| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
זעזועים כלכליים חמורים שפקדו את גרמניה בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים; חולשת הליברליזם; המסורת האנטי-דמוקרטית ובעיקר הרוח האנטישמית והלאומנית שמצאה את ביטויה בתעמולה שלוחת-הרסן נגד שלום ורסאי; השאיפה למלחמת-נקם; ומחדלים אישיים וקולקטיביים של מנהיגים ושל המון-העם; כל אלה האיצו את נפילת הרפובליקה של ויימר ואת עליית הנאצים לשלטון. שני זעזועים כלכליים ידעה גרמניה בתקופת הרפובליקה של ויימר: האינפלציה של 1923-1919 והמשבר הגדול של 1932-1929. שניהם פגעו בשכבות רחבות של האוכלוסיה ועוררו בה רגשות אנטי-רפובליקאיים (ואנטישמיים), אך יחד עם זאת, קיימים הבדלים ניכרים בין שתי התופעות, ויש להדגיש הבדלים אלה. כבר בזמן מלחמת-העולם הראשונה האמירו המחירים בגרמניה; ב- 1919 נעשתה האינפלציה גלויה. יתכן מאד, שבשלביה הראשונים היא הפתיעה את השליטים הגרמנים, שלא ידעו את סיבותיה. הללו נאחזו בהסבר הפשוט, אך גם הנוח ביותר להם מבחינה פוליטית, כלומר, בפיצויי המלחמה שגרמניה היתה חייבת לבנות-הברית לפי שלום ורסאי (Versailles). אמנם כבר אז אפשר היה להכיר בכזבה של הטענה: שכן האינפלציה פגעה, אם כי במידה מצומצמת יותר, גם באחדות מן המעצמות המנצחות: באנגליה ואחר-כך בצרפת. על כל פנים, מאוחר יותר התברר כי לטיעון זה לא היה שחר. הסיבות העיקריות לאינפלציה היו שונות בתכלית: ראשית, הוצאות המלחמה בין 1914 ו- 1918, לפי האומדנים הצנועים ביותר, הגיעו ל- 125 מיליארד מרק (30 מיליארד $). לעומת זאת גרמניה שילמה עד 1924 לכל היותר 13-12 מיליארד מרק, כלומר כעשירית מהסכום הזה. הסטטיסטיקות הגרמניות נוקבות מספרים יותר גבוהים אך אלה אינם נכונים. בימי המלחמה הרגישו בזאת רק חלקית, כי שער המרק היה "כפוי" על יסוד ערכו מ- 1914 (4.20 מרק = 1 דולר). מצד אחר, מומנו ההוצאות בעיקר בעזרת מלוות פנימיות (ברובן מלוות חובה). אולם בתוך המלחמה היה צריך "לשחרר" את המטבע, וערכו של זה ירד בתלילות. שנית, רבצו על גרמניה הוצאות חדשות: בעקבות המעבר ממשק-המלחמה למשק-שלום; שיבוץ החיילים החוזרים מהחזית במערכת הכלכלית והחברתית החדשה; תמיכה מינימלית במובטלים; החזקת הצבא (עד פירוקו ב- 1920) ועל הכל – הגברה במידה ניכרת של ייבוא מצרכים חיוניים מחוץ-לארץ, ולשם כך היתה גרמניה נאלצת ללוות מחדש (אנגליה, צרפת ומדינות אחרות עמדו, כידוע, בפני בעיות דומות). מי הרוויח מהאינפלציה: א) כל בעלי החובות, שיכלו עכשיו להיפטר מהם בשלמם רק חלק זעיר, הודות לירידת המטבע, של סכומי-חובם. מדובר היה במפעלים שונים, בעיקר תעשייתיים, שעבדו בשעתם למען משק המלחמה – והרוויחו הון תועפות – אבל גם בממשלה. חובה הציבורי של הממשלה הגיע ב- 1919-1918 ל- 150 מיליארד מרק (לעומת הכנסה שנתית ממוצעת של 47 מיליארד לפני 1914, ועתה הרבה פחות). מהם לפחות שני שלישים מלוות מלחמה. החותמים על מלוות אלה, לרוב חוסכים קטנים, קיבלו עכשיו בחזרה כסף ללא ערך וניזוקו קשות בתמורה על מאמציהם למען המולדת. ב) בעלי משלחי-יד, אשר האינפלציה פעלה לטובתם; ביניהם החקלאים שיכלו למכור את מצרכי המזון לתושבים העירוניים (70%-75% מהגרמנים התגוררו בערים) במחירים גבוהים (אחר-כך הם הפסידו מהר את רווחיהם): ספסרים, אשר אגרו סחורות ומכרו אותן יותר מאוחר ביוקר רב; אנשים אחדים מרחיקי-ראות אשר קנו בשלב מוקדם נכסי דלא-ניידי, שערכם נשאר יציב, אבל אלה היו מועטים הרוב הכירו בזאת רק כאשר היה מאוחר מדי ולא היו להם עוד הכספים הדרושים. ג) בעלי מפעלים תעשייתיים ובנקים גדולים ביותר. לאלה היו רזרבות מספיקות כדי להחזיק מעמד עד סוף האינפלציה ואף להתעשר ממנה. שכן את רוב הונם יכלו לשלוח לארצות אחרות בעלות מטבע יציב' ובראש ובראשונה לשוויצריה. את ההוצאות השוטפות יכלו לממן במה שנותר בגרמניה, באשראי שניתן להם (הממשלה והבנקים הגדולים רחשו להם אמון) וברכישת מפעלים חדשים בזיל-הזול – רבים מהמפעלים הבינוניים והקטנים, שלא היו להם אותן הרזרבות, התמוטט או נקלעו לקשיים גדולים. בעליהם נאלצו למוכרם לבעלי-ההון הגדולים בכמעט אפס מחיר או לקבל מהם הלוואות בתנאים קשים ביותר ולהכנס לתלות מוחלטת בהם. כך צמחו הקרטלים הגדולים. ריכוז ההון במפעלי-ענק (תעשיתיים או בנקאיים) מועטים, לא היה תופעה חדשה. צמיחתה של תופעה זו חלה עוד לפני 1914, גברה בימי מלחמת-העולם הראשונה וקיבלה עתה תנופה נוספת – אימפריות תעשייתיות חדשות צצו ועלו. נזכיר רק את שתי הגדולות שבהן: זו של סטינס (Stinnes). שהיה הקפיטליסט הראשון נוסח-ארצות-הברית בגרמניה, כלומר, רכש או הקים מפעלים כענפים שונים. רחוקים מאד זה מזה, של התעשיה (האימפרייה שהקים התמוטטה שנים מועטות מאוחר יותר, אחרי מותו): וזו של הוגנברג (Hugenberg), לשעבר המנהל הכללי של קרופ (Krupp), אשר בנה את הקונצרן הגדול ביותר של העתונות והקולנוע. (מאוחר יותר עמד הוגנברג בראש המפלגה השמרנית-מלוכנית ועשה, מ-1929 עד 1933, יד אחת עם היטלר. גם לסטינס היתה השפעה פוליטית גדולה).
