בשיחות חטופות בין שכנים לספסל בבית-הכנסת או בין אבי לסוכן בית-חרושת שנקלע לחנותנו קלטתי לראשונה את השם אדולף היטלר שהיה משתרבב לתוך השיחות, שונא יהודים מוצהר שהגיע לשלטון בארץ שכנה, גרמניה. לעיתים באיזכור שמו היו מדביקים לו כינוי "צַבָּע", כי לכינוי צייר היה צליל טוב מידי. הורגשה דאגה מפי המשוחחים אבל גם זלזול, כי הרי לא ייתכן שאדם כמוהו יחזיק בשלטון בארץ נאורה שדיבור בשפתה כשלעצמו נחשב בעיני היהודים כסימן לנאורות ולקידמה. והרי ידוע שהעולם צועד לקראת קידמה ובכך יובטח גם גורל היהודים, מעין תיקון עולם במלכות ש-די. אבל בניגות לתקוות התרבו הידיעות על נגישת היהודים בגרמניה, על דחיקת רגלם משדה הכלכלה ועל משפחות יהודיות המשוועות לעזוב את גרמניה ולהגר ממנה. הדי התרחשויות אלה הורגשו והיתה להם השפעה על הנעשה אצלנו. על חנויותיהם של בעלים נוצרים החלו להופיע שלטים "חנות נוצרית" ועל קירות בתים מדבקות עם כתובות המופנות לאוכלסיה הנוצרית "אתה משלנו, קנה משלך, אצל שלך". גם באוניברסיטה היאגעלונית בקראקוב החלו מתנכלים לסטודנטים יהודים, מכות והשפלות. באולמי ההרצאות, הם נדרשו לשבת בצידו השמאלי של האולם. ביטוי לסלידה מהם, או לעמוד מאחורי הספסלים שבקצה האולם. לצד הלאומנות הקיצונית קיימת היתה שינאה מושרשת עזה על רקע דתי שלובתה בהתמדה על-ידי חוגי הכנסיה. דוגמא אופיינית פעוטה יכולה לשמש התנהגות עוזרתנו הנוצריה ששירתה בביתנו שנים מרובות. בשעת כעסה, ברצותה להטיח במישהו קללה או נאצה היתה משמיעה את המילה "פאריזעאוס" מבלי להבינה. גם אני לא הבנתיה אז. עמדתי על משמעותה רק לאחר שנים, מקורה בעברית "פּרוּשי". מילת גנאי, ביטוי לשנאה דתית מושרשת עמוק בהכרת הנוצרים. היו גם יוצאים מן הכלל, מודרכים ברגשי חמלה. זכרוני, באותו זמן חלתה אחותי קשות וד"ר פרידמאן, רופא משפחתנו המליץ להוציאה לכמה שעות משך היום לאוויר צח. מלווה היסוסים ניגשה אמי לממונה על הכנסיה שממולנו. להפתעתה ולתמיהת השומעים קיבלה אישור לכך.

