המאמר* עוסק בפונקציה של ההומור כמנגנון הגנה בשואה ובסוגיו השונים: הומור עצמי, הומור שחור והומור על אוכל - שהוא הייחודי לתקופת השואה.

השואה הייתה תקופה טראומטית עבור העם היהודי, ומצב של דחק ועקה שכמוהו לא ידע. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, היו הומור וצחוק בתקופת השואה, בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. הדבר ידוע בקרב הניצולים, אך פחות בקרב הציבור הרחב.

שאלת ההומור במחנות, אשר בניגוד לדעה הרווחת, היה אחד ממרכיבי הקיום במחנה ומילא תפקידים חשובים ומגוונים, לא זכתה עד עתה אפילו לניסיון של עיבוד מדעי. הסיבות לכך רבות ושונות. לדעת רבים בדיקת נושא ההומור במחנות עלולה לעורר תחושה של זלזול והמעטה בערך השואה, לפגוע ברגשות האסירים שעברו סבל רב, לחתור תחת כל שאלת ההשמדה, ולכאורה לרמוז שמקומות ההשמדה לא היו מקומות של עינויים נוראים ובתי חרושת למוות, אם היה אפשר לצחוק ולספר זה לזה בדיחות ומעשיות. סיבה נוספת, חשובה לא פחות, הייתה אי-רצונם של ניצולי השואה להעיר את הזיכרונות הקשים של נסיבות לא טבעיות ופתולוגיות שהתלוו לצחוק במחנה. אפילו עכשיו, כשנזכרים באותן נסיבות אין הן מעוררות עליזות, אלא להפך, התרגשות עזה ודמעות. כמו כן חוקרי השואה לא הכירו בתפקיד המרכזי של ההומור בחיי ניצולי השואה והתייחסו אליו כאל תופעה משנית בחשיבותה, אף כי הוא היה אחד מהגורמים המשמעותיים של הגנה עצמית בחיי קהילת הניצולים.

כאמור, למרות השנים שחלפו, מלווים גם הזיכרונות שנלווים להומור, בכאב רב. אף על פי כן הבקשה שהופנתה לכמה עשרות ניצולי שואה להתראיין על חוויותיהם, ניסיונם וראייתם את נושא ההומור בשואה ומשמעותו, הניבה שפע של עדויות. רואיינו חמישים וחמישה ניצולי שואה יהודים (שלושים ואחת נשים, ועשרים וארבעה גברים), שהיו בני עשרה בתקופת השואה, והיו בגטאות, במחנות ריכוז ובמחנות עבודה וחוו הומור או השתמשו בו. השאלה המרכזית שנשאלה בכל הראיונות הייתה: "האם את/ה יכול/ה לתאר או לספר על הומור בשואה?" "הומור" הוגדר כ"כל דבר שגרם לך לצחוק או לחייך בתקופת השואה". על פי העדויות הסוג שרווח במיוחד היה הומור עצמי, וכשהפונקציה העיקרית של ההומור בזמן שואה הייתה לשמש כמנגנון הגנה.

לפי פרויד (1916) ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים. הוא אמצעי להשיג הנאה על אף האפקט המצער והמכאיב המונע זאת מהם. לדעתו, ההומור הוא מתנה נדירה ויקרת ערך, והגבוה מבין מנגנוני ההגנה.

מנגנוני ההגנה הם תהליכים פסיכולוגיים אוטומטיים, אמצעי התגוננות תת-הכרתיים, אשר באמצעות סילוף המציאות או עיוותה, מגנים על הפרט מלחצים חיצוניים או פנימיים – מחשבות, זיכרונות או רגשות המאיימים עליו או מעוררים בו חרדה שאינו יכול לשאת.

לרוב הפרט המשתמש במנגנון הגנה אינו מודע לשימוש במנגנון הזה. ההגנות מאפשרות למחשבות ולרגשות שאינם מודעים להתבטא רק בדרך בלתי ישירה, "בתחפושת" (Cramer, 2000).

בספרו האדם מחפש משמעות כתב פראנקל על ההומור: "תגובה לא תקינה על מצב לא תקין היא בגדר התנהגות תקינה" (פראנקל 1969, 33). כל הומור הוא ספציפי למצב, וניתן לפרשו רק בהתאם להקשר שבו נאמר. לפיכך ברור הוא, שההומור והמצבים מעוררי הצחוק בשואה, נבדלו באופן מוחלט מההומור בחיים נורמליים. כך גם כל הסיטואציות המוזכרות בדוגמאות שיובאו, אינן סיטואציות נורמליות.

