| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המבקש לספר את קורותיה של הציונות בשלוניקי ייתקל באבני-נגף רבות, שהרי יהדות שלוניקי לא העמידה מתוכה היסטוריונים הרבה, חוקרי תולדותיה ומאורעותיה. אף הארכיונים, אשר הוקמו במשך השנים ורוכז בהם חומר העשוי להיות לעזר לכותבי תולדות העיר ויהודיה, לא האריכו ימים. בהיות העיר בנויה ברובה בתי עץ, פקדוה שריפות רבות, שכילו את העיר כמעט עד היסוד, וגם ארכיוניה עלו באש. ואחרון אחרון, בבוא השואה הגדולה, הוחרם חומר תיעודי רב על ידי הכובש והועבר לגרמניה, ואילו הספריות הפרטיות והציבוריות, ועמן כתבי עת, יומינם וכיוצא באלה, הושמדו ואינן עוד. עם זאת, עדיין נותרה בידנו עדות שבעל-פה, שכן תולדותיה של התנועה הציונית בשלוניקי אינן משתרעות על פני תקופה ארוכה. אכן, נעשה שקר לנפשנו אם נעניק לתנועה הציונית בשלוניקי, וביוון בכלל, תעודה של ותק ששורשיו נעוצים-כביכול עוד בסופה של המאה הקודמת, עת נשמעה בשורתו של בנימין זאב הרצל. כגוף מאורגן וממוסד לא פעלה התנועה בעיר אלא פחות מיובל שנים, כך שעד פרוץ המלחמה האחרונה אפשר היה עוד לשמוע מפי קשישים עדות ממקור ראשון על לידתה של הציונות ועל שלבי התפתחותה הראשונים בעיר ובמדינה. מאידך, כיוון שתולדות הציונות ביוון קצרות הן, אין קירבתנו אל המאורעות מאפשרת את הצגתן בפרספקטיוה היסטורית נאותה וכתמונה כוללת ואובייקטיוית. הלכך, גם סקירתנו זו לא תוכל אלא לפרט את האירועים כסדרם, בלא שתתיימר לנתחם או לפרשם במיקשור רחב יותר של תולדותינו. הציונות לא ירדה על שלוניקי כרעיון חדש שיש קושי להחדירו בלב הרבים,שהרי עניין לנו עם קהילה יהודית תוססת, נאמנת למקורותיה ומסורתה, ועֵרה, במידה שקשה לתארה היום, לכל המתרחש בזירה היהודית העולמית. מאידך, יש לזכור שהעיר היתה בימים ההם חלק בלתי-נפרד של תורכיה, אשר שלטה גם בארץ ישראל, ועובדה זו חייבה את מנהיגי היהדות המקומית למישנה זהירות. ואמנם, גדולים היו הלבטים שנתלבטו בהם מנהיגי הקהילה, לכשניצבו בפני האתגר לצרף את יהדות שלוניקי להתארגנות הציונית העולמית, ומה גם שיחס השלטונות התורכיים אל הקהילה היהודית היה נוח, בדרך כלל, ו'ליבראלי' על פי מושגי הזמן ההוא. בשנת 1908, זמן קצר אחר מהפכת 'התורכים הצעירים', הופיע בשלוניקי זאב ז'בוטינסקי ונאם בפני 'מועדון הידידים' ('Club des Intimes'), אשר, כפי שנראה להלן, נתגלה במרוצת השנים כנוטה להתבוללות. בהזדמנות ההיא אמר ז'בוטינסקי בין השאר:
ואף על פי כן ברור היה לכל, שתורכיה לא תראה בעין יפה פריצת דרך כלשהי להקמת מולדת לעם היהודי בארץ-אבותיו. ואולם קשייה של הציונות ביוון שתחת השלטון התורכי לא באו לה מבחוץ בלבד. בתוך היהדות התורכית פנימה קמו לציונות מתנגדים רבים, וזאת למרות דביקותה של יהדות זו במסורת וכמיהתה לגאולה. ההתנגדות הפנימית באה משני כיוונים עיקריים: מחוגים שהטיפו לרעיון של התבוללות יהודית בסביבתה התורכית, ומחוגים שהניפו את דגל החזון הקוסמופוליטי של אחדות ושוויון כל העמים. ואמנם, באחד ממאמריו קובע אברהם אלמליח, שלא העיתונות הלאומנית התורכית ואף לא האוכלוסיה העות'מאנית פסלו את הציונות בימים ההם. "מקור הרעה – הוא מסביר – היה בראשי היהדות העות'מאנית ומנהיגיה ובחלק גדול מעיתונותה, בראשותו של דוד פרסקו ועיתונו 'איל טיימפו' ('הזמן'). מהם יצאה המלשינות המרעילה ומהם יצא הקצף על תנועת התחייה הלאומית". אלמליח מרחיק לכת ותולה בעמדתם של הללו את גזירת גלות אנאטוליה וגירוש היהודים מתל אביב וממושבות יהודה במלחמת העולם הראשונה. יתר העיתונים בשפה היהודית-ספרדית לא חרגו בתקופתו של השולטן עבדול חמיד מדרך הכתיבה המחניפה הנהוגה בימים ההם, שכן חופש הדיבור היה מוגבל אז אף להלכה, וכמעט לא בנמצא למעשה. רק עם הכרזת החוקה העות'מאנית בשנת 1908 התחילו מופיעים בעיתונות מאמרים מדיניים וספרותיים, שלא נרתעו מלטפל גם בשאלות יהודיות וציוניות. ואמנם, תעמולתם של מתנגדי הציונות, שהטיפו לנאמנות לפּדישאח (היינו, לשולטן), הניבה פרי, למרות היותם מבחינה מספרית מיעוט בלבד. בהשפעתם, אסר השולטן בשנת 1904 כל פעילות ציונית; אף על פי כן, לא פסקו, למרות האיסור, המאמצים להפיץ, ולו גם בדרכים מוסוות, את הרעיון הציוני בקרב יהודי השולטנות בכללה, ובפרט בקרב יהודי שלוניקי. כזו הייתה גם התרשמותו של הנוסע היהודי מוריץ ווגנרוט, שביקר בשלוניקי באביב 1904. הלה קובע בתיאור מסעו כי "העיר שייכת ליהודים", אך אינו מתעלם משאיפתם של הללו לארץ משלהם, וזו, מבחינתם, יכולה להיות רק ארץ ישראל, הגם שלדבריו "הם לא ימצאו בירושלים חירות רבה מזו שיש להם כאן". בהקשר זה הוא מספר, כי מצא במקום אגודה המכונית 'קדימה' וזו פועלת למען הפצת הלשון העברית. בין הארגונים האחרים, שפיתחו