ב- 27 ביולי 1934 רכשה קבוצת קונים שטח אדמה רחב צפונית לעכו, ליד הכפר אל-מזרעה, מהאלמנה סעיד פשה. דר' זליג אויגן סוסקין (Selig Eugen Soskin) ויוסף לוי (קבוצת סוסקין) ודר' לודוויג פינר Ludwig Pinner)) וס. שור (Schur) (קבוצת פינר) קנו שלושה מגרשים: אדמות דורסיה (240 דונם), אדמות אל חננה (164 דונם) ולבסוף את אדמות ערד-אל-מזריב (640 דונם). קבוצת סוסקין קנתה את חלקה כתוספת למגרשים שכבר נרכשו קודם לכן כדי לבנות את המשקים הפרטיים של נהריה.

דר' לודוויג פינר (1890-1979) היה חבר הסוכנות במחלקה להתיישבות של יהודים גרמנים. את אדמות ערד-אל-מזריב רכש על מנת שאלה ישמשו להתיישבות שיתופית מאוחר יותר. לאחר חתימתם על שטר המכירה ולאחר התשלום הראשון, של 7,000 לירות פלשתינאיות, ניסתה הגברת פשה להימנע מרישום המכירה במשרדי הטאבו בעכו. לפי החוזה נדרשה גב' פשה למספר פעולות: פיצוי המשפחות הערביות שחכרו ועיבדו את האדמה באופן אקסטנסיבי, מדידה מחדש של הגבולות וקבלת אישורם של המוכתר של אל-מזרעה ושל השכנים בקרבת השטחים.

באמצעות הימנעותה מפעולה על-פי החוזה, קיוותה, כנראה, גברת פשה להימנע מרישום המכירה בטאבו. אך הרוכשים הצליחו לקבל את רכושם ולקיים את החוזה, בהוראת בית-המשפט הבריטי בעכו. למזלם היה זה עוד לפני שפרצו המאורעות ב- 1936.

מאורעות אלה גרמו לבריטים להקשות עוד יותר את התנאים לעלייתם של יהודים כמו גם לרכישת אדמות על ידם. ב- 1939 פורסם "הספר הלבן", הוראה מנדטורית שקבעה כי אדמות ערד-אל-מזריב, המצויות באזור א', אסורות במכירה ליהודים.

בשנת 1937 מכר דר' פינר את אדמות ערד-אל-מזריב, שכונו "אל סיט" – אדמות הגברת, לקק"ל.הקק"ל הכין את השטח לבואם של היהודים מגרמניה ביחד עם חברת התיישבות כפרית ועירונית בשם "רסקו" RASSCO)). רסקו נוסדה בשנת 1934 מתוך המחלקה הגרמנית של הסוכנות ותפקידה היה לתמוך בהתיישבותם של יהודים גרמנים ותפקידה היה לתמוך בהתיישבותם של יהודים גרמנים באזורים חקלאים ועירוניים אחרי עליית השלטון הנאצי. החברה דאגה לטיפול כלכלי וארגוני בעולים החדשים, מתן ייעוץ מקצועי על-ידי מדריכים וגם ייצוג הישובים בפני השלטונות.

במרץ 1937 הכין האגרונום ס. דיק (S. Dyk) חוות-דעת לגבי השימוש החקלאי של אדמות ערב-אל-מזריב עבור המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית.

למרות שבדיקה מדויקת היתה מסוכנת: "במבט כללי, בשטחים אלה מגדלים דגנים; אך בשל המהומות רואים החוכרים הערבים כל סיור או בדיקה כהפרה של זכויותיהם."

כנראה שבאותו השלב טרם נפתרה שאלת הפיצויים לחוכרים באדמות גב' פשה, על אף שהקונים היהודים העבירו אליה 100 לירות כבר ב- 1935 לצורך זה בדיוק.

חרף זאת, המליצה חוות-הדעת לבנות בתים למגורים בדיונות החול שליד חוף הים. לשימוש החקלאי המליצה על גידול של ירקות, תפוחי אדמה, דגנים ומספוא לבקר, וכן על בניית לולי עופות לבשר וביצים.

התושבים בחרו להתעלם מאזהרת הדו"ח שהמליץ להימנע מנטיעת עצי פרי, וסבלו בשל כך הפסדים כבדים. דיק העריך גם כי קיימת סבירות גבוהה למציאת מקורות מים להשקיה, מאחר שבנהריה ובמשק עין שרה הסמוך כבר הצליחו לקדוח מים.

