפור אחר מזה שהייתה היא עצמה רוצה לספר?

בניגוד לאוטוביוגרפיה, שהיא בדרך כלל "מגויסת", הרי שהאיגרות (412 במספר) הן כמעט כולן אותנטיות. האיגרות מטבען מספרות סיפור משל עצמן, שאותו ניתן להשוות עם זיכרונותיה של מניה עצמה, כפי שהכתיבה לרחל ינאית בן-צבי באחרית ימיה. האיגרות מספרות סיפור שהיא לא הייתה מסוגלת לספר, גם לוּ רצתה: הסיפור האנושי, המורכב, של החרדות, התקוות, הנפילות, הכעסים והיחסים הבין-אישיים, של אדם שהיה מצוי על התפר שבין הנהגת התנועה הציונית לבין עולם המעשה והחיים הפשוטים יותר. מניה הייתה כל חייה צמודה ל"שטח", אך עם זאת היה לה תמיד שיג ושיח אינטימי עם ההנהגה. היא מייצגת חיבור מאוד מיוחד בין העולמות, וזה משתקף באיגרות. בהקשר לארגון "השומר" הדבר בולט במיוחד, שכן אנו גדלנו בהיסטוריה "סינתטית", שבה חברי התנועה לכאורה רוקדים כל הזמן, וכאן סוף סוף רואים מה באמת עובר בראשה של דמות בולטת, על מה היא חושבת ומה היא מרגישה.

בזיכרונותיה מקפידה מניה להציג את עצמה כנוטה לאלימות ולטרור כשהדבר נדרש. מדוע זה כה חשוב לה? הרי בסופו של דבר אין זו נטייה כה מכובדת.

הזיכרונות שלה הם זיכרונות של דמות המנסה כל העת להתקבל, ושוב ושוב נדחית. בשנות ה- 50, כשכתבה את זיכרונותיה, היא עדיין יכולה הייתה להניח שעבר אלים ומהפכני מתקבל בהבנה ובהערכה, והיא צדקה. לפיכך, הדברים בעצם מספרים לא רק עליה, כי אם גם על החברה הישראלית כולה באותו הזמן. אלימות למטרות טובות ולמען יצירתו של "היהודי החדש" נתפסה אז כחיובית למדי.

תיארת את מניה כמי שנסקה מבחינה ציבורית עד ראשית שנות ה- 20 (ומסעה לארצות הבית בלווית ברל כצנלסון) ומכאן ואילך כנופלת נפילה ארוכה. האם זה בעצם סיפורה של תנועת "השומר" כולה?

את "השומר" יש להגדיר כשלב שטוב שקרה, ולא פחות טוב שנגמר. הטרגדיה היא שחבריו לא הבינו זאת. אנו רוויים בדוגמאות של ארגונים שקמו בזמן נכון, אך המשיכו לפעול עוד שנים רבות מכוח אינרציה, הרגל, מוסדות, ביורוקרטיה ומשרות. "השומר" היה צריך ליפול, וטוב שנפל, ואולם חבריו ניסו עוד בסוף שנות ה- 30 להקימו מחדש!

כמובן שיש חיבור בין הסיפור של מניה לסיפור של כלל חברי "השומר", אבל מניה כן התפתחה, כן ניסתה להתאקלם במציאות של אחרי מלחמת העולם, וכן ניסתה להשתלב. הבעיה שלה הייתה שדבק בה כבר החותם של אנשי "השומר", כמי שאינה צפויה, לכאורה, שלא תמיד ניתן לסמוך עליה. אך בשנות ה- 20 היא עדיין הייתה רלוונטית מאוד, שלא כמו רוב חבריה הקודמים. היא הייתה מספיק רלוונטית כדי לבקר את הממסד מבפנים וכדי שביקורתה לפחות תישמע. לכן השם שנבחר לספר האיגרות הוא "עם הזרם ונגדו". שכן מצד אחד היא הייתה ציונית רדיקלית, אקטיביסטית, ומצד אחר היא גם לא חששה לחבור לקבוצת "ברית שלום" השמאלית, כאשר חשבה שזה הדבר הנכון לעשותו.

האם פעילותה בשנותיה האחרונות לשימור זכר "השומר", כולל הקמת בית הקברות המפורסם היא שהצילה בסופו של דבר את הארגון כולו מנפילה לתהום הנשייה?

מניה שמרה על "השומר" במסגרת הזיכרון הקולקטיבי, אם כי לא במרכזו. ל"שומר" קרו כמה תאונות: ראשית, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את פני התקופה וצרכיה. בשלהי התקופה התרחשה תאונה נוספת, שהיא טרומפלדור, שהפך למזוהה מובהק עם הגנת הגליל. המצבה הגבוהה שלו האפילה על אלו של חברי "השומר", וזה כאב מאוד. נוסף לכך – הם לא קיבלו בשעתו את בן-גוריון לשורותיהם... מניה הייתה צריכה בסופו של דבר להתמודד לא רק עם החיים – בן-גוריון – כי אם גם עם המתים – טרומפלדור וזכרו...

לסיכום, לאחר העיסוק באגרותיה של מניה, האם יש דמות נוספת כלשהי שהיית מעוניין לחקור באופן דומה?

אינני יכול להצביע על דמות מסוימת. אולם אני בהחלט נמשך יותר לתקופה ההיא ולבניה. אנשים במשבר או במעבר הם תמיד מרתקים באופן מיוחד. אנשי העלייה השנייה, עם כל הלהט האידיאולוגי, היו גם הם מהגרים. הם הביאו עמם לארץ המון תובנות, המון מורכבות, וזוהי מורכבות מרתקת שחסרה לנו היום. האנשים הפכו למעניינים משום שהם פעלו בתקופה של שבר גדול. התקופה שלמדתי להכיר היטב תוך העיסוק באיגרות, היא המרתקת באמת. באנשים אלו הייתה בסופו של דבר, הבטחה שהציונות לא לחלוטין הגשימה. הם דיברו בכמה שפות, הילכו בכמה עולמות מבחינה תרבותית, ואלו דברים שכיום כמעט אינם קיימים. נוצרה בי איזושהי ערגה ליותר מורכבות, יותר מחשבה, יותר רוחב יריעה, לדברים שקצת איבדנו. נוצרו בקרבי געגועים לאדם הרב-שכבתי הזה.

מניה אמנם לא הייתה אינטלקטואלית כלל, אבל הייתה בה היכולת המולדת להסתובב בכמה עולמות ולייצג כמה דברים בו זמנית. זהו חלק נוסף מייחודה.

*ד"ר מוטי גולני הוא היסטוריון של ארץ ישראל בתקופת המנדט ושל מדינת ישראל, ומלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.