בחודש פברואר השנה מלאו 75 שנים לעלייתם של ראשוני המתיישבים בנהרייה על הקרקע. באתר האינטרנט של עיריית נהרייה אמנם יש אזכור למועד היסטורי זה וכך נאמר שם בין השאר: "הגרעין הראשון שנענה לקריאה לבניית הישוב החדש, בא מקרב יוצאי גרמניה שהגיעו ארצה בגל העלייה החמישית". באותו אתר גם כתוב כי "ב- 10.2.35 התיישבו 2 משפחות ראשונות על שטח של 450 דונם בדרום הישוב. הוקמה חווה חקלאית אשר במסגרתה הוכשרו המשפחות הראשונות שבאו לעבוד בישוב, ובה למדו מיומנויות בתחום החקלאות. מאוחר יותר, נמכר השטח לפיליפ ליברמן, תעשיין מפולין, שם הוא הקים את משק "עין שרה", אשר נקרא על שם אשתו". וזה הכול.

בורגנים מגרמניה ממציאים חקלאות

הדיווח של אתר העירייה דהיום, לקוני, מעוות ומשכתב היסטוריה. המציאות ההיסטורית המתועדת בתולדות המדינה, אך לא באתר רשמי של נהרייה היום, מספרת מה היה באמת: שנהרייה הוקמה כישוב חקלאי מתוכנן, ישוב שאוכלס בראשיתו על ידי עשרות עולים מגרמניה, שהמירו את מקצועותיהם בחקלאות. התברר שחלק מן הגידולים המתוכננים לא התאימו לתנאי המקום וחלק מן החקלאים החדשים לא הסתגלו למקצועם החדש. למרות זאת, בילדותנו, בשלהי מלחמת העולם השנייה ובימי מלחמת העצמאות ותקופת הצנע, היוותה החקלאות מקור פרנסה לתושבים רבים וחקלאות קיימת בנהריה עד עצם היום הזה. אם נשתמש במשפט האל-מותי של טל ברודי, כאשר מכבי תל-אביב זכתה בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", חקלאי נהרייה שמו את נהרייה על מפת ההתיישבות העובדת לאורך זמן וגם היום ניתן לרכוש בשווקים ובמרכולים את "פלפל נהרייה", פרי פיתוחם של אריך זון וחקלאים יוצאי-גרמניה אחרים.

"צימרים" ופרדי דורה

התושבים החדשים בימי הקמת המושבה, הבינו די מהר כי חוף הים היפה מהווה משאב טבע, שאפשר לנצלו. כבר בעשור הראשון לקיומה, הפכה נהרייה למושבת-קיט עם חוף-ים מטופח. ברחבי המושבה הוקמו פנסיונים קטנים, עם ששה עד עשרה חדרים, שארחו נופשים מרחבי הארץ. "אניית הדגל" של ענף הקיט בנהרייה היה פנסיון "כהן" בו נפשו, בין השאר, ראשי השלטון המנדטורי ובהמשך ראשי הישוב העברי ו"האצולה" הארץ-ישראלית. בחדשי הקיץ תלו בעלי ה"צימרים" של אז, בחזיתות בתיהם שלטים המציעים "חדר להשכיר". אכן אלה היו ראשוני הצימרים זמן רב לפני שהמונח הייקי "צימרים" מצא את דרכו לשפה העברית. ברחוב הראשי, משני צידי ה"מפשוח" (נחל הגעתון של ימינו) הוקמו מסעדות, בתי קפה וחנויות ובישוב הצעיר השתקעו בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, מהנדסים ואומנים. שני בתי הקפה הגדולים דאז, "פינגווין" (קיים עד היום בבעלות משפחת אופנהיימר) ו"גינתי" (במקום בו עומד היום מבנה "המשביר לצרכן") התחרו בהבאת אמנים. בנהרייה עשו כוכבי הזמר כמו ישראל יצחקי ושמשון נוימן (לימים בר-נוי) את צעדם הראשון. בנהרייה גם צמח והתפתח הגדול מכולם, הבדרן פרדי דורה ששמו נקשר בנהרייה לעד.

המחלבה, הנקניק והטניס

בשנות הארבעים של המאה הקודמת החלה להתפתח תעשיה מקומית. משפחת שטראוס הקימה מחלבה (מונח של ימי המדינה שבדר, לתעשיית חלב), משפחות קוילצקי וזוגלובק הקימו אטליז ובית חרושת לנקניק, המשפחות זליג ויעקב הקימו מאפייה וארנולד כהן, ראש המועצה הראשון, הקים מפעל לשימורי ירקות. ענפי ספורט ששלטו בכיפה בשנות ילדותנו היו ימאות, כדורגל וטניס. על הספורט בנהרייה בראשיתה אפשר בודאי לכתוב כתבה נפרדת (למשל, על טורניר הטניס השנתי, במתכונת של הטורניר הידוע בוימבלדון). חופי נהרייה רשמו פרק חשוב בתולדות ההעפלה הבלתי-חוקית לארץ-ישראל ועמידת הישוב הנצור במלחמת השחרור, הביאה, בסופו של דבר לכך שנהרייה הפכה לחלק מן המדינה היהודית, למרות, שבהתאם לתכנית החלוקה של האו"ם, הגליל המערבי אמור היה להיות חלק מהמדינה הערבית.