הסיירים של רקסינגן שהגיעו בסתיו 1937 העדיפו את "אדמות פינר" על פני הצעה אחרת באזור תל אביב. הם עשו בחירה אמיצה: "בקרבת השטח בו בחרו היה הישוב נהריה, שנוסד זמן לא רק קודם לכן על-ידי בני ארצם, ישוב יהודי יחיד. מעבר לזאת לא היה אף בית יהודי ואף ישוב יהודי באזור. מסביב היו רק ערבים, אנשים זרים מעולם אחר."

כך מתאר לוטר שטרן, (Lothar Stern) הממונה על הארכיון של שבי ציון. אחרי נהריה היתה חניתה הישוב היהודי הקרוב ביותר, ישוב שקם בצפון, על גבול לבנון, חודשים ספורים לפני שבי ציון. בשנה הראשונה להקמתה, ספגה חניתה עשרה קורבנות בהתקפות ערביות. בכל זאת בחרו הסיירים להישמע לחושים החקלאיים שלהם, ולהקים את ישובם על אדמת פינר.

דר' פרנץ מאייר (Franz Meyer), שטיפל בסיירים מרקסינגן מטעם הנציגות היהודית בברלין, סיפר שנים רבות לאחר הקמת שבי ציון, כי חברים דתיים ברקסינגן הטילו ספק בבחירת האדמות הללו מכיוון שאלו לא היו חלק מארץ ישראל בתקופת התלמוד. הם חששו מנחיתות מול מי שהובאו לקבורה בארץ המובטחת האמיתית ביום ביאת המשיח.

ואולם, הסיירים בחרו בבלי דעת באדמה רווית היסטוריה, בשטח הישוב עבר הציר המסחרי הרומאי הישן – ה"ויא מריס", שקישר את אלכסנדריה עם צור. שרידים ארכיאולוגיים חשובים של התקופה נמצאו במהלך חפירות לבניית בתים ועיבוד השדות. היום אפשר לחזות בעתיקות בטיול היסטורי בישוב. בחלקו הצפוני של הישוב, מתחת לדיונות של חול, נחשפו שאריות של כנסיה ביזנטית מעוטרת בפסיפסים מרשימים. בחוף נתגלו שרידיו של נמל פניקי. כבר בחפירות לבניית הבתים הראשונים נתגלתה מצבה ועליה חקוק צלב יוהניס, שהיה מוכר לתושבים עוד מרקסינגן.

מכשולים

התנגדות עזה ולא צפויה כלפי ההתיישבות על אדמות פינר הגיעה דווקא מכיוונה של נהריה, שהוקמה בחלק הצפוני של אדמת פינר ב- 1934-53, על ידי יהודים גרמנים. 150 המשפחות בנהריה חששו מתחרות כלכלית במשקיהם החקלאיים. השוק היהודי בחיפה צרך פחות תוצרת חקלאית מזו שלה ציפו; התחרות עם קווי החלוקה הקואופרטיבים של עמק יזרעאל היתה קשה, בשווקים הערבים נמכרו מוצריהם במחירים נמוכים מידי, והמכירות בירושלים לא היו רווחיות, בשל עלויות ההובלה הגבוהות. חששם מתחרות נוספת בקרבתם היה גדול.

בנהריה תכננו בניית לולים לגידול עופות איכותיים כדי לשפר את איכות העופות הקיימים. לשם כך היו זקוקים לעוד אדמה כדי לגדל מספוא שעד כה נאלצו לרכוש. בשיחות עם נציגים של קק"ל בירושלים דרשו דר' אוסקר מאייר-וולף (Oscar Mayer-Wolf), יו"ר קואופרטיב נהריה, דר' ריכרד שטראוס וחיים ברמן את סיפוח אדמות פינר לישובם.

בתחילת יולי חזרה הנהלת נהריה על דרישתה: "הופתענו לשמוע שאדמות פינר נועדו להתיישבות של משפחות גרמניות חדשות."

אך כל אלה היו ללא הועיל. אף טענתם של אנשי נהריה כי להוציא מקרים קיצוניים בודדים, מעולם לא קיבל ישובם סיוע ממשי מן המוסדות הלאומיים, לא הצליחה לגרום לאנשי קק"ל לשנות את דעתם והשטח נמסר למתיישבים החדשים.