פעילות ניכרת בימים ההם, יש לציין ראשית כל את 'חוג הידידים', שהוזכר למעלה, אשר סיסמתו הייתה "כל ישראל ערבים זה לזה". אגודה זו הייתה בעלת השפעה רבה, ובמה לדבריה שימש בטאונה 'לה נאסייון' (האומה'). היא נתמכה גם על ידי העיתון 'לה איפוקה' ('התקופה') של משפחת סעדי הלוי-אשכנזי. במקביל, ה'גראן סרקל ישראלית' ('Grand Cercle Israelite') מיקדשה את פעילותה בפיתוח המסחר היהודי. יש להזכיר עוד את אגודת בוגרי בית הספר כי"ח ('כל ישראל חברים', היא ה'אליאנס'), שחבריה התרחקו כמעט לגמרי מהרעיון הלאומי. הופעתו של העיתון 'לה איפוקה' הייתה מיפנה בתפישת ייעודה של במה עיתונאית יהודית בשלוניקי. עורכיו הקדישו מקום נרחב למידע על המתרחש בעולם בכלל ובקרב הפזורה היהודית בפרט. כמו כן הוקדש מדור לידיעות על התפתחות הכלכלה באימפריה העות'מאנית. גדולה מזו: העיתון לא נרתע מלצאת בביקורת נוקבת על פעולותיה של הקהילה היהודית ועל אורח חייהם של התושבים היהודים. מטרה מיוחדת לחיצי לעגם של העורכים היו האמונות התפלות שמצאו להן מהלכים בקרב האוכלוסייה היהודית במשך הדורות. ואולם שיא ייחודו של העיתון היה בהפיכתו לבמה למאבק בציונות. עם הופעתה של התנועה הציונוית ככוח בציבוריות השלוניקאית, יצא נגדה עורך 'לה איפוקה', שמואל לוי (בנו של מייסד העיתון), בהטיפו להתבוללות כפיתרון עקרוני לבעיית המיעוטים בכלל וכפיתרון מעשי לבעיית היהודים בסביבתם העות'מאנית. אפשר שעמדה זו נבעה מכך שהעיתון נתמך על ידי חברת 'כל ישראל חברים', ואחד מחברי המערכת, העיתונאי וההיסטוריון יוסף נחמה, כיהן במשך שנים רבות כמפקח בתי הספר של ה'אליאנס' במדינות האזור. מכל מקום, בתחילה נימנו עדיין עם כותבי המאמרים עיתונאים שהשתייכו לשורה הראשונה של פעילי הציונות ביוון, כגון דוד פלורנטין ומנטש בנסנג'י. אך לכשנתברר לשניים אלה שהמלחמה בציונות הולכת והופכת לקו המרכזי של 'לה איפוקה', עזבו את המערכת וייסדו עיתונים אחרים. כתוצאה מכך, הלכה ונתמעטה התפוצה של העיתון באופן ניכר, עד שבשנת 1911 חדל להופיע לגמרי. לעומת האגודות הנ"ל, התרכזה פעולת מועדון 'בני ציון' במתן עזרה לעליית יהודים לארץ ישראל, בהפצת השקל הציוני ובפירסום חוברות הסברה בצרפתית ובספרדית יהודית לצורך הבאת רעיון הציונות לידיעת ההמונים. מועדון זה היה הראשון שנתן מהלכים בקרב יהודי העיר לרעיון של נטיעת עצים בארץ ישראל ואסף כסף לנטיעת 'גן שלוניקי' ביער הרצל. חשובה מכל הייתה האגודה להתעמלות 'מכבי', שהוקמה בשנת 1908 ורשמה על דגלה את הסיסמה: "נפש בריאה בגוף בריא". כל המשקיף במבט כולל על אירועי התקופה ההיא לא יוכל שלא להתרשם, כי הקמתה של 'מכבי', הגם שרשמית באה לקדם את עניין החינוך הגופני, ביטאה מגמה כללית מצד הציבור הלאומי ומנהיגיו לרכז תחת קורת גג אחת את כל הגורמים אשר חתרו במאורגן לקידומה של התנועה הלאומית. במועדון 'מכבי' נערכו אסיפות העם המרכזיות, ולצידן של חגיגות ספורטיביות אורגנו ערבי ויכוחים, במיוחד כנגד מפיצי הרעיון הסוציאליסטי. אכן, בנוסף לכל האמור לעיל, משימתה המיוחדת של 'מכבי' הייתה להגיב על עלייתה המרשימה של תנועה עממית חדשה, שמצאה הד רב בקרב חוגי הנוער היהודי בשלוניקי, הלא היא התנועה הסוציאליסטית הסינדיקליסטית. מחוללה ומנהיגה של תנועה זו היה אברהם בן-ארויה, שבא לשלוניקי מבולגריה בראשית המאה הנוכחית. השפעתו הייתה רחבה ביותר בקרב השכבות העובדות של יהדות שלוניקי, ואין בכך משום הפתעה; ציבור הפועלים היהודי בשלוניקי, בעיקר בענף הטבק, מנה אלפי חברים. כבמקומות אחרים באירופה, התנועה הסוציאליסטית היהודית בשלוניקי הטיפה לא רק להעלאת אמת החיים של הפועל היהודי המקומי אלא גם לפיתרון חדש של הבעיה היהודית בכללה, פתרון שאין בו, כדברה, הסתגרות לאומית אלא שותפות עמלי כל העמים. ואמנם תנועה זו נלחמה בחריפות קיצונית נגד המחנה הציוני בשלוניקי. הד עצוב למאבקי הימים ההם עלה במפתיע, אחר שנים רבות, בציבור השלוניקאי שבמדינת-ישראל. בערוב יומו, אברהם בן-ארויה, הלוחם הראשי בציונות השלוניקאית בראשית דרכה, התיישב אף הוא, לאחר תלאות רבות, במדינה שבהקמתה לא האמין. ואלה הדברים שכתב, בגילוי לב אופייני, במסגרת מאמר הערכה לאברהם רקנטי, יריבו הציוני משכבר הימים, במלאות לו שבעים שנה:
[בן ארויה נפטר בחולון לפני שנים מעטות.] ואולם בראשית המאה רחוק היה בן-ארויה מנימת ההשלמה עם הציונות, שאיפיינה את דבריו בסוף דרכו. ההתנגשות האידיאולוגית בין מחנהו לבין המחנה הציוני בשלוניקי ליבתה את אש המחלוקת ופיצלה את הציבור היהודי בעיר, אך עם זאת העשירה את התודעה האידיאולוגית של חברי שני המחנות גם יחד. מלחמת הדעות החריפה התנהלה מצד הסוציאליסטים היהודים בדרכים מקוריות ביותר. כפי שסופר לי מפי ותיקים שנטלו חלק באירועי הימים ההם, בן ארויה וחבריו, תועמלני הפדרציה הסוציאליסטית, נהגו להופיע ללא הודעה מוקדמת בבתי הקפה שבעיר, והופעותיהם שימשו בן רגע עילה להתכנסות של המונים. הם פנו בעיקר אל פועלי ה'ריז'י', היינו עובדי הטבק, וההצלחה האירה להם פנים. הפצת הסוציאליזם נעשתה קלה יותר מחמת פעילותם של מנהיגים יהודים שנימנו עם מפלגת ה'תורכים הצעירים', הלא היא 'אחדות וקידמה'. מנהיגים אלה התכחשו לאידיאל הציוני והטיפו לעות'ומאניזם, לאמור, לטשטוש הגבולות בין העמים השונים במסגרת האימפריה העות'ומאנית. בתחום זה בלט במיוחד, כאמור, דוד פרסקו. מאמריו בעיתונו 'איל טיימפו' תורגמו לצרפתית והופצו באלפי עותקים בין פקידי ממשלה ובקרב צירי הפרלמנט התורכי. נגד תעמולה משולבת זו יצאו דוד פלורנטין ויוסף עוזיאל, מראשוני הציונות השלוניקאית ועורכי העיתונים 'איל אב'ניר' ('העתיד') וה'רב'יסטה פופולרה' ('הסקירה העממית'). אל אלה הצטרף לוסיין שיוטו, יליד שלוניקי, שניהל בקושטא את השבועון הצרפתי 'ל'אורור' (L'Aurore). הללו יצאו חוצץ נגד תעמולת השיטנה של החוגים האנטי ציוניים, וזאת למרות הסכנה הנשקפת משום-כך מצד 'התורכים הצעירים'. דוד פלורנטין, עורכו של העיתון 'איל אב'ניר', היה אישיות מיוחדת במינה ודמות יוצאת דופן בקרב הקהילה היהודית: אדם צנוע וציוני לוחם, אשר כל חייו קודש לתנועה הלאומית. היו ימים שסכנת מאסר ריחפה על ראשו, והוא נאלץ לצאת את שלוניקי ולשבת שנים מספר בבריטניה, שם מילא תפקיד במשרדי ההנהלה הציונית. בעיני יהודי שלוניקי הוא היה סמל הכמיהה לשיבת ציון, ולפיכך נתכנה בפי כל 'דוד פלשתינה'. אחת עשרה פעמים ייצג דוד פלורנטין את ציוני יוון בקונגרסים הציוניים, ובשנת 1933 הגשים את חלומו ועלה לארץ. [הוא נפטר בתל אביב בשנת 1941.] ביחד עם פלורנטין פעל, הן כמרצה והן כחבר מערכת העיתונים 'איל אב'ניר' וה'רב'יסטה פופולרה', יוסף עוזיאל. הוא הקדים ועלה לארץ כבר בשנת 1920 והתחיל עוסק במסחר, ולאחר גלגולים רבים נתמנה לשמש כמזכיר הרבנות הראשית של תל-אביב-יפו. עוזיאל המשיך במשך כל שנות חייו בפעולתו הציונית וגם את מלאכת הכתיבה לא נטש. פירסומו בא לו בשל ספרו 'המגדל הלבן', שבו תיאר את אופיו וחייו של היהודי השלוניקאי. בין שאר יצירותיו הספרותיות יש לציין את הרומן המרתק 'ז'אק פריירה'. [יוסף עוזיאל נפטר בתל אביב בשנת 1968.] הודות לשני מנהיגים אלה, וכן הודות למרצם ופעולתם של עסקנים אחרים, הלכה הפעולה הציונית בשלוניקי והתפשטה בקרב המעמד הבינוני ובין המוני העם כאחד, וגדלה השתתפותם של אלה במגביות הציוניות ובפעילות למען הקרן הקיימת לישראל. מקום מיוחד מועידה לעצמה פעולתו של הפדגוג הדגול יצחק אפשטיין, שנקרא מארץ-ישראל כדי לנהל את בית הספר 'תלמוד תורה הגדול', מוסד שלוניקאי יהודי בעל ותק, ששורשיו במאה השש עשרה. פעולתו הברוכה של בית ספר זה וכן פועלם החינוכי של בתי הספר של ה- Hilfsverein, מיסודם של יהודי-גרמניה, העמיקו את התודעה הציונית של הנוער ושל הציבור השלוניקאי הרחב, ולאלה נתוספה פעולה מתמדת להפצת הלשון העברית, הן בבתי הספר הנ"ל והן בהופעות ציבוריות חגיגיות. ברבות הימים התפצל 'מועדון הידידים', שחבריו דגלו, כאמור, בהתבוללות, והקבוצה הפורשת, בראשותו של העסקן הציוני דוד מטלון, ייסדה את ה'נובו קלוב' ('Nouveau Club). המועדון החדש הוציא לאור את הביטאון 'טריבונה ליברה' ('הבמה החופשית'). כפי שכבר הוסבר, מעין אירגון גג לכל הפעילות הציונית הייתה אגודת 'מכבי' של שלוניקי. בראש האגודה עמד אברהם רקנטי, שעלה לימים ארצה וזכה להיבחר כחבר הכנסת הראשונה של מדינת ישראל. יחד עמו פעלו יוסף עוזיאל הנ"ל והמורה מרקאדו קוב'ו, שהעמיד אלפי תלמידים אשר למדו מפיו פרקים בתולדות ישראל והתרבות היהודית. בין הפעילים האחרים יש להזכיר את החוקר והסופר הידוע יצחק מולכו, את איש המעשה והחינוך הגופני שלמה וונציה, ורבים רבים אחרים. בהתאם לעיקרון שהונח ביסודה, אגודת 'מכבי' לא הייתה מסונפת רשמית להסתדרות הציונית. יתירה מזו: יש לציין בגלוי, כי עד לכיבוש שלוניקי בידי היוונים לא הובלטה בקרב חברי האגודה הזדהות גלויה עם הרעיון הציוני. כותב אברהם רקנטי:
לכשעברה שלוניקי לידי היוונים ב- 1912 חל מיפנה מכריע בסוגייה הנ"ל ונתאפשרה הופעה גלויה של ראשי 'מכבי' לצד הציונות. דא עקא, דווקא התפתחות זו גרמה עתה לויכוח ער בתוך מחנה ה'מכבי' פנימה. הויכוח נסב על עצם העיקרון של הצטרפות להסתדרות הציונית, שהיה מנוגד, כאמור, לחוקת האגודה. דווקא אברהם רקנטי הציוני חשש פן הזדהות אירגונית ברורה עם ההסתדרות הציונית תגרום להתרחקותם של צעירים, הסבורים ש'מכבי' חייבת לעמוד מחוץ לכל מסגרת פוליטית מוגדרת, ואפילו היא מסגרת לאומית. העבודה הציונית יכולה להיעשות, לדבריו, ביתר הצלחה בלא הקשר האירגוני הרשמי עם ההסתדרות הציונית. ואכן, קיימות היו כבר בימים ההם אגודות שונות שפעלו לטיפוח ההכרה הלאומית והציונית בציבור. חברי הועד ברובם לא קיבלו את דעתו של רקנטי. 'מכבי' החליטה להצטרף להסתדרות הציונית העולמית ומקירבה יצאו לאחר מכן עסקנים ציוניים רבים, שמילאו תפקידים מרכזיים לא רק בקרב התנועה הציונית אלא גם בהנהלת הקהילה השלוניקאית ומוסדותיה השונים. עידוד ותאוצה רבה העניקו לפעילות הציונית המקומית ביקוריהם של מנהיגי התנועה העולמית – זאב ז'בוטינסקי, אביגדור יעקובסון, יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, וקצת מאוחר יותר דוד בן גוריון. אפשר שמן הראוי בהקשר זה לספר פרט אחד מיני רבים על הקשר המיוחד שנקשר דוד בן גוריון אל יהדות שלוניקי, לאחר שהגיע לעיר כדי ללמוד בה משפטים. פרט זה נודע לי מפי דוד בן גוריון עצמו, כשביקרתי בלשכתו ביחד עם משלחת ה'מכון לחקר יהדות שלוניקי' בתל אביב כדי לבקשו לעמוד בראש ועד הכבוד להוצאת הספר 'שלוניקי – עיר ואם בישראל'. שעה ארוכה סיפר בן גוריון על החוויה העמוקה שהעניק לו המיפגש עם יהודי שלוניקי בראשית המאה הזאת. הוא השתדל להתקרב אל הקהילה, התפעל מאירגונה, ועקב במיוחד אחר עיסוקיהם הכלכליים המגוונים של תושבי-שלוניקי היהודים – פועלי בניין ובעלי מקצועות חופשיים, בעלי מלאכה ותעשיינים, ועוד כהנה וכהנה – וראה במידגם הכלכלי-חברתי של ציבור זה הוכחה לבריאותה של האומה. פירמידה חברתית מתוקנת כדוגמת זו שמצא בשלוניקי – כך חשב – עשויה לקום גם במדינה היהודית לעתיד. להמחשת המאמצים שעשה בזמנו כדי להידבר עם בני שלוניקי, סיפר בן גוריון איך, מחמת אי ידיעת הלאדינו, נאלץ להשתמש בשורה של מתורגמנים: ראשונה קראו לתורכי שידע רוסית, והלה תירגם את דברי בן גוריון מרוסית לתורכית, ואילו אחר כך קראו למתווך נוסף שתירגם את הדברים מתורכית ללאדינו וחוזר חלילה. עם כל זה, הניסיונות להקים בשלוניקי מפלגה ציונית-סוציאליסטית, כמשקל נגד למחנה הסוציאליסטי האנטי ציוני, לא נחלו הצלחה מרובה. מרבית ציוני שלוניקי הגדירו עצמם כ'ציונים כלליים' מבית מדרשו של חיים ויצמן; כל ייבוא של גוון אידיאולוגי נוסף וצירופו לרעיון המרכזי של התחדשות לאומית יהודית בציון נראה היה בעיני היהודי השלוניקאי המצוי כשעטנז רעיוני שיש בו נזק למשימה העיקרית של התנועה. הסטייה מקו כללי זה באה, באופן פאראדוכסאלי, מכיוון אחר לחלוטין. בעקבות המחלוקת שנתעוררה סביב הצטרפות 'מכבי' להסתדרות הציונית, עזבו חברים אחדים, ובראשם אברהם רקנטי, את האגודה. כהמשך התסיסה הרעיונית שפילגה עתה את המערך הציוני בעיר, אשר פעילותו התנהלה עד כה תוך אחדות ואחידות של דעות, קמה והתארגנה בהנהגתו של רקנטי אגודה ציונית דתית, הסתדרות 'המזרחי', ששמה לה למטרה לרכז בתוך שורותיה את כל אלה שסיסמתם הייתה: "ארץ ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל". בלא להצהיר על סטייה כלשהי מן הציונות הכללית הוייצמניסטית. גם העיתונות בלאדינו המשיכה בקו הכללי שלה ואף העיתונים הנוספים שהתחילו מופיעים באותו הזמן, כגון 'לה אספיראנסה' ('התקווה'), שהפך מאוחר יותר ל'לה רינאסינסייה' ('התחייה'). לא הכריזו באופן רשמי על השתייכותם לאירגון בעל נטייה אידיאולוגית מסויימת. בלשון הצרפתית הופיע ב- 1917 העיתון 'פרו-ישראל' בעריכתו של אברהם רקנטי. כך הגענו בסיפורנו לשנות המלחמה – מלחמת העולם הראשונה, במלחמה זו אין יוון משתתפת, אך בלחץ המדינאי ווניזלוס, נאלץ המלך קונסטנטינוס, הנשוי לאחות הקיסר הגרמני, להתפטר. שלוניקי הומה חיילים צרפתיים, אנגליים ואיטלקיים. העיר מופצצת על ידי צפלינים גרמניים, ומורגש מחסור במיצרכי יסוד, אפילו בלחם. למרות תלאות-המלחמה, יהדות שלוניקי איננה חדלה לגדול. פול רוסל, סופר צרפתי לא יהודי, מעריך שבשלוניקי ישבו אז תשעים וחמישה אלף יהודים. גם הפעילות הציונית לא פסקה. להפך, נוסדו אגודות ציוניות חדשות, שהחשובות ביניהן היו 'מקס נורדאו', 'למין ציון', 'אוהבי ציון' ו'התקווה'. משקלה של הציונות בקרב האוכלוסיה מקבל עתה ביטוי נוסף: ציוני ותיק ורב פעלים, הד"ר משה קופ'ינאס, נבחר לפרלמנט היווני [על שמו ייקרא לאחר שנים מושב העובדים 'צור משה' בשרון]. הבחירות שלאחר מכן מגדילות עוד את הסיעה הציונית בפרלמנט: מלבד קופ'ינאס נבחרים שלושה ראשי-קהילה נוספים, הלא הם הציונים דוד מטלון (שהוזכר לעיל), חיימאקי כהן ופפו מלאך. מדי פעם נערכו עצרות עם רבות משתתפים, ובאחת מהן, שהתקיימה בבית הכנסת הגדול בהשתתפות אלפי אנשים ובנוכחות ראשי הקהילה, נאספו 7000 פרנקים זהב לטובת יהודי יפו ותל-אביב שגורשו על ידי התורכים. מגמת התנועה הציונית עתה, בעיצומה של המלחמה, היא ליצור דעת קהל עולמית למען הקמת מדינה יהודית, לכשייעשו