שבת, ה- 11 ביולי 1942, והיהודים בני 18 עד 45 שנה נדרשים להתייצב בשעה שמונה בבוקר ב"כיכר החירות", הכיכר הגדולה של העיר. יום קיץ חם היה, וכתשעת אלפים יהודים מצטופפים בשורות, צמודים זה אל זה ומוקפים בסוכני ס"ס המכים במאחרים ללא רחם. הנאספים מובאים בקבוצות לאחד המשרדים, שם מציידים אותם בכרטיס עבודה אישי. מעתה יועסקו, על-כורחם כמובן, בסלילת רשת הכבישים שהגרמנים מפתחים ביוון. אחרי שעות ארוכות של ציפיה, בעמידה ללא ניע תחת השמש הלוהטת המכה על הראשים החשופים, מתמוטטים רבים בעילפון ומכות שמש.

בשעה אחת-עשרה לפני-צהריים מתחילים השוטרים הגרמנים להתנכל להמון היהודים. קציני ס"ס מוציאים אחדים מן השורות ומכים אותם באכזריות. צעדים אחדים מכאן עומד איש ס"ס בשוויון- נפש מצלם את המחזה. יהודים אחרים מוצאים מן השורות, ומחייבים אותם לבצע "תרגילי התעמלות" עד לאפיסת כוחות. סימני עייפות גוררים אחריהם מכות עזות המותכות על הראש, על הגוף והפנים. המתעלפים- מקצתם מן החום ומקצתם מן החבטות- מוצאים אל מחוץ לשורות. מעט המים שיזו עליהם לא יאוששום, וכך משך שעות ארוכות יישארו מוטלים על המדרכה.

סביב לכיכר, בבתי-המלון ובבתים, מתגודדים קצינים וחיילים גרמנים בלוויית צעירות גרמניות, חברות התיאטרון הצבאי הגרמני, ומוחאים כף, מצחקקים, ומנציחים את המאורע במצלמותיהם.

קרוב לשעה אחת אחר-הצהריים משחררים את היהודים, ואולם הם מצווים לחזור לאחר יומיים. צעירים רבים, אשר כילו את כוחתיהם בתנאי התזונה הרעים והעמידה תחת השמש, שילמו בחייהם – אם לא מתו בו במקום, הרי בתוך זמן קצר הוציאו את נשמתם בבתיהם.

ביום שני, ה- 13 ביולי 1942, שוב באים אל הכיכר, מי שטרם נרשמו לעבודת הכפייה, והפעם – כנראה על-פי הוראה מגבוה – נעלמו הצופים מן המרפסות סביב. גם הפעם היהודים מעונים, ובצאתם את משרד הרישום הם מצטווים, ללא יוצא מן הכלל, להשתטח על הקרקע ולזחול קטע של 100 מטרים. מי שהיססו או איחרו להישמע לפקודה מוכים ללא רחם בידי אנשי ס"ס.

משלוחי יהודים לעבודה נמשכים מיולי ועד אוקטובר 1942, טרם יציאתם, עוברים העובדים בדיקה רפואית בבית-הספר "יוסף נסים" בידי רופאים לא יהודים, שמונו לצורך זה בידי אגודת הרופאים בשלוניקי.

רבים מן הרופאים הבודקים עושים את מלאכתם פלסתר ועל-פי קביעתם גם חולי לב ונכים נמצאים כשירים לעבודה.

טרם היציאה חייבים העובדים לעבור חיטוי, שערותיהם מקוצצות עד השורש, הם מתרחצים ובגדיהם מועברים לתנור חיטוי מיוחד. כעבור ימים מספר כבר ישרצו כינים, יהיו שרויים בלכלוך וזוהמה, וכך יצאו אל עבודות הכפייה.

תחת השוט הנאצי

בדרכים ובהרים, כשהשמש לוהטת, משתוחח הגוף תחת מכות השוט הנאצי. יהודי שלוניקי מגיעים עד אפיסת כוחות בעבודות הכפייה ואינם מסוגלים עוד לעשותן. לבושי בלואים הם מוטלים בלילות על קרקע חשופה, לעיתים באורוות, שרויים בזוהמה ובלא טיפול רפואי כלשהו. לאחר שבועות מספר, כבר לא יהיו כשירים לעבודה.

קהילת שלוניקי בראשותו של שאלתיאל מגייסת רופאים יהודים ומפנה אותם אל החולים כשציודם דל ואמצעי הריפוי שבידיהם אינם מספיקים. הרופאים מצוידים אך במעט כינין, ופעמים רבות מאחרים את המועד. רופאים רבים, שלא היו חזקים דים, הם עצמם נפגעים מן הקדחת.