כך יש להבין את הניפוח המלאכותי של האינפלציה: היא נשארה בממדים פחות או יותר "סבירים" בשנים 1919 עד 1920. הירידה של המרק הגרמני ב- 1922 היתה מבהילה; במחצית הראשונה של 1923 – מחרידה; ובמחציתה השניה של השנה הגיעה האינפלציה למספרים אסטרונומיים: (ב- 1914 היה השער: 4.2 מרק = 1 דולר). התמוטטות המטבע הגרמני עוררה, כמובן, תסיסה במקומות שונים בגרמניה.אבל היא היתה מוגבלת בתחילה, בין השאר מפני שהייצור התעשייתי לא נפגע. בעיקרו, התעסוקה היתה פחות או יותר מלאה והמובטלים מעטים. אבל בסוף 1922 קמה ממשלת קונו (W. Cuno). להלכה ממשלה "בלתי-מפלגתית", אך למעשה – ימנית; אמרו עליה שמאחורי הקלעים שלה משך בחוטים סטינס. המשגה הגדול שעשתה ממשלה זו היה בכך שהכניסה את האינפלציה למדיניות-החוץ הגרמנית. היא השתמשה בה כבעילה להשתמט מתשלום יתרת פיצויי המלחמה. ראש ממשלת צרפת, פואנקארא (Poincare), הכיר בתכסיס (גרמניה הוסיפה להיות מעצמה תעשייתית כבירה בעלת כושר לייצב את המטבע ולשלם, אילו רצתה בכך) ושלח, בתגובה, צבא צרפתי (ובלגי) לחבל הרור (Ruhr) כדי להפיק את הפחם המגיע לצרפת. בהתאם להסכם הפיצויים, הממשלה הגרמנית הגיבה בהכריזה "מרי אזרחי" נגד הצרפתים באותו החבל. המרי הזה עלה הון תועפות והאיץ את האינפלציה לממדים בלתי-משוערים עד כה (ראה הלוח). ואפילו בנהנים ממנה אחז הפחד שכן הם לא יכלו עוד להתגבר על הקצב המסחרר. רוב אזרחי גרמניה לא היו עוד מסוגלים לקנות את המצרכים החיוניים ביותר. המחירים עלו משעה לשעה. לבד מזאת, צמחו תנועות בדלניות, בחלקים השונים של גרמניה, ואירעו התקוממויות הן משמאל והן מימין (האחרונה שבהן היתה נסיון ההפיכה של היטלר במינכן, בנובמבר 1923), נראה היה כאילו המדינה הגרמנית מתפרקת לגורמיה. עתה הבינו שליטי המדינה שהגזימו בתעתועיהם ושיש לשים קץ להם. שטרזמן (Stresemann) הקים ממשלה חדשה, אשר הפסיקה את "המרי האזרחי" וחידשה את שיתוף-הפעולה עם הצרפתים, וניגשה לבצע פעולות לייצוב המטבע. והנה קרה נס: על האינפלציה הגדולה ביותר שידעה ההיסטוריה היה אפשר להתגבר בתוך ששה שבועות, וב- 1 בינואר 1924 התייצב השער שוב על 4.2 מרק = $1. האם יש הוכחה ברורה יותר לכך שהניפוח היה מלאכותי? לא נעמוד כאן על הפרטים המסובכים למדי של הייצוב. נזכיר רק, כי התכנית עובדה בעיקרה על-ידי שר הכספים היהודי, התיאורטיקן המרקסיסטי הילפרדינג (Hilferding). אך בגרמניה של אותם הימים (כבר אז) לא היה נוח לרבים שהזכות של הבראת-המשק תהיה קשורה בשמו של סוציאליסט ושל יהודי. אי-לכך הוחלף הילפרדינג בלותר (H. Luther) מהמרכז הימני. הוא נעזר במלוכני הלפריך (Helfferich) ובד"ר שאכט (Sahacht), שהתמנה בחלוף חודשים מועטים לנגיד הבנק הממלכתי. שנים אליה הכניסו שינויים אחדים בתכנית המקורית ינהגו מהמוניטין של מצילי המטבע הגרמני. נוצר מטבע זמני בשם "מרק ההכנסות" (Rentenmark), שהיה מבוסס על ההכנסות מהחקלאות ומהתעשיה הגרמנית. למעשה לא היה צריך להפעיל את התכנית אלא בחלקה הקטן. מיד עם פרסום התכנית הוחזרו לגרמניה כספים רבים שהוברחו בשעתם לחוץ-לארץ, והם אפשרו את ייצוב המטבע. אנשי ההון הגרמנים הגדולים רחשו אמון לאיש כלותר שאמנם הנהיג מדיניות כלכלית ימנית (הוא פיטר פקידים רבים והוריד את המשכורות; לעומת זאת, הטיל רק מסים מועטים על החקלאות של ה"יונקרים" ועל המפעלים התעשייתיים הגדולים). גם חוגי הכספים בעולם, בעיקר באנגליה ובארצות-הברית, חידשו את אמונם במשק הגרמני ובכושר ייצורו. את ייצוב-המטבע השלימו ככעבור ששה חודשים ההלוואות האמריקניות הראשונות, שבהשגתן היה פעיל ד"ר שאכט. הלוואות אלה ניתנו לגרמניה בעקבות הפעלת תכנית דאוס (Dawes) לתשלום פיצויי המלחמה. בקיץ 1924 נוצר ריכסמרק (Reichsmark) יציב חדש. האינפלציה השאירה משקעים שונים בגרמניה, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הפסיכולוגי-פוליטי. ראשי המדינה הגיעו למסקנה – שהיתה רווחת שנים רבות אחר כך – שאין לפחת בשום פנים את ערך המטבע. הדבר הקשה מאד על המשק הגרמני, ולהלן נראה כיצד ברינינג (Bruning) נפל קורבן לתפיסה דוגמטית זאת. גם היטלר לא העז להוריד, רשמית, את שער המרק. אם כי הדבר היה מקל על הייצוא הגרמני ועל החימוש בשנות השלושים, מחשש שיאבד את הפופולאריות שלו. רק שלטונות הכיבוש האמריקניים הרהיבו עוז ב- 1948, הפחיתו את שער המטבע. ייצבו אותו והניחו את היסודות לכלכלה גרמנית חדשה משגשגת.