ההסדרים הבינלאומיים החדשים בשוך הקרבות. בדצמבר 1916 מתאספים אלפים מבני קהילת שלוניקי בככר החירות – זו הככר שכעבור עשרים וחמש שנים ירכזו בה הנאצים את יהודי העיר ויתעללו בהם, כשלב ראשון לחיסולם הסופי – והעצרת הופכת להפגנה ציונית פוליטית אדירה, כשהתזמורת הצבאית האיטלקית מנגנת בין היתר את 'התקוה'. גלוי עין לכל, כי הרעיון הלאומי היהודי נתמך על ידי בעלות הברית. פחות משנה אחת לאחר מכן פוקד אסון כבד את העיר, לרבות את יהודיה. בשבת, ה- 18 באוגוסט 1917, פורצת דליקה גדולה באחד מפרברי-העיר, תוך שרוח עזה נושבת מביקעת הווארדאר, מתפשטת השריפה במהירות לאורך שפת הים, וכן מזרחה ודרומה, אל השכונות המרכזיות שרוב אוכלוסיהן יהודים. פגיעה במיתקני המים מונעת כיבוי יעיל של הלהבות ואלה מתעצמות וניזונות מן המיבנים הישנים ומצפיפות בתי המגורים בשכונות היהודיות. כאילו לא היה די בנזקי השריפה שזרעה הרס ויאוש בקרב התושבים היהודים, מועלית בפרלמנט היווני הצעה להפקיע את קרקעותיהם, באמתלה שהן נחוצות לצורכי שיקום העיר ובינוייה מחדש. היהודים מחו נגד גזירת ההפקעה ויצאו בהפגנה אדירה, שבה נאם יצחק אלב'ו, אחד מראשי 'מכבי' [נפטר לפני שנים אחדות בחיפה], ותקף את החוק המוצע. הוא נאסר ונידון בבית משפט צבאי לשישה חודשי מאסר. במחאה חריפה נגד ההפקעות ובתביעה לשיחרור מיידי של יצחק אלב'ו. יוצא עיתונו הצרפתי של רקנטי, 'פרו-ישראל'. מאמרים בנימה דומה מתפרסמים גם בעיתון החדש בלשון הלאדינו שהתחיל מופיע בתקופה ההיא, 'איל פואב'לו' ('העם'). עורכו הראשי היה מנטש בנסנג'י, מבחירי המנהיגים של ציונות יוון. בנסנג'י היה מבני העם, נואם מלהיב ושולט בשפות רבות, כולל צרפתית וגרמנית. הוא נבחר פעמים אחדות לפרלמנט היווני ברשימת המפלגה הליבראלית של ווניזלוס. נוסף לעיתון 'איל פואב'לו' הוא ערך גם את היומון בשפה הצרפתית 'לנדיפאנדאן' ('L'Infependant'). [לכשפלשו הגרמנים במלחמת העולם השנייה ליוון, נמלט בנסנג'י לאי כרתים, ביודעו שבגלל מאמריו החריפים נגד המשטר הנאצי הוא יהיה בין הראשונים שייאסרו; אלא שלאחר כיבוש האי בידי הצבא הגרמני, לכדוהו סוכני הגסטאפו והחזירוהו לשלוניקי, מאוחר יותר הוא גורש לאושוויץ ביחד עם יתר בני הקהילה.] להמתקת גזירת ההפקעה, שיגרה הקהילה משלחת רבת משתתפים לאתונה, בראשות הרב יעקב מאיר. לכאורה הצליחה המשלחת במשימתה ולבעלי הקרקעות הוקנתה הזכות למכור את רכושם, אלא שהמחיר נקבע על ידי השלטונות ולמרבה הצער היה שרירותי ונמוך. שנה לאחר מכן פרש הרב מכהונתו, וב- 1920 נתמנה הרב בן ציון חי עוזיאל כרבה הראשי של שלוניקי. בגלל נזקי השרפה היה צורך להתחיל בפעולה דחופה לשיקום מוסדות רבים שעלו באש, וזאת בנוסף למשימה המיידית להבטיח קורת גג לאלפי הקורבנות ולהגיש סיוע במזון למשפחות שנותרו בחוסר כל, חורבן המוסדות היה טוטאלי כמעט. השריפה כילתה בתי כנסת רבים, ישיבות, את בית הדפוס 'עץ החיים', את המרפאה המרכזית, את המוסד 'מתנות לאביונים', שסיפק אוכל לתלמידים הנזקקים בבתי הספר של הקהילה, את בית היתומים 'אלאטיני', ועוד. גם התנועה הציונית נפגעה קשה על ידי השריפה. בין הבניינים שעלו באש היו מועדונים ציוניים רבים, ובהם מועדון 'מכבי', האסון הכבד הפר גם את רציפות הפעולה הציונית, הגם שזו לא נפסקה לגמרי אלא לחודשים מעטים בלבד. לאט לאט התחילו החיים חוזרים למסלולם. אף התנועה הציונית התעוררה לפעילות מחודשת ונתחדשה גם הופעת העיתונים. בנובמבר של אותה שנה הגיעה לשלוניקי הבשורה על פירסום הצהרת בלפור. הצטרפותה של שלוניקי לממלכת יוון חייבה שינויים אירגוניים מרחיקי לכת. האגודות הציוניות של שלוניקי ושל יתר ערי יוון התאחדו והקימו את הפדרציה הציונית. הלכך נתעורר צורך דחוף לעשות שימוש בלשון היוונית על מנת להביא את דברי התנועה לתשומת לבם של החברים ביוון העתיקה, שלא ידעו את לשון הלאדינו. ואמנם, אחת הפעולות הראשונות של הפדרציה הייתה הוצאת עלון הסברה בשפת המדינה. בין הפעולות האחרות שבוצעו על ידי הפדרציה הציונית יש לציין הפצת מניות של 'אוצר ההתיישבות היהודית'; מתוך מאה אלף מניות שהוצאו למכירה, נמכרו בשלוניקי בלבד תשעת אלפים. כמו כן נאספו, ביוזמת ד"ר קופ'ינאס, כעשרת אלפים פרנקים זהב להקמת מושבה של יהודי יוון בארץ ישראל; מסיבות שונות לא נתגשם הרעיון אלא בשנת 1938, עם ייסוד מושב העובדים 'צור משה' שבשרון על ידי עולים מיוון (וכבר הזכרנו את מקור השם של יישוב זה). בשנת 1918 נאספו בשלוניקי גם כספים ניכרים במסגרת המגבית הציונית להקמת מושבה על שם יחיאל צ'לנוב, שנפטר באותה שנה. הפעילות האירגונית להרחבת המעגל של אוהדי הציונות בקרב הקהילה השלוניקאית נמשכה אף היא. הוקמה הסתדרות הצופים ונוסדו אגודות נוספות, שבעיקרית שבהן, היא 'אגודת