כולנו מצד אחד כותבים בראשי תיבות או"ם (אומות מאוחדות) – במ"ם סופית בסוף התיבה, אבל מו"מ (משא ומתן) – במ"ם רגילה בסוף התיבה.

מדוע כאן המ"ם נכתבת במ"ם סופית ואילו כאן במ"ם רגילה?

הכלל שקבעה האקדמיה ללשון העברית הוא שאם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש – את אותיות הסופיות מנצפ"ך יש לכתוב באותיות הסופיות שלהם, כלומר ם, ן, צ, ף, ן.

אבל אם ראשי התיבות לא נקראות כמילה ממש אלא הוגים כל אות בפני עצמה או שהמילים המקוצרות נקראות במלואן, יש לכתוב את האות האחרונה של מנצפ"ך כאות לא סופיות, כלומר מ, נ, צ, פ, כ.

לכן אנו כותבים באותיות סופיות את המילים הללו שמבוטאות כמילים ממש:

או"ם (קרי: אוּם); סכו"ם (קרי: סַכּוּם); ר"ן (קרי: רָן [=רבנו נסים]); ש"ץ (קרי: שָׁץ); תנ"ך (קרי: תָּנָךְ); להד"ם (קרי: לַהֲדָם [=לא היו דברים מעולם]).

ומנגד, זו הסיבה שאנו כותבים באותיות רגילות ולא סופיות את המילים הללו:

מו"מ (=משא ומתן); מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (=אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).

ראשי תיבות שיש שמבטאים כמילה בפני עצמה ויש שמפרקים בהגייה והוגים את השם המלא – אפשר לכתוב באות רגילה או סופית (ובחלק מן המקרים להלן גם בלי מירכאות, אבל לא נרחיב כאן). נדגים:

ראשל"ץ (קרי: רָאשְלָץ) או ראשל"צ (=ראשון לציון); בע"ם (קרי: בָּעָם) או בע"מ (=בעירבון מוגבל); יח"ץ (קרי: יַחַץ) או יח"צ (=יחסי ציבור); גל"ץ (קרי: גָלָץ) או גל"צ (=גלי צה"ל).

על אף הכלל הזה רוב מוחלט כותבים מע"מ (=מס ערך מוסף); ר"מ (=רב מורה); אב"כ (=אטומי, ביולוגי, כימי), ימ"מ (=יחידה מרכזית מיוחדת), מע"צ (=מחלקת עבודות ציבור).

הסיבה לכך ששמות אלו הושרשו בכתיבה לפני קביעת הכלל של האקדמיה.