| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מהן התפיסות התרבותיות שהולידו את יחסה של הפקידות לאיכרים, ושיצקו את דפוסי התנהגותה? אברר תחילה כיצד נתפסו בעיני הפקידים תפקידה של החברה והאיכרים שמולם פעלה, ומתוך כך אקיש לעקרונות הניהול והשליטה שיישמה במושבות. לצד תהליכים ברורים של שינוי בתנאים, הכלכליים למשל, ובתגובות עליהם מצד החברה והאיכרים, נגזר כאמור יחסם של הפקידים לאיכרים מקונצפציות הקשורות בתרבותם, שהיו נטועות בהם עוד קודם למפגש עם האיכרים. התפיסות התרבותיות-המנטליות השתנו לאט מאוד, בין השאר משום שמדובר בדרך כלל באותם הפקידים ובאותם האיכרים, ויש לבחון את השינויים הללו בנפרד מהתהליכים ההיסטוריים של בניין היישוב בכלל והמושבות בפרט. התפתחות תפיסת התפקיד בעיני הפקידים את אופי הסיוע שהעניקה החברה לאיכרים במהלך השנים, הן ככלל וכן לפרטים, יש לבחון בשני מישורים. בנושאי מפתח כגון חינוך, בריאות ומים, חשה החברה כי עליה להיות פעילה ויוזמת, ולהציע מתווה עקרוני שהגדירה מראש. בתחומים אחרים הגיבה החברה על צרכים שונים שנוצרו במהלך הזמן. מתוך תפיסה זו החזיקה החברה באורח קבוע רופא אזורי במושבות וסיפקה שירותי רוקחות מסודרים. את החינוך, כמו את הרפואה, מימנה החברה ישירות. גם כאשר עברו בתי הספר מידי יק"א לחזקת ועד החינוך, בשנת תרפ"א, נותרה האחריות התקציבית בידיה.106 המים היוו בעיה מתמדת במושבות, והן לחצו מאוד על החברה לקדוח בארות, אבל הקידוחים הרציניים החלו הרבה אחרי מלחמת העולם הראשונה. עד אז התעקשה יק"א לדבוק בהשקיית הבעל, אף שזו סיפקה מעט מים ובמועדים לא סדירים, ובלמה פיתוח ענפים עתירי הכנסה כגון מטעים. רק במנחמיה ובכינרת נעשה שימוש במי הירדן והכינרת.107 בכל המקרים נאלצו המושבות להיאבק כדי לזכות במימון של קידוחים. בשנת 1933 עדיין מיאנה פיק"א לסייע למצפה בנושא זה, ושבה לדון בו רק בשנות הארבעים.108 סג'רה, שבה נכשל קידוח בשנת 1933, נאלצה להמתין למימון קידוח חדש עד לימי ה'סטלמנט'.109 הביטחון הוא דוגמה לתחום שבו הגיבה החברה על צרכים אך לא יזמה פתרונות. עזרתה נדרשה בשני עניינים: שתדלנות אצל השלטונות, במיוחד במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ומימון עלויות שמירה. כך כתבו האיכרים לפקידות בחיפה בתרצ"ט, אחרי רצח האיכר מיכאל עדין:
המכתב ביטא הבנה ברורה שלא היה זה תפקידה השגרתי של פיק"א לממן שמירה. שנים ארוכות תפסו שני הצדדים את עניין הביטחון בהקשר הכלכלי, כצורך לשמור על שלמות הרכוש והיבולים, בדומה לצורכיהן של אוכלוסיות כפריות לא יהודיות במרחב. לכן שילמה יק"א עד 1906 דמי חסות לחמדי שהב, בריון בדווי שאיים על שדות מסחה.111 כאשר השתלב עניין הביטחון בהקשר הלאומי, נוצרה התפיסה שהמענה צריך להינתן על ידי המוסדות הלאומיים ולא על ידי החברה, שלא היוותה גורם פוליטי.112 בעיה נוספת, שחזרה כמעט מדי שנה, הייתה חוסר בזרעים לזריעה. החברה סיפקה אותם בדרך כלל