הצעירים העברים', מצאו את מקומם בני נוער רבים ומתוכה צמחו ועלו מנהיגים ציוניים לרוב. ב- 2 בנובמבר 1918 אורגן מיבצע מיוחד על ידי כל המוסדות הציוניים בעיר לציון השנה הראשונה להצהרת בלפור. הנני יכול להעיד על אירוע זה מזכרוני האישי. היה זה יום חמישי בשבוע. כשלושים אלף מיהודי שלוניקי שבתו מכל מלאכה ויצאו לרחובות בתהלוכת הפגנה, שעברה בשדרות המרכזיות של העיר כשמגמת פניה אל עבר מעונו של הקונסול הבריטי. הלה יצא לקראת הצועדים ופנה אליהם בנאום, שנקטע פעמים רבות בתשואות רמות. מעמד מלהיב זה לא היה, כנראה, לטעמה של המפלגה הסוציאליסטית היהודית. זו הפרה את השביתה, ודלתות הקואופורטיב שלה למיצרכי מזון, 'לה פופולארה', לא ננעלו באותו מעמד כשאר החנויות. המוני הצועדים הציונים לא קיבלו הפרה זו בשלוות נפש, ולאחר שתביעתם להשבית את בית העסק לא נענתה, פרצו לתוך החנות וניפצו בה את חלונות הראווה. הידיעות על התקדמות הצבא הבריטי החזית הים התיכון הלכו ורבו ונתקבלו בסיפוק רב על ידי יהודי שלוניקי. היו שלא אמרו די בהבעת הזדהות פאסיווית בלבד ונמשכו אחר קריאתם של ז'בוטינסקי, טרומפלדור, בן צבי ובן גוריון להתנדב לגדודים העבריים לשם שיחרור ארץ ישראל מעולה של האימפריה העות'מאנית. הרעיון הופץ בעיקר על ידי חוגי העיתון 'פרו ישראל', שבו פורסמו גם הצהרותיהם של מדינאים יווניים למען הקמת מדינה יהודית. וכך הצהיר, במרץ 1918, שר החוץ ניקולס פוליטיס מעל במת הפרלמנט, בשמה של ממשלת יוון:
בהקשר זה נתקבל גם יצחק מולכו לראיון אצל אלכסנדר מלך יוון, ובו הביע המלך את תקוותו, שעם כיבוש ירושלים בידי הצבא הבריטי תיהפך ארץ ישראל במהרה לבית לאומי יהודי. מנהיגים ציוניים אחרים פנו אל נציגי צרפת ואיטליה בשלוניקי וביקשו את תמיכת ממשלותיהם בהצהרת בלפור. התעמולה לגיוס צעירים לגדוד העברי התחילה נושאת פרי, וממשלת-יוון הסכימה כי המתנדבים ייצאו לשרת בחזית המזרח תיכונית. עם המתגייסים לגדוד נמנה יליד שלוניקי שהיה בארצות הברית, יצחק ברודו. [הוא זכה לאחר שנים לראות בהקמת המדינה ולחיות בה. בנו בכורו השתתף במערכות הארגון הצבאי הלאומי ונפל באחת מפעולות האירגון.] לגיונאי שלוניקאי אחר הוא הסופר והחוקר הידוע דוד בנבנישתי, איש העלייה השנייה ויושב ירושלים, אשר פירסם את זכרונותיו על תקופת שירותו בגדוד בספרו 'משלוניקי לירושלים'. אך לאמיתו של דבר, גיוס הצעירים נפסק באיבו, משום שבינתיים הגיעה המערכה על ארץ ישראל לקיצה. הצהרת-בלפור והמאורעות אשר באו בעקבותיה, ששיאם היה מסירת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה, הטביעו חותם עמוק על התנועה הציונית בשלוניקי. פעילות ציונית עניפה מקיפה מעתה את כל החוגים והגילים. 'מכבי' מקימה ארגון צופים, שעם חברי הנהלתו נימנו יצחק שלם, אלברט שאקי, משה חוראס ושלמה ביטי. [פרט לאחרון, שהגיע ארצה רק לאחר השואה, עלו כל האחרים עוד לפני פרוץ המלחמה.] אלפי בני נוער ומבוגרים מוצאים כר נרחב למעורבות ציבורית ולהפצת הרעיון הציוני במסגרת האגודות הציוניות השונות, כגון 'תיאודור הרצל', 'אגודת הצעירים העברים', 'הקלוב הציוני הגדול', 'הסתדרות המזרחי', 'צעירי מזרחי', 'שיבת ציון', 'פרחי ציון', 'מוריה', ועוד. לצד אלה נמשכת פעולת-חינוך ציונית אינטנסיוית בבתי-הספר של הקהילה ובבתי-הספר הפרטיים. אלה ואלה שימשו חממות לתרבות יהודית ותודעה ציונית, אלה ואלה גידלו מנהיגים לשירות בקהילה ולהנהגת התנועה. התפתחות בתי-הספר בשלוניקי ראויה כי יוקדש לה דיון נפרד, וכבר הזכרנו לעיל את הותיק שבהם; ואולם סקירתנו לא תהיה שלימה אם לא נזכיר גם את הגדול בבתי ספר אלה, זה אשר בעליו ומנהליו היו האחים יצחק ואברהם אלשיך. גם בישראל המשיכו תלמידי בית ספר זה את מסורת הפעילות החינוכית שספגו במוסד השלוניקאי והקימו 'קרן למפעלי תרבות ע"ש אברהם אלשיך', אשר פתחה עשרות חדרי עיון בבית ספר בכל חלקי הארץ. פעלות פוליטית, חינוכית, וציבורית זו להפצת הציונות על כל תכניה לא הייתה שלימה אילולא לוותה גם הגשמה אישית. עוד קודם הצהרת בלפור עלו משפחות לא מעטות משלוניקי והשתקעו בארץ ישראל. שלא כאותם זקנים, שהיו באים ארצה משלוניקי עוד בדורות הקודמים כדי להיקבר באדמת הקודש, כמינהג שאר תפוצות ישראל, בישרו המשפחות הללו את הופעתו של סוג חדש של עולים, שמניעיהם שונים ודרכם שונה. "עולים אלה – כותב אשר מואיסיס, מי שהיה נשיא הקהילה היהודית , ועם הקמת המדינה שימש כנציג הדיפלומטי הראשון של מדינת ישראל ביוון – לא היו עניים שהיגרו לארץ אחרת כדי למצוא בה תנאי חיים נוחים וטובים יותר. היו ביניהם גם בעלי אמצעים, שהחליטו לעשות זאת מטעמים אידיאולוגיים". מאידך, עוד בהיות שלוניקי כפופה לשלטון העות'מאני, התחילו באים לארץ צעירים מבני-הקהילה, במטרה ללמוד