בזמן הראשון סבלו מן האינפלציה בעיקר הפועלים ומקבלי המשכורת, אשר הכנסותיהם לא הספיקו להם למחייתם. אך סבלם, אם כי היה קשה באותה עת, היה ארעי. עם ייצוב המטבע והשבת המחירים לרמה פחות או יותר סבירה, החל מקיץ 1924, שבו החיים להיות "נורמליים" ונשאר רק זכרון מר מהימים הקשים. לעומת זאת, הניזוקים לאורך ימים נמנו בראש ובראשונה עם המעמד הבינוני והזעיר-בורגני: בעלי מלאכה, סוחרים קטנים, בעלי מפעלים צנועים שירדו מנכסיהם ונכנסו לתלות מתמדת בקפיטליסטים הגדולים. ירידתם החומרית הותירה בליבותיהם תדהמה ומרירות עמוקה נגד המשטר הרפובליקאי. המסקנה הפשטנית והפרימיטיבית של אלה היתה: "בימי הקיסר היה לנו טוב, בימי הרפובליקה של הסוציאליסטים והיהודים – הפסדנו הכל "הרגשות הלאומניים והאנטישמיים, המהולים בבוז ובשאט-נפש כלפי מעמד הפועלים, התעוררו מחדש בקרב שכבות אלה, שבאורח פרדוקסלי נתנו את אמונן במפלגות הימין, כלומר, בחוגים של בעלי-האחוזות והקפיטליסטים הגדולים, אשר ניפחו את האינפלציה, הפיקו ממנה הון ורוששו אותם. אם ב- 1919 הצביעו בני המעמד הבינוני והזעיר-בורגני ברובם – אולי מתוך אופורטוניזם – בעד המפלגות הדמוקרטיות-רפובליקאיות, הרי כבר ב- 1920 הם סטו יותר ימינה ועתה, בבחירות של מאי 1924, תמכו רובם במלוכנים, כעבור שנים תמכו שכבות אלה בנאצים, אך שעתם של אלה האחרונים טרם הגיעה, מסיבות שונות: המפלגה הנאצית היתה מפלגה קטנה ובמידה רבה מקומית, מרוכזת בעיקר במינכן ובסביבותיה. באזורים אחרים של גרמניה קמו סיעות דומות במגמתן הפוליטית, אך יריבות. חשוב מזה, גרמניה לא היתה "בשלה" עדיין להרפתקה הגדולה. ביחוד מסיבות של מדיניות חוץ. בפלישה אל חבל הרור הראתה צרפת שהיא עודנה מעצמה תקיפה היודעת להגן על האינטרסים שלה. אילו עלה הימין הקיצוני, השואף בגלוי למלחמה, כבר אז לשלטון בגרמניה, סביר מאד שצרפת – עם בנות בריתה במזרח-אירופה – היתה שולחת צבא לכל הארץ כדי לשים קץ למשטר המסוכן, והתפתחות זו היתה מציבה סימן שאלה על עצם קיומה של גרמניה.זו היתה מעוניינת איפה לשמור לפי שעה על "מסויה הרפובליקאי" כלפי חוץ. עדות לכך היא עמדתו העויינת של הצבא כלפי נסיון ההפיכה של היטלר במינכן ב- 1923. מכל הנאמר לעיל יש להסיק כי האינפלציה הגרמנית, בעיקר בשנים 1923-1922,היתה תופעה מיוחדת במינה. אין עוד מקרה אחר של ניפוח האינפלציה על-ידי חוגים מסויימים; לפחות אין לכך הקבלה בימינו. הלקח שאותו אפשר ללמוד מאותה הפרשה הוא, איפוא, מוגבל מאוד. החל מקיץ 1924 חלה הרגעה בגרמניה, קודם כל בשל המצב הבינלאומי. צרפת, תחת ממשלה חדשה, נסוגה והחליטה לפנות את חבל הרור. כעבור שנה כרת בריאן (Briend) עם שטרזמן את הסכם לוקארנו (Lucarno) והמתיחות בין שתי המעצמות רפתה. כל זה נעשה ביזמת בריטניה וארצות-הברית, שאליהן היו עיני שטרזמן נשואות, והדבר גרם גם לשיפור רב בכלכלת גרמניה. הלוואות והשקעות בסך של כ- 30 מיליארד מרק מארצות-הברית וממדינות אחרות, זרמו לגרמניה (באותה תקופה מ-1924 עד 1931, שילמה גרמניה כ- 11 עד 12 מיליארד כפיצויי מלחמה, כלומר, פחות מ- 35% ממה שקיבלה – מה שלא מנע מן הגרמנים מלהתלונן על נטל הפיצויים ולדרוש את מחיקתם). גרמניה שוב נעשתה למעצמה התעשייתית הגדולה ביותר באירופה (לפני בריטניה) והשניה בעולם (אחרי ארצות-הברית). הרווחה השפיעה גם על הפוליטיקה הפנימית והרוחות רגעו. הימין הקיצוני, אשר בבחירות של מאי 1924 השיג 32 צירים (מהם רק מעוטם חסידי היטלר) מתוך 550, ירד בדצמבר אותה השנה ל- 14 (ב- 1928הם מנו 12, אולם עכשיו היו כולם נאצים). במקביל ירדו הקומוניסטים ב- 1928 מ- 65 ל- 45 ציר, וכן גם המלוכנים. הרפובליקה לא נתחבבה על רוב הגרמנים – ראיה לכך היתה בחירת המלוכני והמיליטריסט הינדנבורג (Hindenburg) לנשיאות הרפובליקה ב- 1925 – אבל הם התפשרו אתה ומצאו כי אפשר לחיות תחתיה. על כל פנים לא היתה נהירה להרפתקה חדשה (בפנים לפחות; כלפי חוץ היתה קיימת לאומנות חזקה ושנאה בעיקר לצרפת ולפולין). אולם הרווחה היתה, לאמיתו של דבר, מוגבלת; תמיד היו בין מיליון לשני מיליון מובטלים; רמת-החיים של רוב הגרמנים היתה בינונית עקב החלוקה הבלתי-צודקת של הרכוש הלאומי; המאזן המסחרי – לפחות הגלוי – היה שלילי. בחקלאות הסתמן כבר ב- 1927 שפל חדש; רווחי האיכרים מתקופת האינפלציה אזלו, ואנשי-האדמה שקעו מחדש בחובות. אולם מעל הכל, הרווחה הזאת היתה במידה מסויימת מלאכותית, לא-בריאה ושבירה. היא הביאה לריכוז נוסף של ההון הגדול (ב- 1925 נוסד הטראסט הכימי הענקי I.G. Farben, לעתיד, התשלובת הגדולה ביותר בעולם, וב- 1926 נוקמו "מפעלי הפלדה המאוחדים"). במפעלים אלה הונהגה "רציונליזציה" לפי שיטת Taylor האמריקנית כדי לחסוך בכוח העבודה, והדבר גרם למספר הגבוה, יחסית, של מובטלים אפילו לפני פרוץ המשבר והוא איפשר מאוחר יותר פיטורים נוספים. רבים מהמפעלים התעשייתיים היו שלובים באופן הדוק. די היה, איפוא, אחר-כך, שאחד או שניים הם יתמוטטו כדי לגרום ל"מערבולת" אשר תמוטט את המשק הגרמני כולו. משק זה היה בציפיה מתמדת להלוואות ולהשקעות חדשות והיה מבוסס עליהן. כאשר פסק הזרם, התרגשה הקטסטרופה.
