שנות ילדותי והשנים הסמוכות להן עמוסות היו עדיין זיכרון מלחמת-העולם הראשונה וטראומות שלא פגו, שנים שגררו אחריהן משברים כלכליים ואינפלאציה דוהרת, מחיר כבד של ארבע שנות מלחמה. עוד שנים לאחר מכן, בשנות נעורי, שימשו זיכרונות אלה נושאי שיחה בביתנו ושטרות נקובים בערכים של מיליונים שימשו למישחק. מראות שהותירה אחריה המלחמה, של קטועי רגליים, קשורים לשרפרפים נמוכים ובידיהם כעין כפות טייחים בהם הדפו עצמם על הקרקע, היו מראות שכיחים, חיגרים בעלי רגל תותבת עץ וגידמים נשאו לעיני כול את פצעי המלחמה. זכר המיליונים שנפלו בשדות הקטל מילא את הלבבות אימה מפני מחשבה על אפשרות של חזרה על ניסיון דומה, מחשבה הגובלת בשיגעון ומילאה את הלבבות תשוקה עזה לשלום. "המלחמה הזאת תספיק 'להם' למאה השנים הבאות", היה אומר אבא, "לא כל כך מהר יחזור 'להם' התיאבון לכך. עד עכשיו היו הורגים את האנשים באש רובים, וכעת עשו זאת בסיטונות, במכונות ירייה. אני בטוח שהמלחמה הזאת לא במהרה תשכח, הרי צריך להיות מטורף לחזור על נסיון דומה". ה'להם' היה אנונימי, מחוסר כתובת, לא מזוהה, אך מפחיד. ואנחנו היינו שומעים בהשתאות על ביצועיה של "ברטה השמנה"* ועל מפלצות משוריינות החוצות כל שטח וזורעות הרג.

על הורי אבי ידוע לי מעט מאוד. סבא אליעזר היה מרותק מיספר שנים לכיסא גלגלים בגלל שבץ שלקה בו בהיותו עדיין בשנות החמישים שלו ולא האריך ימים; סבתא טייבעלע הדעתנית ובעלת המרץ, ניהלה חנות גדולה של סידקית, שהיתה מצויה בכיכר העיר כֽשאנוב. נפטרה תוך כדי ניתוח שֶׁבר בעיר וינה, שהיתה מפורסמת, בין היתר, ברופאים מפורסמים. מיספר פעמים שמעתי מפי אבי דברי התמרמרות הקשורים בסיבת מותה. לדבריו, אחד מאחי סבתא נחשב בעירו כמומחה להכנסת שבר שיצא ממקומו. הוא נתבקש לטפל באחותו בשעת אירוע כזה אצלה אך לא היה מוכן לכך, בגלל נימוקים דתיים, כפי שהוא הבינם, דבר שגרם להחרפת מצבה של אחותו, להסתבכות ולמותה. אבי התקומם נגד סוג אדיקות זה, כל פעם שהזכיר את הדברים.

להקדים את המאוחר, מחמשת צאצאי סבי שמואל, אב אמי, ומשבעת צאצאי סבי אליעזר, אב אבי, אף אחד מהם לא מת מיתה טבעית. כולם נרצחו בהיותם במיטב שנותיהם, בהיותם במלוא כוחם, מהם הוכחדו יחד עם כל משפחתם, נשיהם וילדיהם, מבלי להשאיר שריד ופליט ויש שהותירו אחריהם צאצא שניצל דרך נס.

מכמה משפחות ניצלו בנות בלבד; אני נותרתי הבן היחיד בין הבנים של שתי המשפחות. בהמשך הדברים אשתדל להזכיר את הניצולות המעטות.

רוב משפחת אימי גר בפודגורז'ע וכנראה נוח היה להורי לעשות את צעדיהם הראשונים בקרבת אנשים קרובים ואוהדים. אמנם, סבי שעד אותן שנים מצבו הכלכלי היה שפיר, בעל שתי חנויות, אחת של נפט והשניה של פחם, מצבו הכלכלי החל להתדרדר. קראקוב ופרפרה פודגורז'ע עברו תהליך חישמול וגם הונחו בהם צינורות גאז, דבר שפגע קשה בפרנסתו, אך עדיין התפרנס ממסחרו. מעמדו החברתי נקבע בעיקר מפעילותו בחיי הקהילה. הוא היה מגיד שיעור בתלמוד בבית הכנסת "צוּקער" ברחוב ווענגערסקא, אחד הגדולים שבפרבר. פה, בשביעי של פסח, היה סבא, יחד עם קהל מתפללי בית הכנסת, "עובר" את ים סוף, שלולית שנוצרה מתכולת כמה דליי מים שנשפכו על רצפת בית הכנסת, צרור על כתפיו, בדרכו הסימלית משיעבוד לגאולה, מעמידה משך כל השנה "על שפת הים" כשתהום גועשת פוערת את פיה לבולעו, ליום גאולה ולוא רק סימלי. לימים, בסוף שנות השמונים, בביקורי בפולין יחד עם אשתי ובננו שמעון, עמדנו בחזית בית הכנסת, בניין שרק חזית נשארה ממנו, גגו חסר לגמרי ומתוכו, דרך חלונותיו הקרועים, עולים שיחים ועשבים שוטים. בלי משים עלה במוחי פסוק מישעיהו: "ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם". בשנות השלושים ביקר הרבי מבּובּוב בקראקוב והובל ברוב עם בתהלוכה לבית כנסת זה. הרחוב שבו בית הכנסת והרחובות הסמוכים היו דחוסים יהודים לבושי שחורים ומואר בפנסים צבעוניים, נישאים בידי בחורי ישיבות ו"שטיבלעך" ושירה אדירה התרוננה "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו". אני ואבי עמדנו דחוקים לקיר והתבוננו מוקסמים ממראה המתרחש בעיר פולנית ושרוב תושביה נוצרים. היה בכך משהו מטעם ביאת המשיח, על כל פנים בעיני.

* תותח ענק, בו הפציצו הגרמנים את פאריז.

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות (חלק זה)
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומיפגש עם החיים