באוקטובר 1937, הגיש דר' זיגפריד הירש (Sigfried Hirsch) ל"רסקו" הצעת עלויות מפורטת להקמת ישוב ל- 20 משפחות ועוד 10 עובדים. לפי חישוביו, נדרשה בניית 20 בתים בעלות של 250 לירות, שלושה בתי מגורים נוספים בעלות של 160 לירות ובניין מגורים לרווקים בעלות של 100 לירות. בסך הכל נאמדו עלויות הקמת הישוב בכ- 23,885 לירות.

ההכנסה הממוצעת של משפחת עולים חדשים היתה בין ארבע לשש לירות בחודש. שמונה לירות בחודש היה שכרו של פקיד בינוני, והכנסה כזו נחשבה טובה מאוד. אשרות כניסה לארץ ניתנו על-ידי הבריטים למי שהכנסתו הצפויה מגיעה לארבע לירות לפחות: בסכום כזה יכולה היתה משפחה בת שלוש נפשות לחיות בנהריה של סוף שנות השלושים.

ב- 6.2.38 יצאה לדרכה מרקסינגן הקבוצה הראשונה. עם הגיעה לישוב הניפה דגל ועליו התנוסס השם "מלכותיה". אך הנציגים היהודים בארץ התנגדו לשם זה. הגייתו בעברית מסורבלת, טענו, והוא גם קרוב מידי למקור "רקסינגן" – העיר ממנה נאלצו לברוח. דר' מנפרד שויאר (Manfred Scheuer), שהגה את השם הראשון, הציע שם אחר: "הדר הים", גם הוא נדחה, ובסופו של דבר הסכימו כולם לשם שהוצע על-ידי אנשי קק"ל – "שבי ציון".

הקמת הישוב

במהלך השנים 1930-1935 הוכפל כמעט מספר היהודים בארץ ישראל. על-פי חישובי המנדט היה שיעורם של היהודים קרוב ל- 30%.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עלה מספר העולים מ- 9800 בשנת 1932 ל-61,800 בשנת 1936.

בימי המאורעות זכו הפורעים הערבים לתמיכה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. יהודים תושבי ערים או כפרים מעורבים שוב מצאו את עצמם נמלטים. ארגוני סיוע שונים טיפלו באיתור מקומות לינה ל- 10,000 פליטים מיפו, ירושלים, חיפה, חברון, בית שאן, שכם ועכו.

דרך חדשה נמצאה למתיישבים היהודים להתמודדות עם הקושי שנוצר: בדצמבר 1936 הוקם הישוב תל-עמל בעמק בית שאן, ראשון לישובי "חומה ומגדל", שיטה שהפכה למונח ידוע המתאר את הקמת הישובים לפני קום המדינה. בתוך יום אחד הוצבו חלקי עץ שהוכנו מראש, והפכו מגדל שמירה. צריפים בודדים מוקפים סוללת עץ מלאה חול וסביבה גדר תיל היו לחומה. המנדט התיר את הקמתם של מחנות אימון להכשרתם של נאמני משטרה יהודים להגנת הישובים. גם "שבי ציון" הוקם כך, כישוב "חומה ומגדל".

ב- 31.03.1938 הגיעו ראשוני החברים מרקסינגן, על גבי האוניה "גליל", מטריאסט לחיפה. לאחר הגעתם שוכנו במעון העולים באחוזה שעל הר הכרמל. ביניהם היו אלפרד פרסבורגר (Alfred Presburger) ומנפרד וייל (Manfred Weil). את זמן ההמתנה עד ליום בו היו אמורים להקים את הישוב העבירו הגברים הצעירים באימונים צבאיים בארגון "ההגנה", שהחל דרכו כמחתרת ציונית ב- 1920, ולימים יהווה את הבסיס להקמתו של צבא ההגנה לישראל. יחד עם דר' שויאר יצאו לבקר בשטח שיועד להיות ישובם.

בצהרי 12.4.1938 נסעה הקבוצה למשק עין שרה, דרומית לנהריה. הילדים נשארו עם המורה מרגלית ברלינגר באחוזה.

13 באפריל, יום ההקמה של שבי ציון, החל בתפילה בעין שרה. אחריה יצאו הגברים עם משאיות ציוד הבנייה מנהריה אל אדמות פינר, אליהם הצטרפו חלוצים מישובים נוספים ואף מנהריה, אשר חרף התנגדותם הראשונית, עמדו עתה לצד המתיישבים ותמכו בהם בכל כוחם. הקמת ישוב בתוך יום אחד יכולה היתה להצליח רק לאחר הכנות קפדניות. נדרש סיוע רב מאלה שהיו כבר מנוסים בהקמת ישובים ביום אחד. ביניהם היה גם אנדראס מאייר (Andreas Meyer) בן ה- 17 מרהדה (Rehda) ליד בילפלד, בן למשפחת מייסדים מנהריה, שכבר צבר ניסיון כשעזר בהקמת הישוב חניתה. אביוף אוטו מאייר (1886-1954), חובב צילום מושבע, ליווה אותו (צילם במצלמת ה"לאיקה" שלו תמונות מרשימות משעות העבודה הראשונות.