באחד מאותם הימים עברה שמועה ברחובנו שנערה יהודיה עומדת להיטבל לנצרות ביום ראשון הקרוב, יום מנוחת הנוצרים, והשמועה אומנם התאמתה. ברחוב הורגשה תכונה רבה. מאחורי וילון מוזז צפיתי דרך חרכי חלוננו במחזה המדאיב. בתו הסוררת של שכננו, אדון ליימאן, לבושה שמלה צחורה ומקושטת עלי הדסים, הובלה בתהלוכה חגיגית, צועדת לאיטה, מוקפת נכבדים, לשערי הכנסיה, לקול צילצול הפעמונים. הרחוב היה ריק מיהודים ותריסי החנויות מוגפים. העלמה הישתמדה והלכה אחרי מאהבה והאב קרע קריעה וישב "שבעה". היא לא היתה המשתמדת היחידה, לא חסרו משתמדים בעירנו. לרוב משום נוחות ולשם קידום וקאריירה. ראש העיר של קראקוב, היה האדון קאפליצקי, קאפעלנער בשמו היהודי, בין מורי האוניברסיטה היו משומדים אחדים, ראש המחוז הצבאי של איזור קראקוב, היה הגנראל מונד, יהודי משומד, ואני זוכרו כשהוא רוכב על סוסו, מקבל מיסקר צבאי ביום חגה הלאומי של פולין. הייתי מפציר בהורי שילווני לחזות במיסקרים, וזכורות לי שתי חוויות שנחרתו בזכרוני. המיסקרים נערכו ליד ה"בּארבּאקאן", מבצר עגול שלפני חומות העיר העתיקה. בדרכי לשם, בליווית אבא, בשכונה נוצרית, עברנו ליד קבוצה אזרחית שאחד מאנשיה החזיק בדגל הלאום. כנראה שלא השגחנו בהם אבל הם השגיחו והבחינו שהנה הולכים יהודים ומתוכם נשמעה קריאה:"יהודון, איפה כובעך?" נדרש היה להוריד את הכובע לפני דגל הלאום שבלי משים נעלם מאיתנו. הלכנו לחגוג ובאמת כיבדונו. בפעם אחרת עמדתי בחברת אמי בין המון נדחק לחזות במצעד שעמד לעבור על פנינו. אני עדיין נער נמוך ולפנינו נדחקו ונעמדו שתי נערות פולניות מגודלות. אמי ביקשה באדיבות שיואילו לזוז קימעה ולא להסתיר לי. התשובה היתה "אנחנו עתיד העם", לאמור, מה לכם פה. מתוך הן למד את הלאו ואכן הבננו. הגנראל מונד המשומד קיבל את המצעד, אך מעבר לגבולה המערבי של פולין היו מכינים באותה עת את "חוקי נירנבערג".

קרוב לאותו זמן התחלתי ללמוד גמרא, הכמות – כמו על קצה המזלג וגם זה עדיין לא כל כך הלך. באותה העת נתארחה בקראקוב דודה פריידה, אחות אמי הנשואה לשמאי שארף מטעשין שבצ'כיה עם שלושת ילדיה, זעלמא, יעקב ורייזי. יעקב הצעיר ממני למד בחדר. בשבת נזדמנה כל המשפחה אצל סבא שמואל והוא כמובן רצה להאזין למה שלמדנו. לא בחן ולא הקשה. הבנתי שהחדר עלה בעיניו על בית-ספר "המזרחי". ממשפחת הדודה פריידה נותרה בחיים הבת רייזי בלבד. בהזדמנות אחרת התארח בן-דודי אליעזר מכשאנוב. ליד שולחן השבת, להישמר מפני "שלושה שאכלו ואין ביניהם דברי תורה"... השמיע האורח בעל-פה באזני אבי "פשעטיל", דיון בסוגיה מן התלמוד, הערים קושיות ותירצן, דחה את התירוצים ונלחם מלחמתה של תורה. לבסוף יישב את הקושיות והאיבעיות, נשם לרווחה וחיוך נצחון נח על פניו. האזנתי משתאה אף כי לא הבנתי דבר. הפליא אותי שאמו, דודתי הנערצת סאלה, תמיד הרעיפה תשבחות עלי וכלפי בנה היו לה תמיד טענות. הדודה סאלה היתה נשואה לאחיו הצעיר של אבי, הדוד נחמן, איש צנוע ועניו, מרבה בצדקה וירא- שמים, המדבר בלחש, שכדי לקלוט את דבריו היית צריך להטות עצמך אליו, סופר לי עליו שאחרי מות אביו, הסבא אליעזר, ניהל יחד עם אמו, הסבתא טייבעלע הנמרצת את בית-מסחרם הגדול, החליט להתחתן עם נערה ענייה שעבדה אצלם בחנות, למרות התנגדותה התקיפה של אמו. כמעט מהדורה מתוקנת ואופטימית של "סיפור פשוט". מי היה יכול לייחס לאיש צנוע ורך זה תקיפות ועוז-רוח כאלה.

