בברגן-בלזן הייתי בערך חודש. במחצית חודש אוקטובר אספו את הקבוצה שלנו והסיעו אותנו למארקלייברג, עיירה לא הרחק מלייפציג. באיזור התעשיה של לייפציג, במחנה הזה (מחנה בת של בוכנוואלד) היינו נשים בלבד. קבוצה אחת של אסירות יהודיות הגיעה לפנינו ממחנה אושוויץ. אנחנו הגענו אחריהן, ואלינו הצטרפה יותר מאוחר הקבוצה שנשארה בברגן-בלזן. זה היה מחנה קטן. קשה לי למסור הערכה מדוייקת של מספר האסירות, אבל אני מניחה שהיו שם אלף נשים בקירוב.

בתקופה הראשונה לשהייתנו במקום לא עבדנו בבית החרושת שהיה על יד המחנה. הוחזקנו בצריף כדי לוודא שאין לנו מחלות, ועבדנו בתוך המחנה. בתוך המחנה היה עלינו פיקוח של אנשי אס-אס. שמרו נשים מן האס-אס, אבל היו שם גם גברים.

היה שם בית חרושת לחלקי חילוף של מטוסים. יותר מאוחר השתלבה גם הקבוצה שלנו בעבודה שם. אני לא עבדתי בבית-החרושת, אבל חברתי עבדה שם. הן היו צריכות לעמוד שעות ארוכות על יד המכונה ולמלא מכסה מסויימת. עבדו שם גם פועלים גרמנים אזרחים וגם שבויים, מהם רוסים, אוקראינים, הולנדים ואולי ממקומות אחרים. היה להם מחנה נפרד ונפגשנו רק בבית-החרושת.

בתקופה הראשונה לשהייתי במקום עבדתי בתוך המחנה ב"באוקומאנדו" (פלוגת בנייה). עיקר העבודה היתה העמסת חול על מריצות והעברתן ממקום למקום. עבודה זו נעשתה תחת עיניהן הפקוחות של משגיחות האס-אס. את העבודה עשינו בזוגות – אחת היתה ממלאת את המריצה והשנייה גוררת אותה ממקום למקום, אני הייתי הצעירה ביותר והיה לי קשה לגרור את המריצה. השותפה שלי רצתה להקל עלי את העבודה ולא מילאה אותה לגמרי. המשגיחה של האס-אס הבחינה בכך. אני לא זוכרת אם קיבלתי סטירה, אבל הוזהרנו שלא נחזור על כך שנית. לאחר מכן נאלצתי לגרור מריצות גדושות והיה קשה לי עד מאוד לסחוב אותן ממקום למקום. לאחר יום העבודה חליתי. מייד עם סיום העבודה עלה חום גופי, והכניסו אותי למרפאה.

היתה שם רופאה יהודיה, שהיתה מקבוצת האסירות שלנו. היא טיפלה בי במסירות רבה, אבל החום הגבוה לא ירד זמן רב. הייתי שם כמעט חודש ונחלשתי מאוד. כפעם בפעם ביקרו אנשי אס-אס, כדי לבדוק מי הנמצאים ולברר מה מצבם. יום אחד פנתה אלי אותה רופאה ואמרה לי: "לא כדאי שתמצאי כאן, זה מסוכן להישאר במקום כזה זמן רב. אני רואה שקצין האס-אס מבקר כאן בתכיפות רבה מדי ואני חוששת שזוממים משהו".

זמן קצר אחר כך יצאנו למיפקד, כי גם החולים נדרשו לעמוד במיפקד. אחד מאנשי האס-אס דרש עשר נשים לעבודה. זו היתה עבודה במטבח הגדול של בית-החרושת, ועיקר העבודה היה קילוף תפוחי-אדמה. אותה רופאה הציעה אותי לעבודה הזאת. עבדנו שם כחמש עשרה נשים. למזלנו הטוב היה האחראי על המטבח אזרח גרמני, ולא היינו נתונות תחת שמירה קבועה של משגיחות אס-אס. הוא ואשתו היו מאוד הוגנים כלפינו. זה היה מקום חם ולא סבלתי שם מרעב. העבודה שקיבלתי הודות לאותה רופאה הצילה אותי, כי הבריאות שלי התדרדרה, ושם חזרתי לאט-לאט לאיתני.