כהלוואה,113 תוך שטרחה להדגיש בעניין זה ביובש: 'אתם יכולים להסתמך עלינו שאנו משגיחים על האינטרסים של מושבותינו'.114 באשר לסיוע כספי, העדיפה החברה מתן ערבויות על פני מימון ישיר, ואף זאת רק ברגעי מצוקה כללית, כגון אחרי מלחמת העולם הראשונה. המשבר הכלכלי של שנות העשרים גרר את האיכרים למצוקת חובות קשה. ואז, לאחר שבנק אפ"ק ויתר על 30 אחוז מהחוב ופרש את יתרתו. ניאותה פיק"א לערוב להסדר, ובצעד יוצא דופן אף שילמה 1,000 לא"י לממשלה על חשבון חובם של האיכרים.115 נראה שהחברה חפצה לסייע ל'התאחדות האיכרים' וליצור תחושת רווחה יחסית לקראת העלאת הרעיון של שיטת העיבוד החקלאית החדשה. התפתחות תפיסת האיכרים בעיני הפקידים הנטייה לבחון קבוצות אתניות באמצעות דעות קדומות ומזווית ריבודית הייתה מקובלת בתקופה הנדונה. כך נהגו אף האיכרים כלפי בני עדות המזרח והערבים. מבחינה זאת דבריו של מאירסון בעת ביקורו במושבות בשנת 1905 הם נקודת מוצא להבנת אופן המחשבה של הפקידים. מאירסון ראה באיכרים מכלול של יהודים בני עיירות מזרח אירופיות, וייחס להם את הסטראוטיפים המקובלים בסביבתו ה'מתקדמת': פשוטים וחסרי תרבות מערבית של ממש; מורגלים לעסקי אוויר, 'שנור' ונצלנות; בעלי מנטליות כפרית, חסרי תחכום והרגלי היגיינה וכיוצא באלה. איכרי הגליל התחתון היו בעיני מאירסון אוכלוסייה עודפת שנפלטה ממושבות ותיקות. מבחינתו כל פעולה שנקטה החברה נטתה חסד לאיכרים, וכל תלונה או בקשה מצדם ביטאה את כפיות הטובה שלהם וחיזקה את תדמיתם השלילית. מאירסון האמין באמת ובתמים שדי לאיכרים בתנאים דומים לאלו של פלאח ערבי. תפיסה זו של מזרח אירופה כמרחב נידח ופרימיטיווי הייתה נטועה בעולמה התרבותי של אירופה המערבית של ראשית המאה העשרים. מאירסון סבר שהאיכרים התכוונו לנצל את יק"א כמנוף לחיי מותרות לעצמם. הוא מעולם לא ירד לשורשי הנסיבות שיצרו את העבודה השכירה במושבות, שביטאה צורך קיומי ולא רדיפת מותרות, ומיאן לייחס איזושהי כוונה קונסטרוקטיווית לבקשות העזרה שהציגו האיכרים. הוא התעלם לחלוטין מההשקעה והמסירות שגילו. ראיית עולם זו הייתה כאמור נחלתם של כלל פקידי יק"א. קלווריסקי, ככל שהיה רגיש למצוקת האיכרים, הצהיר לדברי קוסטיצקי: 'עליכם לדעת כי החברה יק"א חברה פילנתרופית היא ורוצה לעזור לעובדי אדמה בארץ ישראל, אבל בשום אופן אין בדעתה להעשיר אתכם'.116 קלווריסקי עקב אחרי הסתבכותם הפיננסית ההולכת וגוברת של האיכרים, אך סירב לחלצם, שכן לדעתו 'אין לרפא בני אדם משנוררות, אלא על-ידי שיאלצום ללוות בריבית'.117 היה זה מסר רווי אדנות תרבותית. ראייה זו, ובמיוחד תפיסת עצלותם של ה'אוסט יודן' כתכונה אינהרנטית, רווחה בקרב הבורגנות היהודית הצרפתית עוד בימיו של אליהו שייר, ששימש כפקיד הראשי במושבות הברון.118 התפיסה שהחריצות היא הפתרון לכל בעיה ושנכון לנקוט גישה אורגניסטית המשביחה את הממוצע האנושי, השתקף בדברים שכתב אלבר ברבייה בשלב תכנון הקמתה של כפר-תבור: 