שעות ספורות אחר-כך, כאשר הגיעו הנשים עם כריכים ותה עבור העובדים, עמדו כבר הצריפים הראשונים על תילם וגם חלק מגדר ההגנה כבר היתה מוכנה.

בלה מרקס ממינכן זוכרת: "לא בזבזנו זמן ב"ברוכים הבאים"; כל אחת מאיתנו קיבלה תפקיד. היו כאלה שמילאו את שקי החול לעמדות, אחרות מילאו את החומה, גורפות חצץ ומעבירות את הסלים המלאים הלאה. עבדנו ללא הרף, כמו נמלים. ככל ששקעה השמש כך היינו קרובים יותר ליעד של סוף היום הראשון להקמת הישוב שלנו. סיימנו את חומת ההגנה, באמצע עמד מגדל המים ששימש גם כמגדל תצפית, וצריפים למגורים. החדרים לא היו מרוצפים ובקורות הגג היו ליקויים נוספים, אך לפתע שמענו צהלה של שמחה: זרמו מים ומיד לאחר מכן הדליקו גם את האור."

בניגוד לחניתה, שהוקמה בשטח הררי ובעייתי על גבול לבנון, בתוך סביבה ערבית עוינת, עברה הקמת שבי ציון לפחות בשעותיה הראשונות ללא מכשולים. נציגים של ארגונים יהודים ליוו את החלוצים ביומם הראשון. ביניהם היה קורט בלומנפלד (1884-1963), נשיא האיגוד הציוני בגרמניה. הוא בירך את המתיישבים בשם הארגונים הבינלאומיים ובשם התאחדות עולי גרמניה. בין האורחים היה גם כמובן לודוויג פינר עצמו, מי שרכש את אדמת שבי ציון לצורך הקמת הישוב, בתוקף תפקידו כמנהל מחלקה בסוכנות היהודית.

גם נציגי שלטון המנדט הבריטי נכחו במקום. קצין משטרה בריטי השביע שישה חברים צעירים כעוזרי משטרה, חימשם ברובים ואף ביקש להציג תרגילי ירי. דר' שויאר התבקש לתרגם את הפקודות לעברית, שהבריטים הניחו כי הגרמנים שולטים בה היטב.

בחיוך סיפר על כך דר' שויאר: "תרגמתי לשוואבית – וכולם הבינו אותי."

ומסכמת את היום בלה מרקס: "מי שחווה את 13 באפריל 1938 לא ירצה לוותר על הזיכרון אף פעם."

העיתונות העברית, הן בתחום המנדט הבריטי והן בגרמניה, דיווחה אף היא על הקמת הישוב.

העיתון "יידישה רונדשאו" פרסם במהדורת 21 באפריל כתבה מצולמת מקיפה בת עמוד שלם, שכותרתה: "מרקסינגן לשבי ציון – מקימים כפר בתוך 12 שעות." הכותב חוזר ומדגיש את מוצאם של התושבים החדשים, עיירה קטנה בגרמניה, אף כי ביניהם ניתן היה למצוא בני מקומות רבים אחרים – בוטנה אוזן, קרגלינגן, אמנדינגן, פרוידנטל, היילברון, לודוויגסבורג, מרגנטהיים ומינכן.

בין הברכות והמכתבים הרבים שנשלחו לשבי ציון נמצא גם מכתב מהרב דר' לאו בק. גם היהודים מרקסינגן היו בין המברכים והמורה הלמוט קאן שלח תמונה של בית הכנסת של רקסינגן כמזכרת. "מרקסינגן לשבי ציון" היתה גם הכותרת של כרוז פרסום שחולק על ידי הקרן הקיימת לישראל בערים בגרמניה, ובו בקשת תרומות נדיבות לרכישת אדמות נוספות.