אכן הקטסטרופה באה. "היום השחור" של 29.10.1929 בבורסה של ניו-יורק חולל במהירות משבר כללי בארצות-הברית. הוא התפשט תוך זמן קצר לרוב ארצות העולם ובראש ובראשונה, למעצמות התעשייתיות של אירופה וקודם כל לגרמניה. הקרבן הראשון היה שוב הילפרדינג אשר סולק מתפקידו כשר האוצר שבו כיהן מחדש מאז יוני 1929. התואנה היתה ש"ביזבז" כספים; הכוונה היתה לצרכים סוציאליים: בתי-שיכון בשכר זול ברבעים הדלים וכן הקמת בתי-נוער ובתי-תרבות למעוטי היכולת. הוא שוב סולק והוחלף באיש שמרן. אבל בזאת לא הסתפק הימין, כעבור חודשים מועטים הוא פירק את ממשלת הקואליציה שבה החזיקה הסוציאל-דמוקרטיה תחת הקאנצלר מילר (Muller) בבכורה. יורשו של בילר היה הקתולי הימני ברינינג. הוא הרכיב ממשלה בלי הסוציאל-דמוקרטים זה לא היה עוד רוב ברייכסטאג (Reichstag). הסטוריונים רבים תמימי-דעים כי ברגע זה ואילך חדלה גרמניה להיות רפובליקה פרלמנטרית ונהפכה, פחות או יותר, לרפובליקה נשיאותית, כלומר, הממשלה נשענה על הנשיא ולא עוד על הפרלמנט. יש הבדל ניכר מאד בין האינפלציה של 1923-1922 והמשבר הגדול של 1932-1929. בעוד שהראשונה נופחה כאמור באופן מלאכותי, כיוון שחוגים מסויימים נהנו ממנה, בא המשבר השני כרעם ביום בהיר, הפתיע את כולם, ואיש לא הפיק תועלת ממנו. מלבד זאת ברור כשמש, כי אין קשר בין המשבר, אשר פרץ בארץ המנצחת העשירה ביותר – ארצות-הברית – לבין פיצויי המלחמה, אשר מ- 1924 הכבידו על גרמניה ואשר שעורם עוד הופחת בהרבה בעקבות תכנית יאנג (Young) של 1929 (אם כי תכנית זו קבעה שאת הפיצויים יש לסלק במשך 60 שנה, עד 1988, דבר שעורר מרירות רבה בגרמניה). אבל זאת לא הכירו – או לא רצו להכיר – רוב הגרמנים בלאומנותם האיוולת. גם ברינינג נאחז בתעמולה הזאת והקדיש את עיקר מאמציו לחיסול הסופי של פרישת הפיצויים, כאשר בתום לב. ככל בני הדור הוא לא הכיר את הסיבות האמיתיות של המשבר. נזכיר כי הספר הראשון המנתח את המשבר באופן רציני היה חיבורו של קיינס (Keyns) אשר הופיע רק ב-1936. את מטרתו השיג תחילה על-ידי המורטוריום של הובר (Hoover) מקיץ 1931 ואחר-כך על-ידי לוזאן (Lausanne) ביולי 1932, שחיסל את פרשת הפיצויים סופית. אבל בכך לא שם קץ למשבר, אשר לעומתו עמד חסר-אונים; אדרבא, הוא החריף מאד דווקא בשנים 1932-1931. עם פרוץ המשבר נהרו המוני הגרמנים אל הבנקים, אשר לא היו מוכנים לכך ואשר חסרו רזרבות, כדי למשוך מהם פקדונות. כך התערערה יציבות המשק – שנפגע מיד כתוצאה מסגירת מפעלים עובדים ומעליית האבטלה – ובעקבות זאת התערער אמון הציבור בו. אמנם מבחינה כלכלית, להלכה, הנזק עוד היה מוגבל, לפחות עד סוף 1930, שכן גרמניה הוסיפה לקבל הלוואות אחדות מחוץ-לארץ ונמנעה התמוטטות כללית. אולם עתה השתלבו הגורמים הכלכליים, הפסיכולוגיים והפוליטיים אלה באלה ונוצרה השפעת גומלין ביניהם. הרוב הגדול של הגרמנים – בני שכבות ומעמדות שונים – לא האמינו עוד בכושרם של המשק, הממשלה ושל המשטר הפרלמנטרי להושיעם מן הצרות שהתרגשו עליהם. גברו הקולות הקוראים ל"ממשלה חזקה". ברינינג ניסה, כאמור, ללכת בדרך זאת וביצע את מדיניותו בדרך אוטוריטארית בעזרת הנשיא. כיוון שמדיניות זו היתה אנטי-סוציאלית, הגיעה השעה שבה נאלצו הסוציאל-דמוקרטים להתנגד לה בהצבעת אימון ברייכסטאג. ברינינג הביא לפיזור הרייכסטאג, וערך בחירות חדשות ב- 14.9.1930. הנאצים החלו לצבור תנופה ולהגביר את כוחם כבר במשך שנת 1929 בעקבות השתתפותם הפעילה בתעמולה הלאומנית נגד תכנית יאנג, וגם הודות לסימנים של המשבר המתקרב. עלייה זו הראתה את אותותיה בכמה בחירות אזוריות ומקומיות. אולם איש לא ציפה להצלחתם המסחררת בתוך שנה אחת. בסוף קיץ 1930 הם עלו מ- 2% של הבוחרים ליותר מ- 18%, והשיגו 107 ציר מתוך 575; מאידך גיסא, עלו גם הקומוניסטים מ- 54 צירים ל- 77. תומכיו של ברינינג היו רחוקים מלהוות רוב בפרלמנט, אבל הסוציאל-דמוקרטים, שנבהלו מהגברת כוחם של הנאצים ושל הקומוניסטים, החליטו לחדול מהתנגדותם לו, על אף מדיניותו הימנית.