'שיכונם של האיכרים באופן זמני בשנה הראשונה יניח לנו לזהות בקרבם יסודות לא מוכשרים או שליליים. רק כשנראה אותם עובדים נדע מה הם שווים באמת'.119 הרעיון הועלה שוב בימי פקידותו של רוזנהק, שהחליף בשנת 1905 את קלווריסקי: 'אלה שרוצים לעבוד ולהתקיים, ניתן להם אפשרות לנהל עבודתם, ואלה שרוצים לעזוב המושבה – לא נעכב אותם. ילכו ואנחנו נביא אחרים על מקומם'.120 מבחינת החברה, ההוכחה החותכת לעצלותם של האיכרים הייתה העובדה שהעסיקו פועלים, ערבים בעיקר, שחלקם גרו בתנאי אריסות מתמשכים בחצרות האיכרים ובמיוחד בכפר-תבור. בעיניה היה זה ניסיון למניפולציה, לקידום אישי על חשבונה. יק"א חששה שעקב שהייתם הממושכת של הערבים במושבות היא עלולה לאבד את החזקה על אדמותיה, וזאת בעטיים של האיכרים, שהעמידו לנגד עיניהם רק את טובת עצמם, והפקירו את החברה מיטיבתם. החברה התעלמה מהצורך בעבודה שכירה אף כאשר התברר שהאיכר לא היה מסוגל לעבד בכוחות עצמו את כל אדמותיו. היא התעלמה גם מכך שהאיכרים לא היו באמת עצלים, ושבעונות המתות עסקו בכל עבודה שהזדמנה, החל מבניית בתי המושבות, עבודה שיק"א עצמה סיפקה, המשך בסלילת כבישים אזוריים וכלה בעבודות ההקמה של מפעל החשמל בנהריים, שבה השתתפו בני מנחמיה, והקמת בית-הספר 'כדורי', שבה נטלו חלק בני כפר-תבור.121 עמדת הפקידים התמתנה כאמור במידת מה אחרי מלחמת העולם הראשונה. פיק"א קיבלה את 'התאחדות האיכרים' כגורם שניתן לסמוך על פעולתו ועצתו, תוך שהקפידה לשמור על מעמדה. בשנת 1933 עדיין הוזכר 'הוטו שיש לח' פיק"א על העניינים הכספיים בהתאחדות'.122 עם זאת דעתם השלילית של הפקידים על האיכרים לא נעלמה מעולם: 'הובע תמהון מצד ה' גוטליב על אדישותה של כפר תבור ביחס לשאלותיה החיוניות ביותר'.123 משום כך הוסיפו הפקידים לקיים פיקוח הדוק על המושבות ולהתערב, כביכול בעצה, אף בנושאים שוליים.124 עקרונות הניהול והשליטה של הפקידים הדברים שנאמרו עד כה ממחישים את היקפה ועצמתה של השליטה שקיימה החברה במושבות. למען האמת, השליטה לא הייתה מטרה או ערך בעיני החברה כי אם מכשיר. רצונה היה להביא את האיכרים לעצמאות, אלא שלגרסתה, כל עוד לא הגיעו אליה, היה הכרח להכפיפם לשליטה, וזאת משתי סיבות: סיבה כלכלית – הם קיבלו לידיהם חזקה על נכסים יקרי ערך שהיו שייכים לחברה, וסיבה תרבותית – הם טרם הוכיחו יכולת מנטלית לעמוד ברשות עצמם, מטרה שהותוותה בתכנית ההתיישבות של יק"א. השליטה התבטאה בהצבת גדרות סמליות שקבעו את ממדי התלות בחברה. משום כך הורגשה השליטה בדרך כלל רק בשעה שהאיכר נאלץ לגעת באותן גדרות, היינו ברגעי משבר. הגדרות יצרו ארבעה סוגי תלות: חומרית, מנטלית, אישית ויישובית. אסכם אותן בקצרה. תלות חומרית: החברה גזרה את מעמדו האישי של האיכר מהיותו בעל חזקה על הנכס שהעניקה לו.125 במילים אחרות, המעמד הכלכלי הכתיב את המעמד החברתי, מצב שהגביר את שליטת החברה. התחשיב הבסיסי הניח קיום תנאי עבודה תקינים ורמת חיים