מיפגשי הראשון הקשה והמאכזב עם המוות היה עם מות סבא שמואל. נפטר זמן לא רב לאחר שלקה בשבץ. בלוויה המונית לא השתתפו הנשים, אך קול צעקות-שבר של בנותיו מחלונות בית-סבא ליווה את מסע הלוויה עד למרחוק. עמדתי ליד קברו הכרוי. לפני כיסויו פוזרה על הגופה אדמת ארץ-ישראל משקיק שהיה מוכן ושמור אצל הסבא מבעוד זמן. זוכרני שעם היותי נרגש, התפלאתי על הצבע הצהוב של אדמת הארץ שבלט בניגודו השחור של אדמת הקבר. סבא לא השאיר אחריו נכסים, הוריש ארון ספרים, טלית ותפילין. מאבק ללא פשרות התנהל בין הבנות-האחיות מי מבין הנכדים יזכה בתפילין של סבא. המחלוקת הוכרעה בסופו של דבר, כמוצא אחרון, בהגרלה ובתפילין זכה יעקב – יאנקעלע - בנה של הדודה פריידה. בצוואתו פקד סבא בל יכתבו על מצבתו כי-אם את שמו, שם אביו ותאריך הפטירה. אך הדוד בעריש, בנו היחיד והבכור לא היה יכול להשלים עם הגזירה, להעלים כליל את מעלות אביו ועקף אותה בהוסיפו על המצבה משפט מקדים שתוכנו, לפי זכרוני, "אבינו פקד עלינו לחרות על מצבתו את המילים האלה בלבד" וכאן בא שם הסבא וכו'. לא עבר זמן רב והדוד בעריש חלה במחלה קשה וממושכת. מדי פעם, בדברו מתוך כאבים על משכב חוליו, ייחס את מחלתו לעקיפת צוואת אביו. כעבור שנים לא רבות נחרש בית-העלמין ובתוכו גם הקבר של סבא ונכלל בתחום מחנה הריכוז בפלאשוב והמצבה שובצה בין יתר המצבות בריצוף כבישי המחנה.

באותה עת מת מנהיגה של פולין יוזעף פילסודסקי, מכונן הלגיונים הפולניים, שבמדיניות נבונה הביא לחידוש עצמאותה של פולין והצטיין ביחסו הידידותי כלפי היהודים. בציבור היהודי השתררה הרגשה שאבד לו ידיד ומגן, כך חשתי גם אני. בהלוויתו השתתפו יהודי קראקוב רבים וגם אני בתוכם. הארון הוסע על כן תותח ומאחוריו צעדו מנהיגים גדולי אירופה, ביניהם הערמאן גערינג שייצג את ממשלת גרמניה, שרביט מארשאל בידו ועיניו מרצדות לצדדים. את מבטו קלטתי, מבט שאפיין אותו ונזכרתי בו כל פעם שנתקלתי בתמונתו ברבות הימים. מה חשב בלבו אותה עת?

את מחשבתו של פילסודסקי בחייו הטרידה בעיית ריבוי המיעוטים הלאומיים שסיכנו את אחדותה של פולין. כאקט סימלי של חישול כל חלקי פולין לחטיבה אחת הורה בצוואתו, להטמין לאחר מותו, את ליבו בווילנה מחוז הולדתו. וילנה היא היום עיר בליטא; את מוחו בלבוב. לבוב היא היום עיר באוקראינה, ואת קופתו בקראקוב. בהמיר ארץ התבטלו תוכניותיו, אך בכל זאת פולין האנטישמית, עמק-הבכא של עמנו, בה הושמדו מיליוני יהודים, יושבת כעת בשלווה.

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר (חלק זה)
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומיפגש עם החיים