אלפי העובדים פצועים, אכולי כינים, מיואשים, לא יכלו לעמוד בנטל העבודה הגופנית הקשה. רבים הוחזרו לשלוניקי, אחרים כרעו, נפלו בלא לקום עוד, בדרכים ובאתרי העבודה.

בדצמבר 1942 חוזר הרב הראשי צבי קורץ לעמוד בראש הקהילה היהודית בשלוניקי. עתה הוא נעצר בשאלתיאל ובמועצת הקהילה.

במהלך הזמן מתקיימות ישיבות רבות, שנושאן – הצלת העובדים האומללים, אשר שבו מן העבודות. קבוצת רופאים יהודים מגישים עזרה ראשונה במרפאה אחת ויחידה. בהרבה מקרים נעשה הטיפול בבית החולה, באין מקום מתאים יותר.

יום אחד נודע על שובה של קבוצת עובדים אחת. רופא ושני חובשים המתינו להם בעוד מועד בתחנת הרכבת. החולים יורדים באיטיות, נעזרים איש בחברו, האחד מתמוטט בחום הקדחת, אחר, פפו ביז'ה, נופל ואינו קם עוד. החולים האחרים מספרים למקבלי פניהם את תלאותיהם. המזון לא הספיק ולא תאם את צורכיהם. העבודות היו מתישות ונעשו תחת השמש לוהטת. אף שהיו חולים נאלצו לצעוד ולצאת לעבודה, ואילו הנותרים שהיו בטלים מעבודה נמנע מהם מזון.

ערב אחד הודיעו לרופאי השיירות כי הובאו חולים אל אחד מבתי-הכנסת. חמישים איש היו שם שרועים על הרצפה עירומים למחצה, האחד במכנסיים בלבד, האחר מכר חפתים, ובכסף שקיבל תמורתם קנה לו מעט לחם. כמעט הכל יחפים, רגליהם חבולות ושורצות כינים. ביניהם מורים, סוחרים, רבים מהם פצועים וחולים שנלחמו במלחמת יוון-איטליה בשנים 1941-1940.

בעיית החולים ששכבו בבתיהם הייתה לעתים מחרידה אף יותר. רבו המקרים שאנשים אשר מצבם הכלכלי היה ירוד עוד קודם לכן, חזרו לבתיהם השומם חולים ומותשים. ילדיהם מתרוצצים לבושי בלואים, יחפים, מורעבים, התמחוי הציבורי מוגבל, ובבתים אין מי שיגיש עזרה.

רב מאוד היה מספר הנספים בין האומללים, שנחטפו כעבדים ונשלחו אל עבודות התופת. המוות דילל את השורות עוד לפני ששבו. אחרים מתו לאחר שהגיעו אל בתיהם. בספטמבר 1942 החליטו הגרמנים לשים קץ להעסקת העובדים היהודים. שברי אדם אלה הן לא יכלו לעבוד עוד, וממילא במהרה יחייב מזג-האוויר להפסיק כל עבודה.

בכל-זאת תבעו הגרמנים כופר נפש בסך שני מיליארד וחצי דרכמות (מאה אלף דולר באוקטובר 1942) בתמורת שחרור העובדים.

ועד הקהילה אסף את הסכום הדרוש והעבירו לידי הגרמנים. בעלי בתים ובעלי נכסים, סוכרים ובעלי מלאכה תרמו ככל יכולתם כדי שיתאפשר שחרור העובדים. לאחר המאורעות האלו החלה תקופה של שקט יחסי.

לאחר שהתנסו היהודים בחוויות קשות אלה, פנו הגרמנים אל המתים. בנובמבר 1942 מצווים הגרמנים להרוס חלק אחד מבית-הקברות היהודי, באמתלה של סלילת דרך חיונית. תחילה ניתנה אמנם הבטחה שלא יפגעו במצבות שהוצבו לאחר שנת 1912, אולם למעשה נהרס בית-הקברות כולו. אף על הקברים הרעננים לא חסו.

כל אדם היום יכול להיווכח כי אין מצבה שלא חוללה. הוונדליזם והספסרות שלטו בכול. רבבות שברי מצבות אלו שימשו בשעתן לריצוף מדרכות, ועתה שוב אין יודעים המוני האדם על מה דורכות כפות רגליהם. במו עיניך תוכל לראותן בחצר ובשירותים של בית-הספר היסודי ברחוב פיליקס אטריאם, ובלא קושי ייחשפו לעיניך בכנסיות רבות בעיר.

אולם עדיין לא תמו עינויי היהודים. בימים הבאים יוקמו הגיטאות ויתחילו הגירושים.

לחלקים נוספים של מאמר זה:
סיפורו של שבוי: פרק ראשון: תקופת הסובלנות למחצה
סיפורו של שבוי: פרק שני: תקופת הרדיפות (פריט זה)
סיפורו של שבוי: פרק שלישי: תקופת החיסול וההשמדה