דוגמאות מדברי המרואיינים על חשיבות ההומור:

פליציה: "התפקיד של ההומור והסָטירה זה היה תפקיד עצום, לפי דעתי, וזה אני יכולה לומר כרגע כניצולת המחנות. ...דווקא בגלל זה שזה היה בית קברות, עצם העובדה שאנחנו רצינו איכשהו לשמור על האישיות שלנו. הרי רצו לעשות מאתנו רובוטים, וזה היה החלק האינטגרלי של מאבקנו הפנימי הנפשי, על דמותנו האנושית, שעוד היינו מסוגלים לצחוק על דברים כאלה או על דברים אחרים. הומור היה אחד המרכיבים האינטגרליים בעמידה הרוחנית. ועמידה רוחנית זה היה התנאי לרצון לחיים, אם לומר את זה בקצרה. זה אני אומרת לך בתור אסירה לשעבר. עד כמה שזה היה מעט, עד כמה שזה היה ספורדי, עד כמה שזה היה ספונטני, זה היה וחשוב מאוד. חשוב מאוד!"

הלינה: "תפקיד גדול וחשוב נועד לבדיחות, לא רק להצחיק ולשעשע, כי דבר לא יכול לשעשע בכאלה נסיבות ואירועים. זה חשוב נושא שתצייני את זה, כי את לא הולכת פה להשתעשע. הם אפשרו מחשבה ערה, מבט מפוכח יותר על הנעשה, לעג מול אימה וסכנה מתמדת, ובדרך זאת הקטנת האימה והפחד. הן אפשרו לחוש שעודנו בני אדם למרות עוצמתו האדירה והשטנית של הכובש. הן הזכירו לרבים ערכים ומוסר מפעם."

ינינה: "תראי, בלי הומר היינו כולנו מתאבדים. מכל דבר עשינו, במובן מסוים עשינו צחוק, צחקנו מדברים של... קשה להגיד. מה שאני טוענת בעצם זה שזה עזר לנו להישאר בני אדם אפילו בתנאים קשים. ואני לא רוצה להגיד שאני הייתי בתנאים הכי גרועים."

הומור עצמי

מכיוון שהמציאות הקשה של החיים בגטאות ובמחנות לחצה על הנפש עד בלי די, נאחזו היהודים בלעג בעצמי, הפכו את מרירות המציאות לנושא של צחוק, והשתמשו בהומור העצמי כבנשק מגן נוכח התקפות הייאוש.

הומור עצמי מאפשר ביקורת עצמית, התבוננות אמיצה בהיבטים שליליים של אדם, של קבוצה או של עם שאתם הוא מזדהה. הוא אות לבגרות ולתובנה עצמית. כשאדם מכיר בחולשות שלו עצמו, מגלה נכונות לקבלן ואף לצחוק להן, הוא מבטא גישה נדירה למדי המצביעה, למרבה הפרדוקס, על ביטחון עצמי דווקא. ההומור העצמי מזמין סימפתיה ומונע תוקפנות מצד השומע.

דוגמאות מדברי המרואיינים המבטאות הומור עצמי:

לילי: "הפעם הראשונה שאני לקחתי אותם ככה, לא כל כך בצורה מקובלת, כשגזרו לנו את השערות באושוויץ. זה היה משהו נורא. נכנסנו למקלחות ואחרי זה יצאנו. הכול הלך כל כך מהר, שלא כל כך הבנות את המשמעות של הדברים, וכל כך במהירות שלא הייתה שנייה אפילו לחשוב, לעשות זה ולעשות זה. ואחרי שהורידו את השערות ופתאום ראיתי חברות שלי שהכרתי אותן מזמן, אי-אפשר היה לזהות אותן. ואז התחלתי לצחוק. אני לא יודעת, בכו. הרבה בכו אחרי שערות ארוכות. ואז אני התחלתי לצחוק. ושאלו "נפלת על הראש? מה את צוחקת? אמרתי: "זה עוד לא היה לי, מספרה חינם עוד לא היה בחיים שלי'. כן, כך אמרתי, 'מספרה חינם עוד לא היה לי בחיים שלי.' ועד היום אני זוכרת, הם הסתכלו עליי, חשבו שהשתגעתי. בקשר לשערות, הרבה פעמים זה היה עניין של הומור. מפני שאו לבכות או לצחוק. התחילו לבכות. או לצחוק. התחלתי לשאול: 'מי סיפר אותך?', הייתי רגילה, מישָׁה היה הספר שלי בחוץ לארץ, אמרתי, 'את מישה לא ראיתי בכלל.' כאילו לא יכולתי להתקבל אצלו. ... או שהשערות התחילו לגדול, אף פעם לא היו לי שערות עם תלתלים. וכשגדלו אז פתאום נהיו תלתלים.'חברה, עשו לי פרמננט", סלסול. ואני כל הזמן חשבתי על זה, כל הזמן, איזה אורך, אמרתי, 'אני לא יכולה למדוד את האורך בגלל שזה עכשיו מקורזל.' השערות היו אולי סנטימטר אחד, ואז כל הזמן חשבתי: איזה תסרוקת לעשות, ארוך או קצר, זאת אומרת, גם השערות ואיך שהייתי נראית, גם על זה, על עצמי צחקתי, איך הייתי נראית."