אכן ברינינג טעה לאורך כל הדרך. בשטח הכלכלי הוא נהג לפי העקרון הליברלי המובהק: לשמור על יציבות המטבע ועל איזון התקציב. לפיכך בחר בדרך הדפלאציה, כלומר הגבלת מחזור הכסף וצימצום הייצור תוך מניעת האשראי מהמפעלים שהיו זקוקים לו. רבים מהמפעלים נאלצו להתחסל ולפטר את עובדיהם. כתוצאה מכך ירד הייצור (לפי האינדקס של 100 ב- 1929) ל- 72 ב- 1931 ול- 58(!) ב- 1932. ברינינג חס במכוון על התעשיה הגדולה שהיו לה אמצעים משלה ואשר יכלה להוסיף להתקיים, תוך "רציונליזציה" נוספת של קצב העבודה ועם מספר קטן של פועלים (אולם אף כאן יש להבדיל בין הענפים השונים של התעשיה. אחדים נפגעו במידה ניכרת, אחרים פחות); הוא הבדיל לרעה את הסקטור הציבורי שבמשק (שהיה בבעלות המדינה או הקהילות); למותר לומר כי הקרטלים הגדולים החזיקו מעמד בניגוד לקבלנים וליזמים העצמאיים. כן הוא צימצם מאד את השרותים הסוציאליים, פיטר פקידים רבים והוריד את המשכורות. לעומת זאת, הוא הקל בנטל המסים הנדרשים מהיצרנים ומהסוחרים. מספר המובטלים עלה בקו תלול: מ- 3 מיליון ב- 1930 ל- 4.5 מיליון ב- 1931, ל- 6-5.5 מיליון ב-1932, לפי המספרים הרשמיים. לאמיתו של דבר היו כנראה 8 מיליון מובטלים, כי רבים מהם לא היו רשומים (קיצבאות האבטלה היו עלובות ביותר ולמעשה קיבלו אותן רק 30% מהנפגעים וכל מי שעבד אפילו שעה ביום לא נחשב למובטל). פירוש הדבר היה כי בין רבע לשליש של האוכלוסיה הגרמנית הוצא ממחזור הייצור ולא הרוויח את מחייתו המינימלית. לאן הלכו המיואשים הללו? כמובן, לתנועות הקיצוניות: מעוטם אל הקומוניסטים ורובם אל הנאצים (מאות אלפים הצטרפו אל "פלוגות הסער", ה-ס.א. של היטלר, שבהן קיבלו תשלום יומי, אמנם לא גדול ביותר). ברינינג רצה להלחם בנאצים, שבמגמותיהם המסוכנות הוא הבחין יפה, אך במדיניותו הגביר, למעשה, את כוחם. מאידך גיסא רוקן ברינינג את הפרלמנטריזם מתוכנו, הוא נשען כאמור על הנשיא כדי למשול לא בעזרת חוקים המאושרים אחרי דיון ממצה בפרלמנט אלא בעזרת "צוים" הנכנסים לתוקפם מיד אחרי פרסומם והרייכסטאג הצביע עליהם בדיעבד, בדרך כלל, ללא ויכוח. למעשה ויתר הפרלמנט ברצון על סמכויותיו היסודיות וברח מן האחריות, שכן הצוים גרסו, בדרך כלל, אמצעים בלתי-פופולריים מאד כגון הורדת השכר וכיוצא באלה, וכן נסללה הדרך לדיקטטורה, תחילה זו של פאפן (Papen) ב- 1932 ואחר- כך זו של היטלר. גם במדיניות הכלכלית, גם בדרכי שלטונו פעל, איפוא, ברינינג נגד רצונו ולמען אוייביו. מאז פרוץ המשבר בארצות-הברית בסתיו 1929 פסק הזרם הגדול של הון אמריקני לעבר גרמניה. ב- 1930 התחילו אמריקנים, רבים להחזיר את פיקדונותיהם. לגרמניה היה זה אסון שאין כדוגמתו – מה גם שבנקים גרמניים רבים (כמו אמריקניים) עסקו בשנים הקודמות בספקולציות בלתי-אחראיות; הכל היה בנוי על ההכנסות ועל הרווחים לעתיד לבוא. עם עליית הנאצים בבחירות של 1930 גבר אי-האימון של הארצות האחרות כלפי גרמניה וההלוואות שניתנו היו מועטות וצנועות. החשד התחזק עוד יותר עקב מדיניות החוץ הנועזת של ממשלת ברינינג, שמצאה את ביטויה ב- 1931 בתכנית אחוד הסכם בין גרמניה לאוסטריה. תכנית זו העידה על מגמות התפשטות – תחילה כלכלית – של גרמניה במרכז אירופה-ובדרום-מזרחה; היא נתפרשה כמנוגדת להסכמי השלום של 1919 ולכן נכשלה. אמנם זכתה ממשלת ברלין בהצלחה אחרת: במורטוריום של הובר לתשלום הפיצויים וחובות המלחמה במשך שנה, אבל הדבר בא במאוחר מכדי להציל את הכלכלה הגרמנית משואה חדשה. עוד ביוני 1931 התמוטט אחד הבנקים הגדולים ביותר בוינה, שהיה קשור ב-Danat-Bank שבברלין. בנק זה סבל מכה אנושה עוד יותר עם פשיטת-הרגל של גדול הקונצרנים לצמר בצפון גרמניה אשר לווה ממנו כספים רבים. ה-Danat Bank נאלץ להפסיק את תשלומיו בתחילת יולי וגם בנקים אחרים הכירו בקשיים; היתה זאת הדוגמה המובהקת של "המערבולת" שנבעה מריכוז ההון שעליו דיברנו לעיל. בהלה אחזקה את בעלי המניות והם התחילו