מזערית. הפתרון לכל חריגה, החל משנת בצורת וכלה בפגיעה באינוונטר, קל וחומר פגיעה אנושה כגון שוד, וכן במקרה של אסון אישי כגון מחלה או מות מפרנס, דרש סיוע שמקורו היחיד היה החברה. בדרך זו הפכה החברה לחורצת גורלות, שכן החלטותיה קבעו את עתידן של משפחות שלמות ואף של מושבות. תלות מנטלית: מצב זה נגזר מקודמו והתבטא בתחושות פחד וחוסר ודאות ובחוסר יזמה. איכרים גאים התרפסו לפני החברה, ועדים שקלו החלטות לפי תגובתה האפשרית, והחרדה מפני הפקרתם על ידי החברה הרתיעה איכרים ממתן ביטוי לכעסיהם. התלות המנטלית ניזונה מן ההשפלה המתמדת שהפגינה החברה כלפי האיכרים. ברוח זו דחתה יק"א שתי פניות של ועד כפר-תבור לקבל לשימושו חדר בבית הפקידות שעמד ריק בדרך כלל.127 פיק"א לא נרתעה אף מהשפלה פומבית של תומכיה כאשר פגעו בעקרונותיה. כשנכנס זלמן אשבל מכפר-תבור לבית נטוש כתבה פיק"א לוועד המושבה כי 'הוא עשה לא כהוגן להכנס בבית בלי רשות בעלו [לאמור פיק"א]. אולם היות שהוא מבקש סליחה', נעתרה פיק"א להפצרותיו, התירה לו להישאר שם כמה ימים, ודרשה מהוועד לוודא את הפינוי.128 תלות אישית: השיטה אפשרה לחברה לנקוט, עת חפצה בכך, גישה של הפרד ומשול, באמצעות מערכת תגמולים אישית שהייתה תלויה ברצונו של הפקיד. כך ניהל רוזנהק מאבקים אישיים שנועדו להוציא ממנחמיה או מיבנאל את מי שחנם סר בעיניו.129 תלות יישובית: החברה ייחסה למושבות אופי קהילתי רק במובן הארגוני, ותפסה את הוועדים כגופים מתווכים בינה לבין האיכרים, וכעוסקים בעניינים ארגוניים ופיננסיים שלא היו נוחים לחברה, כגון סידורי שמירה או טיפול במסים ממשלתיים.130 החברה התייחסה אל הוועדים כאל זרוע השליטה הארוכה שלה, אם כי החל משנות העשרים, עת השתנו התנאים, העדיפה להשתמש למטרותיה ב'התאחדות האיכרים' והניחה לכוחם של ועדי המושבות לדעוך. לקראת סיום ההתקשרות שבה הפקידות להפעיל לחץ מסיווי ואיומים על מושבות שלמות. סיכום אין לראות החברות המיישבות יק"א ופיק"א גופים ארגוניים בלבד, מפני שלמעשה קיימו מעורבות אינטנסיווית ומתמשכת בחיי האיכרים. מרתק לראות כיצד הניסיון לנקוט גישה טכנוקרטית ויבשה פינה את מקומו עד מהרה למערכת שבה קראו שני הצדדים דרור לעולמם הרגשי, אולי משום שמלכתחילה נדחקו ציפיותיהם מפני אכזבותיהם, ואלו התבטאו בהטחת אשמות וכעסים בזולת. אם כך, כדי להבין במלואו את מקומה של החברה בנוף ההתיישבות בארץ-ישראל בכלל ובגליל התחתון בפרט, יש צורך לעמוד גם על ההיבט האנושי שבפעולתה ולזהות את העולם המנטלי והתרבותי שבמסגרתו התרחשו המגעים בין הפקידות למתיישבים. במאמר זה ניסיתי לפתוח צוהר לעולם זה. לפנינו תהליך שכינה מישל פוקו הגנאלוגיה של השיח,131 כלומר שינוי באופי השיח ובתכניו על ציר הזמן, שינוי אשר במהלכו בונה לעצמה הסביבה הדומיננטית דימויים, קובעת באמצעותם תוויות ומתייגת בהן את הקבוצה האחרת. לחלקים אחרים של המאמר: מפגשי תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