גניה: "צחקנו על איך שהיינו נראות, קיבלנו מכות רצח שמה והפשיטו אותנו ואחר כך גילחו ובסוף זרקו לנו כל מיני סמרטוטים שלא היו מתאימים לנו. זה היה חורף, זה היה מאוד קר ונתנו לנו בגדים דווקא בגדים קיציים, לנשים שמנות נתנו שמלות קצרות, קיציות ואלגנטיות, לפעמים נתנו מטפחות ראש ולפעמים כובע עם סרט ועם קישוט, ובסוף כולנו התפרצנו בצחוק כי זה ממש הייתה מסקרדה, מחזה פורימי. לא היה לנו זוג תחתונים ולא גופייה ולא גרב רק שמלה לפעמים עם מלמלה..."

הומור שחור

הומור שחור הוא אמצעי להפחתת החרדה הנלווית למודעות למוות. אנו מסוגלים לצחוק על המוות כי אנו חוגגים את מצבנו, את היותנו בחיים. ההומור השחור הוא אמצעי להגנה ולבריחה רגשית מהמציאות האכזרית. את ההומור השחור במיטבו יוצרים בני אדם העומדים בקביעות מול המוות, והוא מספק להם לא רק מנגנון הגנה אלא גם בריחה פסיכולוגית. כמו התקווה, גם ההומור השחור מאפשר לשאת את מה שקשה מדי לשאתו ובאותו זמן גם להתמקד בו.

כאשר אנו צוחקים על דבר המפחד אותנו, אנו מגמדים אותו ומפחדים ממנו פחות.

דוגמאות מדברי המרואיינים המבטאות הומור שחור:

פליציה: "הייתה בדיחה ידועה בווארשה ולא רק בווארשה, נפגשים שני יהודים ואחד מהם אוכל סבון עם בושם, אז שואל אותו היהודי: 'מוישה,מה פתאום אתה אוכל סבון כזה עם ריח? אז הוא אומר: "אם כבר יהפכו אותי לסבון, לפחות שאני אהיה ריחני.' אוי ואבוי. גם דבר כזה היה."

חיים: הייתי אומר 'חבר'ה תאכלו ותראו איזה להבה תצא מאתנו, למה? אם אנחנו שמנים נעזור למוזלמאנים להישרף כי יש לנו להבה, אנחנו נעזור, את מבינה?"

הומור על אוכל

הומור על אוכל אינו מופיע בספרות המחקרית שנסקרה. במחקר זה נמצאו ביטויי הומור על אוכל (7.2%), אם כי במידה פחותה מההומור העצמי (28.3%) ומההומור השחור (15.1%). ביטויי ההומור על אוכל צורפו לפונקציה של מנגנון ההגנה בעיקר בשל השתייכותם ל"מציאות האחרת". המרואיינים שדיברו על הנושא, ציינו את השיחות על אוכל, כמנגנון הגנה נגד הרעב התמידי, שהיה מנת חלקם של היהודים בגטאות ובמחנות.

"לא, לא פחדנו מהמוות. אני זוכר היטב איך חברים למחנה, שבבלוקים שלהם עמדו להיערך סלקציות לתאי הגזים, לא דיברו על הסלקציות אלא על סמיכותו של המרק שעתידים לחלק לנו, ועל זה דווקא דיברו בחרדה ובתקווה גלויות" (אמרי, 2000).

יהודה: "על אוכל היה הרבה הומור, על מה אתה מדבר? על מה שחסר לך, דבר ראשון זה אוכל מפני שכל חיה מה היא מחפשת, לא יהלומים ולא בתים, אוכל."

שם דבר יצא ל"רצפטים" הרבים שהוחלפו בין האסירים במחנות וכן "הבישולים" הרבים ו"המאכלים המגוונים" שאכלו בדמיונם כדי להשביע את רעבונם.