"תודות לו נוסד והתפתח המושב שבי ציון"  -  דר' מנפרד שויאר

לעתים רחוקות נראה בבית הקברות של שבי ציון קהל מלווים כה רב, כמו ב- 10 באוגוסט 1983: יותר מ- 700 אבלים באו לחלוק כבוד אחרון ולהיפרד מדר' מנפרד-משה שויאר.

כיו"ר הפדרציה הציונית לגרמניה במדינת המחוז וירטמברג, מילא שויאר תפקיד מפתח בהכנות לעליה קבוצתית מרקסינגן, ושימש כ"מוכתר" שבי ציון בשנים 1938 עד 1949. לאחר מכן שימש כיו"ר המועצה המקומית מ- 1949 עד 1965. כל מודעיו ראו בו אישיות משכמה ומעלה: "תודות לו נוסדה והתפתחה שבי ציון" כתב עליו קרל יקוב הרטמן (1916-2001) מהיילברון.

לאחר התחבטויות רבות, הבין עורך-הדין מהיילברון, שהסיכוי היחיד להצלחת פרויקט רקסינגן הוא העברת כפר יהודי וישובו מחדש בארץ ישראל. הוא ביקש לקרוא לישוב בשם "מלכותיה". יומן שניהל, בו תיעד את החודשים הראשונים בישוב, ומסמכים שריכז באלבום, היוו יסוד לכתיבת תולדות המקום. הוא נולד בעיר היילברון למשפחת סוחרים מכובדת, למד בשנים 1911 עד 1915 באוניברסיטאות של מינכן, ג'נבה, ברלין וטיבינגן: פילוסופיה, משפטים וכלכלה. האנטישמיות דחפה אותו עוד בהיותו סטודנט לעסוק בציונות. במלחמת העולם הראשונה היה מפקד זוטר וב- 14 באוגוסט 1916 נפצע קשה בקרבות ורדן. הוא איבד את רגלו הימנית ונעזר מאז בפרוטזה, אומץ ליבו זיכה אותו, בסתיו 1916, בצלב הברזל דרגה שנייה. באביב 1917 הוענקה לו מדלית כסף מטעם הצבא של מדינת וירטמברג.

נכותו לא מנעה ממנו להמשיך בלימודיו, וב- 22 באפריל 1920 העניקה לו אוניברסיטת טיבינגן את תואר דר'. לאחר מכן חזר לעיר הולדתו היילברון והצטרף למשרד עורכי הדין של דר' זיגפריד גומבל (1874-1942) רב המוניטין. ב- 6 במאי 1920 נשא את סופי לנדסברגר (1897-1974) מהיילברון לאישה והקים משפחה. לזוג נולדו שלושה ילדים: הילדה (לימים הילדה בן-צור), ארנסט (לימים אליעזר גורן) ואנה (לימים חנה בן-דרור).

בתקופת הרפובליקה של ויימאר היה שויאר פעיל ברייכסבונד יודישר פרונטסולדאטן – ארגון לוחמים יהודיים ברייך הגרמני ונבחר במחוז היילברון כחבר בנציגות היהודית של מדינת וירטמברג. תקופת השפל הכלכלי, התגברות האנטישמיות והתחזקות המפלגה הנאצית, שכנעו אותו שהציונות היא הפתרון.

בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל כדי לבדוק את אפשרויות הפרנסה במקום. ניהול האגודה השיתופית שנולדה ברקסינגן כדי להתיישב בארץ ישראל, פתח בפניו אופקים מעניינים. בקיץ 1937 עלה עם כל משפחתו לארץ ישראל והתיישב תחילה בחיפה. בשם קבוצת המתיישבים לעתיד הוא נשא ונתן עם חברת רסקו, ובסתיו 1937 נסע יחד עם שליחים מרקסינגן לבדוק קרקעות מתאימות.

כנציג הישוב וכיו"ר המועצה המקומית זכה לפעול למען שבי ציון בתחומים רבים. תפקיד חשוב מילא בפיתוח הקשרים עם גרמניה. ב- 12 במאי 1960 בטקס זיכרון לאוטו הירש (1885-1941) קיבל את פני נשיא גרמניה הראשון, דר' תיאודור הויס (1884-1963), שהיה אחד האורחים הראשונים מגרמניה. השניים הכירו זה את זה עוד בהיילברון וטפחו קשרי ידידות. מאוחר יותר התהדקו בעיקר הקשרים בין קרל-יקוב הרטמן מהיילברון ומשפחת שויאר. עיר הולדתו היילברון הזמינה אותו לביקור רשמי בה, אך לא יכול היה להיענות לה. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן, בהיותו בן תשעים.