להחזירן בעשרות מיליונים של מרקים בתוך ימים מועטים. ברינינג אירגן מחדש את כל מערכת הבנקים. אחדים מהם מוזגו בכוח ומספר בנקי-הענק, שחלשו על רוב ההון הגרמני השוטף, ירד לארבעה; כלומר, הריכוזיות בענף הזה גדלה עוד יותר, אבל בעיקר, הממשלה פיקחה מעכשיו על פעולות הבנקים מקרוב וכן הונהג פיקוח על המטבע הזר – אשר נמשך עד 1952. גרמניה היתה הראשונה ממדינות אירופה, לבד מברית-המועצות, לנהוג באמצעי זה, אשר נחשב אז למהפכני ביותר. ברינינג אשר דבק בעקרונות הליברליזם הכלכלי, נאלץ למעשה לנטוש עקרונות אלה בהחלטותיו החדשות. תחבולות אחרות האטו במקצת את קצב משיכת הפקדונות מהבנקים, אבל ללא הועיל לטווח בינוני. אם המלאי בזהב ובמטבע זר בבנק הממלכתי היה עוד כ- 2.7 מיליארדים מרק ב- 30.6.1930, הוא ירד עד 31 בדצמבר 1931 ל- 1.16 מיליארד, ובסוף שנת 1932 ל- 920 מיליון. נחמה פורתא היתה לברינינג בכך שהמאזן המסחרי נעשה לחיובי, כיוון שהישג זה בא בעקבות התכווצות סחר-החוץ הגרמני, אשר הצטמצם בשליש עד 40 אחוז. הסיבה לכך היתה, כמובן, ירידת המסחר העולמי בכלל וזניחה הולכת וגוברת של עקרון הסחר החופשי. כל ארץ נהגה בשעת המצוקה בהתאם לצרכיה הלאומיים הצרים, העלתה את מכסיה, הכניסה "מכסות סחר" ועוד. למדינה תעשייתית כבירה כגרמניה, שחלק גדול מעושרה בא לה מייצוא מוצריה, היתה זאת מכה קשה ביותר. אמנם תיאורטית היתה קיימת תרופה, על-ידי הפחתת שער המטבע, ביחוד לאחר שבריטניה נקטה אמצעי זה באוגוסט 1931 – אך כאמור, זה היה בלתי-אפשרי אחרי ההלם שחוללה האינפלציה של 1923-1922.
גם בעניינים אחרים היו ידיו של ברינינג כבולות. כך הוא נאלץ להעלות את מכסי התבואה כדי לשמור על מחיר הדגן הגרמני, אם כי מחיר זה לא היה מספיק, זה עשרות שנים, להשביע את דרישות האוכלוסיה הגרמנית. העלאה זו דרשו בעלי האחוזות הגדולות, ה"יונקרים" אשר סבבו את הנשיא הינדנבורג, והנשיא כפה זאת על הקאנצלר, אף על פי שהדבר היה מנוגד למדיניותו הדפלאציונית. אבל האמצעי החטיא את מטרתו; ירידת מחירי התבואה בשוק העולמי היתה גדולה מכדי למנוע חדירת הדגן של ארצות אחרות לגרמניה. או אז תבעו בעלי האחוזות תמיכה ממשלתית, ואמנם הם קיבלו ב- 1930 3 מיליארד מרק ממקורות ממשלתיים שונים (אם כי החקלאות היתה ענף משני במשק הגרמני ואילו התעשיה, המיגזר העיקרי, קיבלה רק 1.3 מיליארד מרק).בכספים הללו לא השתמשו בעלי האחוזות כדי להעלות את כושר התפוקה של קרקעותיהם, לעומת זאת הם עשו בהם שימוש בזבזני וחסר-תועלת. וכאשר ביקש ברינינג ב- 1932 לשים קץ לשערוריה ולחלק חלק מהאדמות הללו לאיכרים זעירים, הגדיש את הסאה והביא בכך לפיטוריו על-ידי הנשיא. אך בעיקר פגעו המשבר ומדיניותו של ברינינג בתעשיה (כפי שתיארנו לעיל); זו לא יכלה לעמוד בפני התמוטטות המחירים העולמית, שהוחרפה עוד על-ידי שיטות ה-"דאמפינג" (Dumping)של יפאן ושל ארצות אחרות. אמנם לא כל הענפים סבלו באותה המידה. ניזוקו בעיקר "הסקטורים הישנים": התעשיה הכבדה – פחם וברזל – וכן הטקסטיל. "הענפים החדשים", התעשיה החשמלית והכימית – שאפשרויות-הייצוא שלהן היו גדולות יותר, שכן השוק העולמי עוד לא היה "רווי" ממוצריהן – נפגעו פחות, והדבר נתן את אותותיו גם בעמדותיהם הפוליטיות השונות של הענפים. מלבד זאת, על אף הפיטורים הרבים של עובדים והורדת השכר בתוקף צוים, הטיל ברינינג מסים חדשים, אשר רבצו על המועסקים, כדי לנסות ולהקטין את הגרעון שבאוצר. נתברר שאם האינפלציה של 1923-1922 היתה אסון, הרי המשבר והדפלאציה היו רעים שבעתיים. אולם רק כלכלנים מעטים הכירו בזאת וחיפשו דרכים מקוריות, לא-אורתודוקסיות, כדי לצאת מהמשבר. הם הפיצו דעות שאותן גיבש מאוחר יותר קיינס והמיוסדות על עקרון "הוצאות הגרעון" (Deficit Spending), כלומר, זניחת הדוגמה של התקציב המאוזן. אם אין כסף באוצר, הרי יוצרים אותו באופן מלאכותי, על-ידי אינפלציה – אמנם מוגבלת – גלויה וביחוד סמויה. בכסף הזה, שזמנית