הווה אפור רומס עבר מפואר

ביקרתי בעיר נעוריי, נהרייה, בסוף השבוע בו אמורה הייתה המושבה שהפכה לעיר, לחגוג 75 שנים לעליית ראשוני המתיישבים על הקרקע. שלטי הרחוב של עיריית נהרייה הכריזו על העדלאידע בחג פורים אך בשום מקום לא מצאתי אזכור לתאריך ההיסטורי. תאריך נשכח. תאריך שהועלם מן התושבים הנוכחיים. חשתי בכאב-לב כאשר הגעתי לנהרייה של היום. המושבה היפה והפורחת הפכה לעיר אפורה. ההווה האפור רומס ברגל גס את העבר המפואר. מי שהולך כיום ברחובות העיר מבחין שבדור האחרון איש לא השקיע בחזות פני העיר. בצד השיכונים המכוערים קמו בניינים חדשים, תערובת של ארכיטקטורה מערבית ולבנטינית שדחקה את הבנייה ההיסטורית. הניסיון להנציח את העבר ובפרט את המורשת הייקית, ב"בית ליברמן", אינו זוכה, בלשון המעטה, לעידוד ולתמיכה מצד מנהיגי העיר. את מגדל המים, הסמל של נהרייה, מחללים עשרות אנטנות סלולאריות ואין פוצה פה ומצפצף. "החורשה" של ילדותנו, החורשה שהנציחה את אלזה דוד ז"ל (שנהרגה בפיגוע, בשנת 1939) בפינת שדרות הגעתון ורח' הרצל, החורשה בה חגגנו, בבוקר ה- 30.11.47, את החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית, נעלמה. במקומה נמצא בנין העירייה ורחבה המוקפת בשני מבנים מסחריים מכוערים ומוזנחים. בפינת גינון קטנה מצאתי שלט ובקושי הצלחתי לקרוא את השלט הקטן והדהוי, זכר לאלזה דוד ז"ל. חיפשתי לשווא שלטים המאזכרים מקומות שסימלו את ילדותנו, ואת ההיסטוריה של המקום. מישהו זוכר היכן הוקם בית החולים של נהרייה (שהיה בראשיתו בית חולים צבאי) ?

כולם נדדו למקומות אחרים

כל ישוב המכבד את עצמו מנציח, בשלטי ברונזה קטנים או בכל צורה אחרת, את נקודות הציון של תולדות הישוב. מדוע אין אזכור למקום בו היו משרדי האגודה החקלאית או סניף הדואר ומרכזת הטלפונים הידנית? היו אלה מקומות, שם קנינו, כילדים בני עשר את בולי "דואר עברי", הבולים הראשונים של מדינת ישראל. הידעתם אגב, היודעים ילדי נהרייה היום שנהרייה הנפיקה בולים משלה לפני קום המדינה? היו ימים בהם בכניסה למלון קרלטון הנודע היה שטיח קיר עם צילום הבניין ההיסטורי היפה של פנסיון "טוטי לוי". אין עוד. חברת זוגלובק, היא היחידה שהנציחה בפרהסיה בפסיפס שמעל לחנות המפעל, את המבנה ההיסטורי של החנות והמפעל (אחד משלושה מבנים דומים, שהיו כה אופייניים לנהריה הייקית). ואם כבר הזכרתי את חברת זוגלובק, כמה עצוב שהתעשייה, שקמה בנהרייה בראשיתה, כבר נדדה מזמן למקומות אחרים. גם תעשיית התיירות. למרות התנאים האידיאליים, לא הצליחה נהרייה למקם את עצמה על מפת התיירות. במקרה הטוב מגיעים תיירים ללינת לילה בדרכם לביקור באתרים אחרים בגליל המערבי והעליון.

סוף דבר

ואחרון אחרון לא חביב, עיינתי ב"אטלס הזהב", מהדורת 2009 ובדקתי את רשימת הרחובות של נהרייה. חיפשתי הנצחה נאותה לראשוני הישוב, אלה שהיו בנהרייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתקופת המצור ועד להקמת המדינה, אך לשווא. אין בנהריה רחוב ע"ש מנהל בית הספר המיתולוגי ד"ר שלמה רילף (שהגיע לנהרייה, יחד עם המורה אפרים יואל, בשנת 1937), כפי שאין רחוב ע"ש הרב ד"ר אהרון קלר (כן, אני יודע שבית הכנסת נקרא "היכל אהרן", אבל הנצחה זו אינה פוטרת את העירייה מחובתה לקרוא רחוב ע"ש רבה הראשון של המושבה). מדוע אין מנציחים את ראשי המועצה וראשי הישוב בתקופה שקדמה לקום המדינה? מלבד רחוב ע"ש דוד בן-גאון ז"ל, לא מצאתי רחובות הנושאים את שמות בני נהרייה שנפלו במלחמת השחרור. כדי להמחיש את הפרדוקס, חשבתי לכלול בכתבה זו גם שמות של אנשים שונים ומשונים, שמשום מה כן זכו לכבוד ולהנצחה בעיר, אך החלטתי להימנע מכך וכל אחד מן הקוראים יכול לבדוק את הנושא לגופו.