דוגמאות מדברי המרואיינים המבטאות הומור על אוכל:

איתן: "על אוכל היינו צוחקים הרבה מאוד. אני בפירוש זוכר שהיינו מתגלגלים מצחוק, ממש מתגלגלים מצחיק מכל מיני תופעות, אפילו לא סבירות והיינו צוחקים, לא כולם, היו כאלה שאי-אפשר היה לדובב אותם אף פעם לצחוק. היינו צוחקים גם סביב החלום לאוכל, כל אחד מאתנו היה שמה טבח ואופה וקונדיטור, כולנו, כולנו אנחנו היינו משתעשעים בזה כאילו שאנחנו בעולם דמיוני, בישלנו ועשינו דברים בתאווה כזו שזה היה חלום. בעיקר מאכלי בצק, לא בשרים, מאכלי בצק כי זה היה יותר משביע."

לילי: "היו קבוצות, כל מיני קבוצות, שבנו להן מנגנון הגנה. אז היו כאלו שכל הזמן רצפטים. היו צריכים להישאר על המיטות ביום ראשון. דרך המיטות העבירו ידיעות, כמה סוכר, כמה קמח וכמה זה. אחת על-ידי מסרה הרבה פעמים רשימות. ופתאום לא היה לה מצב רוח והיא לא רצתה להשתתף. שאלו, מה קרה לה, אם אני יודעת. אמרתי: 'נדמה לי שנשרפה לה העוגה.' זאת אומרת, מומנטים קטנים, אבל בכל זאת."

סיכום

שונות איכות הצחוק במחנות בהשוואה לחוויות קומיות בעולם החופשי, יכולה למצוא ביטויה בכך שסיטואציות קומיות וחוויות המעוררות צחוק הופיעו בהקשר לרגשות השליליים והכואבים ביותר. זוהי הייחודיות המאפיינת את הצחוק בשואה. הוא נוצר במצב פתולוגי של איום מתמיד על החיים ועל הבריאות, במתח עצבים מתמיד ולעתים מסיבות שאינן ניתנות להשוואה, שבתנאי חופש היה מעוררות רגשות של בהלה ודחייה.

החומר שנאסף ונבדק מפריך את ההשקפה הראשונית, שבנסיבות טרגיות ומקבריות, מול רעב, סבל ומוות אין מקום לצחוק. אולם הצחוק הזה, שנולד בסיטואציה פתולוגית, היה בעל אופי ייחודי ומילא תפקידים מגוונים. ביטויים ומצבים, שבתנאים נורמליים לא היו מעוררים עליזות, אלא להפך – אפילו בהלה ואימה, עוררו בתנאי המחנה שפע צחוק פרדוקסלי, שפרק את המתח הנפשי ושחרר לעתים מעין תגובה היסטרית. אף על פי שפני ההומור היו שונים והוא צמח על תשתית שונה, הוא היה קיים, כי היה חייב להתקיים. הוא היה נחוץ בתנאי חוסר התקווה של הקיום, וחוסר הביטחון והוודאות באשר ליום המחר. הוא הציל מהדיכאון, הרגיע את הגעגועים לחופש, למשפחה, היה ביטוי של הגנה עצמית, עודד ונתן תקווה ותחושה של סיום המלחמה.

חשוב להדגיש שההומור בשואה לא הפחית את הזוועות שהניצולים חוו באופן אובייקטיבי, אלא הקל את ההתמודדות הרגשית הסובייקטיבית עמן. הם התבוננו בזוועות מפרספקטיבה אחרת. רובם הדגישו שההומור עזר להם להתמודד עם הזוועות שחוו, והגן עליהם. יחד עם זאת, הם לא התעלמו ולא יכלו כמובן להתעלם מכך, שהם אכן חיו בתוך גיהינום. ההומור הייתה דרכם המופלאה להתמודד עם הגיהינום הזה. בסיפוריהם נשזרו סיפורי זוועה מתובלים בהומור מקברי.

* המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט "ההומור כמנגנון הגנה בשואה" שיצאה כספר בשם "ללא הומור היינו מתאבדים" (2009), בהוצאת יד ושם. מטרת המחקר הייתה לחקור ולהבין את סוגי ההומור והצחוק ותפקידם בתקופת השואה.

מקורות:

אמרי, ז', (2000), מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תל אביב: הוצאת עם עובד.

פראנקל, ו. (1970), האדם מחפש משמעות, תל אביב: הוצאת דביר.

Cramer, P. (2000). Defence mechanisms in psychology today: Further processes for adaptation. American Psychologist, 55, 637-646.

Freud, S. (1916). Wit and its relation to the unconscious. New York: Moffat and Yard.