אין לו כיסוי, משתמשים כדי "להדליק" את מכונת הייצור על-ידי השקעות במפעלים. הייצור מביא לעושר-חדש ולצבירת רווחים שבעזרתם אפשר יהיה לא רק לכסות את הגרעון המקורי אלא אף לצאת לתנופה חדשה. כידוע היה "המערך החדש" (New Deal) של פרנקלין רוזוולט (Franklin Roosevelt) בארצות-הברית החל מ- 1933 בנוי במידה רבה על רעיונות אלה. בגרמניה הגישו שלשה כלכלנים, טארנוב (Tarnow), באדה (Baade) וויטינסקי (Woytinsky), מקרב מנהיגי ברית האגודות המקצועיות (ADGB) תכנית מגובשת למדי, שגרסה בעיקר עבודות ציבוריות גדולות. התכנית נתקבלה על-ידי מועצת האיגודים המקצועיים אבל נדחתה על-ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ביחוד דחוה מנהיגיה המרקסיסטים ובמקום ראשון הילפרדינג. טיעוניהם היו כדלקמן: הקפיטליזם צריך ללכת עד קיצו, ואין להחיש קץ זה באורח מלאכותי. רק אז "יבשילו" התנאים לכינון החברה הסוציאליסטית; בקפיטליזם יש לנהוג לפי חוקיו שלו, כלומר ליברליזם ואיזון התקציב, וביחוד יש למנוע כל אינפלציה; לכן על הסוציאל-דמוקרטים לתמוך בברינינג ובמדיניות הדפלאציה שלו על אף הסבל הרב שהיא גורמת להמוני העובדים. תכנית WTB (על שמות שלושת מעצביה) לא הוצאה, איפוא, לפועל. הכשילו אותה הדוגמאטיזם הליברלי והמרקסיסטי גם יחד (בקשר עם כך יש להדגיש כי כבר מאמצע שנות העשרים, אך בעיקר בימי המשבר כאשר האבטלה איימה על הפועלים, ירדו כוחן של האגודות המקצועיות ומשקלן במדינה ובחברה לעומת המעבידים והממשלה). בששת חודשיו האחרונים הסתפק ברינינג העסוק בעיקר בשאלות הפוליטיות, במדיניות כלכלית "מהיד אל הפה" ללא תכנית מקיפה. אומרים שחשב על דרכים כיצד לחסל את האבטלה, אך לא הספיק אפילו לנסח את מחשבותיו. אכן האופוזיציה התלכדה עכשיו כדי למגר את שרידי הרפובליקה. באוקטובר 1931 נערכה הפגנה עצומה בבאד הארסבורג (Bad Harsburg) שבמרכז גרמניה. הנואם המרכזי היה היטלר, בין האחרים היו המלוכנים הוגנברג וד"ר שאכט מי שהיה נגיד הבנק הממלכתי, ומי שעתיד למלא שוב תפקיד זה. מעניין כי שני האחרונים היו קשורים לענפים השמרניים של התעשיה, שמאז ומתמיד היו בני-ברית לבעלי האחוזות, לצבא ולאצולה ואשר נפגעו קשות מן המשבר. אך גם חוגים שנטו עד כה לליברליזם ולא הגו איבה מיוחדת למשטר הרפובליקאי נואשו ממנו עכשיו לאחר שלא ידע למצוא פתרון למשבר הכלכלי ולא לבלום את התסיסה החברתית שנתעוררה בעקבותיו. הם דרשו עתה "משק מתוכנן" (אליבא דאמת, הליברליזם הכלכלי הקלאסי לא היה קיים עוד אחרי ריכוז הקפיטי, שליטת מפעלים גדולים מועטים באותו הענף וכן בעקבות הפיקוח הממשלתי ההולך וגובר) וגם משטר יותר אוטוריטארי. קפיטליסטים רבים נתנו בעבר "סיכוי" לרפובליקה – ואף מימנו כמה מפלגות התומכות בה – כל עוד שררו תנאי רווחה כלכלית וכל עוד איפשרה הרפובליקה את המהלך הסדיר של העסקים. עתה הם פנו לה עורף. ה"ימניים" שבהם, בעיקר בעלי התעשיה הכבדה, מימנו את היטלר במערכת הבחירות של 1932, והאחרים נתנו את ברכתם להקמת ממשלתו בחודש ינואר 1933. תגובה חריפה עוד יותר הגיבו בני המעמד הבינוני והזעיר בורגני על המשבר, שהם היו שוב בין קורבנותיו הראשיים. רובם, כאמור, לא שכחו את האינפלציה של 1923-1922 ובלבם הם שמרו טינה לרפובליקה. בין 1924 ל- 1929 קיוו הכל שהאינפלציה היתה תופעה חד-פעמית, וכי מעתה תשרור רווחה. הם הבליגו וניסו להשכיח את מרירותם. אולם עתה, עם המשבר, היא פרצה מחדש ביתר שאת, מהולה ברגשות לאומניים ואנטישמיים חזקים (נציין כי סוחרים זעירים רבים, אשר ירדו מנכסיהם, הביטו בקנאה ובעויינות לעבר חנויות ה"כל-בו" שהחזיקו, פחות או יותר, מעמד ואשר היו כמעט כולן בידי יהודים; הם פנו עתה, ברובם המכריע, אל הנאצים, שהיו בעזרת המונים אלה למפלגה גדולה וחזקה. לעומתם נשארו רוב פועלי התעשיה, מלבד חלק מהמובטלים נאמנים למפלגות ה"מרקסיסטיות", הסוציאל-דמוקרטים והקומוניסטים, ולא שעו לתעמולה הנאצית, עד 1933.
על המאורעות הפוליטיים של 1932 לא נדבר במאמר זה. נזכיר רק, שבשנה זו הגיעו המשבר, האבטלה וירידת מלאי ההון הגרמני לשיאם והנאצים נהיו למפלגה החזקה ביותר. ברינינג פוטר בסוף מאי על-ידי הינדנבורג, לאחר שעזר לזה האחרון להיבחר שוב לנשיא, בין השאר בגלל תכניותיו האגראיות. אבל בעיקר מסיבות פוליטיות. יורשו, פאפן, משל רק שישה חודשים, אולם הוא הרס את הדמוקרטיה בגרמניה. תכניותיו הכלכליות לא היו רציניות ובעיקר היו אנטי-סוציאליסטיות ונועדו להיטיב עם בעלי האחוזות ועם התעשיה הכבדה. הרבה יותר מעניינת היתה הפוליטיקה של הבא תחתיו, בדצמבר, הגנרל פון שלייכר (Von Schleicher). הוא קיבל רעיונות מספר מבית מדרשו של קיינס, את העניין העבודות הציבוריות, למשל, יחד עם זאת הוא חזר אל הרפורמה האגראריות שאותה הגה ברינינג. אבל זה השניא אותו על הימין השמרני: בעלי האחוזות שסובבו את הינדנבורג ואנשי התעשיה הכבדה שאותם הניע שאכט להגיש לנשיא עצומה שיקרא את היטלר לשלטון. לבד מזאת, נכשל שלייכר בתחבולותיו הפוליטיות. אכן הקשר הצליח דווקא בשעה שגרמניה עברה את שיא המשבר וכאשר המפלגה הנאצית עמדה לאבד את כוחה (כוחות הימין חששו שאם תתפורר המפלגה, ינהרו המובטלים וההמונים המיואשים אל הקומוניסטים: היטלר מצידו קיבל תכניות כלכליות אחדות של שלייכר אם כי תוך שינויים גדולים. ביצוען של תכניות אלה וגם שיפור הדרגתי של המצב הכלכלי בעולם עזרו לו להחזיק מעמד בשנים הראשונות של שלטונו. אבל לאורך ימים יצאה גרמניה מהאבטלה ומהמשבר רק הודות לחימוש, כלומר בהכנות למלחמה. מדוע היתה גרמניה מוכנה להרפתקה עכשיו, בעוד שנרתעה מפניה עשר שנים לפני כן? ראשית, המשבר הגדול של 1932-1929 ארך זמן רק יותר והיה עמוק יותר מהאינפלציה שהיתה, כאמור, מלאכותית בעיקרה ואשר היה אפשר לחסלו בקלות יחסית. מהמשבר הגדול של סוף שנות העשרים ותחילת השלושים לא ראו מוצא אלא בשינוי כל הערכים הקיימים. הוא פגע בכל השכבות כמעט ואיש לא נהנה ממנו (גם לא אותם ענפי התעשיה שהצליחו להחזיק מעמד), ולכן נהו רבים אחרי פתרון קיצוני אחד, גם כדי למנוע פתרון קיצוני שני, הקומוניזם. אך היתה סיבה נוספת: ב- 1923 היסס, כאמור, הימין הגרמני ללכת בדרך זו מפני תגובת בנות-הברית, ובעיקר צרפת. במשך השנים נחלשה צרפת ובלחץ בריטניה נסוגה וויתרה לגרמניה בעניינים רבים (פינוי כל שטחי הכיבוש, חיסול הפיצויים ועכשיו התחלת דיונים על שוויון המעמד ביחס לחימוש). עתה חששו בברלין פחות מצרפת – ואף סמכו על עמדה אוהדת מצד אנגליה ולכן היו מוכנים לקבל על עצמם את הסיכון – ובצדק – כפי שהתברר מאוחר יותר לא שליטה קשר של בנות-הברית והפעלת שלום ורסאי בכוח הביאו את היטלר לשלטון – אלא להיפך – רפיון ידן של בנות-הברית ונסיגתן מן ההסכם. המשבר הכלכלי העולמי, ובעיקר האבטלה ההמונית, היו בין הגורמים העיקריים להצלחתו של היטלר. סביר להניח כי בלעדיהם לא היתה התנועה הנאצית מגיעה לממדים כה גדולים ולא היתה עולה לשלטון. אבל אין להסיק מכאן מסקנה כי המשבר – והקפיטליזם בכלל כפי שטוענים פסוודו-מרקסיסטים מסויימים – בהכרח מוביל לנצחון הפאשיזם. בארצות-הברית, הארץ הקפיטליסטית המובהקת ביותר, הביא המשבר דווקא למפנה "שמאלה" ל"מערך החדש" של רוזוולט. הוא הדין גם בצרפת (שאליה הגיע המשבר במאוחר, אך נמשך זמן רב יותר). התוצאה בשלב הראשון היתה נצחון "החזית העממית" ב- 1936. בגרמניה פעלו, לבד מן המשבר, עוד גורמים, לא כלכליים, שהוליכו להתפתחות הרת-אסון: חולשת הליברליזם; המסורת האנטי-דמוקרטית ובעיקר הרוח האנטישמית והלאומנית, אשר מצאה את ביטויה בתעמולה שלוחת-הרסן נגד שלום ורסאי; והשאיפה למלחמת-נקם. עם זאת, יש להדגיש כי אין דטרמיניזם בהיסטוריה. ואל הנסיבות האובייקטיביות של הכשלון חברו גם מחדלים אישיים, אינדיבידואליים וקולקטיביים, של המנהיגים, ולעתים קרובות גם של המוני העם. אם נערוך עכשיו השוואה בין האינפלציה בגרמניה של 1923-1922 ובין המשבר הגדול של תחילת שנות השלושים, נמצא רק מעט משותף: שניהם היוו זעזועים קשים; לשניהם נפלו קרבן בראש ובראשונה בני המעמד הבינוני והזעיר-בורגני ושניהם גרמו לריכוז נוסף של קפיטל. אבל האינפלציה היתה במידה רבה מלאכותית, ולכן, בסופו של דבר, תופעה עוברת – אם כי הותירה אחריה חבלה פסיכולוגית שלא נשכחה עוד – והחיים חזרו אחריה פחות או יותר למסלולם. לא כן המשבר השני, אשר שרשיו היו עמוקים הרבה יותר ואשר הזיק, בצורה זו או אחרת, לכל. בני-הדור לא הכירו את סיבותיו ולא ידעו להתגבר עליו – עד שנוצר מצב פוליטי שהביא לשואה ללא תקדים. מהמשבר הגדול הובילה הדרך לא רק לעליית הנאצים אלא גם למלחמת העולם השנייה. רק עם נצחון בנות-הברית נוצרו התנאים לחיים חדשים, פחות או יותר בריאים. המלצות לקריאה נוספת: Gustav Stopler, German Economy, New-York, 1940
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