באחד ממוסדות החינוך שקמו ביישוב, כדי להכשיר עצמם לתפקידי הוראה בבתי הספר של הקהילה, וכאלה היו, בין השאר, גם משה אטיאס, מי שהיה לימים מזכיר הועד הלאומי וחוקר וסופר, נתן שלם, ברוך עוזיאל, יוסף בורלא, נחמיה בדרשי, ודוד בנבנישתי, שעל התנדבותו אחר כך לגדוד העברי כבר ספרתי למעלה. מאוחר יותר השתקע בארץ גם העיתונאי, הסופר והחוקר יצחק רפאל מולכו. ברם, הדחף המאסיווי לעלייה לא החל אלא עם סיום המלחמה בין תורכיה ליוון ב- 1922. עם מפלת הצבא היווני התחילה, בתמיכה אמריקנית, הגירה של רבבות פליטים יווניים מאזורי אסיה הקטנה ותורכיה המזרחית ליבשת יוון. רוב הפליטים הגיעו לשלוניקי. כאן, בסיוע הקרנות הרבות שהזרימה ארצות הברית למטרה זו, נקלטו רבים מהם במסחר ובמלאכה. התחרות הפרועה שהתחרו המתיישבים החדשים בסוחרים היהודים, אשר שלטו עד כה בכל תחומי המסחר בעיר, נידרדרה במהרה והפכה למסע אנטישמי, שהשלכות קשות לו הרבה מעבר למניע הכלכלי המקורי. אף הממשלה היוונית הוסיפה שמן למדורה: היא גזרה על כל בעלי העסקים, לרבות היהודים, לסגור את חנויותיהם בימי ראשון בשבוע. פירושה של גזירה זו היה שהיהודים, ששמרו על מנוחת השבת, נאלצו לשבות יומיים בשבוע, ומלכתחילה הייתה ידם על התחתונה בהתחרות נגד הסוחרים הנוצרים שזה מקרוב באו. העיתונות היהודית נזעקה להיאבק בחוק החדש. במאמר שהכריז בכותרתו 'החוק האנטישמי חייב להתבטל – אמונה ותקווה', התקיף אברהם רקנטי, בעיתונו 'פרו ישראל' מן ה- 8 באוגוסט 1924, את החוק בדברים בוטים אלה:
היה זה אך טבעי, שכל הציבור היהודי כולו, ללא הבדל השקפה ואידיאולוגיה, יתקומם ויתאחד לפעולה משותפת נגד הגזירה; אלא שלגבי שיטת המאבק ויעדו הסופי חלוקות היו הדעות. ביוזמתו של אברהם רקנטי, ועל רקע המאבק נגד חוק יום המנוחה, עלה הרעיון לדרוש ממשלת יוון הכרה בתושביה היהודים כמיעוט לאומי נפרד. בניגוד להשקפה זו, סברו 'הציונים הכלליים' שעל היהודים להשתלב בגופים הפוליטיים הכלליים של יוון כאזרחים שווים, להגביר את מעורבותם במפלגות הקיימות ולתבוע ייצוג בבית הנבחרים ובמועצות העירוניות, רק מעורבות כזאת, כך טענו, תבטיח את זכויותיהם כיהודים. הויכוח בין שני המחנות הציוניים, ה'מזרחי' בראשותו של רקנטי מזה והציונים הכלליים מזה, הלך והחריף והשלכותיו חרגו הרבה מעבר לפרשה עצמה. אופיו הסוער של ראש ה'מזרחי' ועטו השנון גרמו לו להרחיב את התקפותיו כנגד 'הציונים הכלליים' אף לסוגיות עקרוניות של השקפה ציונית. רקנטי מיזג בתפישתו דביקות באמונה היהודית (מכאן השתייכותו ל'מזרחי') עם אקטיביזם ציוני וביקורת על מדיניותו המתונה של חיים ויצמן כלפי הממשלה המנדטורית (ומכאן צעדו הארגוני המאוחר שנדון בו בהמשך). גם בשאלת העלייה הלך ונתרחב הפער בין שני המחנות. בעוד ש'הציונים הכלליים' הטיפו לעלייה שנקראה אז 'סלקטיווית', דהיינו, עלייה של חלוצים, של יחידי סגולה ושל בעלי מקצועות ההולמים את מה שכונה על ידם 'יכולת הקליטה של הארץ' (וזו הייתה גם גישתו של השלטון המנדטורי), הרי שה'מזרחי' צידדה בעלייה המונית. במישור המקומי, הקרע הנ"ל התבטא בצעדים מעשיים שהפדרציה הציונית ניסתה לנקוט נגד ה'מזרחי': לשלול את זכותה להיות מיוצגת במוסדות התנועה, כגון ועדת השקל, לשכת הקרן הקיימת, ואפילו ב'ועד הארצ-ישראלי', שטיפל בחלוקת רשיונות העלייה המעטים שנתקבלו מהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית. ואכן, בעיית העלייה הלכה והחמירה, ומועדון ה'מזרחי' בשלוניקי הפך לתחנת מעבר של יהודים קשישים וצעירים מארצות אירופה המזרחית, שהתחילו פוקדים את שלוניקי בדרכם לארץ ב'עלייה בלתי ליגאלית'. אך אין המחלוקת יכולה להצטמצם למישור המקומי ואין היא מוכנה עוד להגביל עצמה לויכוחים מעל דפי עיתוניה היהודיים של שלוניקי או באסיפות עם. ההתפתחויות שהתרחשו באותו זמן בתוך התנועה הציונית העולמית מעניקות מימד חדש ורחב יותר למחלוקת המקומית. זו מגיעה איפוא לשיאה כאשר אברהם רקנטי, שהטיף במשך כל השנים לציונות לוחמת, קם והצטרף רשמית למפלגה הרוויזיוניסטית, בלא שנטש את תפקידו כיושב-ראש של ה'מזרחי'. ואמנם ב- 1925 התקימה בפריז ועידת היסוד של הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים העולמית – הצה"ר. כנציג של סניף המפלגה ביוון נשלח לועידה יצחק כהן, עסקן בעל מרץ ובעל גוף אתלטי, שהטיף במשך כל שנות פעולתו באירגוני הנוער ל'יהדות של שרירים'. [יצחק כהן זכה מאוחר יותר לעלות לארץ ישראל, אך נפטר ערירי בתל אביב, והוא רק בן 51 שנים.] ב- 1925 נערך גם הקונגרס הארבעה עשר, ובו הופיע ז'בוטינסקי כראש הסיעה החדשה והעצמאית, כשהוא נתמך על ידי שלושה צירים, שלושתם בני העדה הספרדית: העו"ד מאיר לניאדו מארץ ישראל, אברהם רקנטי משלוניקי ושאול מיז'אן מסופיה, ז'בוטינסקי מעיר על כך בגילוי לב במאמר שפירסם בתקופה ההיא:
בנובמבר 1926 מבקר ז'בוטינסקי בשלוניקי, וכל האירגונים הציוניים מקבלים את פניו בהתלהבות רבה. אך לגופו של דבר, הביקור גורם להעמקת הניגודים ולהגברת היריבות בין 'מזרחי-הצה"ר' מזה ו"הציונים הכלליים' מזה. רקנטי אינו שוקט על שמריו וממשיך בפעולה אירגונית מאומצת. כיון שבמועדון ה'מזרחי' פועל אירגון נוער 'בני מזרחי', פונה רקנטי לשלטון בית"ר בפריז וממליץ להכיר באירגון זה כסניף בית"ר ביוון. עם מתן ההסכמה לכך, נקרא האירגון בשם המשולב 'בני מזרחי – ברית טרומפלדור'. כמפקדו הראשי מתמנה יצחק כהן, הנזכר לעיל, ואילו חברי המפקדה הם: ליאון פילוסוף [שנפטר בארץ לפני שנים מעטות], שלמה יחזקאל [שנספה בשואה], ושניים היושבים עתה בארץ – יצחק עטאס [שעלה ארצה עוד לפני המלחמה], וכותב השורות האלה. שני ההסדרים גם יחד – הצירוף של 'מזרחי' ו'הצה"ר' תחת הנהגה של איש אחד וריכוז פעילותם של צעירי ה'מזרחי' ושל נוער בית"ר במועדון אחד – לא יכלו להימשך זמן רב בלא שיווצרו קשיים אישיים ועקרוניים. חילוקי דעות נתגלעו בין שניים ממפקדי בית"ר לבין אברהם רקנטי; כמו כן בית"רים רבים, בהגיעם לגיל שמונה עשרה, התחילו נוטשים את התנועה, מחמת ההגבלות שהטילה עליהם אווירת המועדון של ה'מזרחי', שבו חובה היתה לשמור על כללי נוהג ההולמים את הדת והמסורת. בעקבות המחלוקת, הצטרפו הבוגרים מבין הבית"רים אל המפקדים שפרשו והתחילו לקיים פעילות נפרדת. העניין הובא להכרעת שלטון בית"ר בפריז, וזה הכיר במועדון הפורשים כסניף הרשמי של בית"ר בשלוניקי. אגודת 'הצה"ר' שכרה מועדון נפרד ובו יכלה תנועת בית"ר לקיים את פעילותה באורח עצמאי, כשבראשה עומד מחבר המאמר הזה בתפקיד נציב בית"ר ביוון. השנים הללו היו שנות פעילות ציונית הולכת וגוברת בכל התחומים. האגודות הציוניות בעיר הרחיבו את מערכת השיעורים ללימוד הלשון העברית. מדי שנה נערך יריד מרשים למען הקרן הקיימת, ולקראת חגי ישראל אורגנו מופעים לקהל הרחב שבהם הוצגו מחזות בעברית ובלאדינו. כינוסים גדולים במיוחד ציינו כל שנה את יום הצהרת בלפור ואת יום תל חי, ואילו בעיות שוטפות, כגון הגזירות של השלטון המנדטורי בארץ ישראל, נדונו בפומבי באסיפות מחאה רבות משתתפים. בזירה הפנים יהודית, מדיניותן של התנועות הציוניות נתרכזה בכיבוש ההנהגה של הקהילה היהודית מחד, ובהגדלת הייצוג הציוני בפרלמנט ובמועצת העיריה מאידך. המנהיגים הציוניים שנזכרו בהקשר קודם, מנטש בנסנג'י, דוד מטלון, אשר מלאך, חיימאקי כהן, וכן ראש האיגודים המקצועיים הלא סוציאליסטיים, יצחק שאקי, נבחרו פעמים אחדות לפרלמנט המדינה. ואולם כבר בשנות העשרים המאוחרות, ולא כל שכן בראשית שנות השלושים, התחילו עננים כבדים מכסים את אופקה של יהדות שלוניקי. האירגון האנטישמי 'איחוד לאומי הלס' מפתח פעילות הולכת וגדילה, ובעיתון היווני 'מקדוניה' התומך בו הולכים ומתפרסמים בתכיפות גוברת מאמרים אנטישמיים המאשימים את היהדות בבגידה. עילה להתקפה מיוחדת שימש כנס הסתדרות 'מכבי' העולמית, שהתקיים בסופיה בשנת 1929. את 'מכבי' יוון ייצג יצחק כהן. האירגון 'הלס' והעיתון 'מקדוניה' האשימו את יצחק כהן בכך, שבכנס ההוא התבטא כביכול לטובת אוטונומיה של חבל מקדוניה, או, כדברם, צידד בקריעת שטח מגוף המולדת היוונית. המערכה האנטישמית הגיעה לשיאה בהתקפה המונית על השכונות היהודיות, ובערב ה- 28 ביוני 1931, הוצתה אחת השכונות, 'קמפבל', ובתיה הבנויים עץ הועלו באש. אם עד אז התנהלה העלייה לארץ בעצלתיים, ומה גם שמיספר רשיונות העלייה. שהוקצב לפדרציה הציונית המקומית לא היה רב, באו מאורעות 'קמפבל' והעלו את אתגר העלייה לראש סולם העדיפות. ההתעוררות בקרב ההמונים הייתה גדולה והביאה לגל גדול של עלייה בכל דרך אפשרית. רשיונות העלייה הרשמיים נוצלו במידה מקסימאלית, תוך העדפת חלוקתם למשפחות מרובות ילדים. אורגנו קבוצות תיירים והושגו עבורן בדרכים שונות האשרות הדרושות. נישואים פיקטיוויים (בייחוד כשמקבלי הרשיונות היו בקטגוריה של חלוצים) ואימוץ ילדים נוספים על ידי המשפחות העולות הפכו לשיטה מקובלת. העלייה ה'בלתי ליגאלית' נוהלה בעיקר על ידי ה'מזרחי' ו'הצה"ר'. הרוח החיה במאמץ עלייה זה היה גבריאל פרחיה. הודות למירצו הבלתי נלאה וכושר ההמצאה שלו הצליחו אלפי עולים להגיע לארץ כתיירים; הוא עצמו, למרבה הצער, לא זכה לעלות ארצה ונספה בשואה. ביוני 1933, בחוף ימה של תל אביב. נרצח חיים ארלוזרוב, ממנהיגיה הדגולים של תנועת העבודה. בימים ההם עמד להיערך הקונגרס הציוני השמונה עשר. רצח ארלוזרוב פילג את המחנה הציוני בשלוניקי, כשם שקרה גם בקהילות האחרות, ופרשת האחריות לרצח הפכה לנושא מרכזי בתעמולת הבחירות לקונגרס. 'הציונים הכלליים' הצטרפו אל מאשימי התנועה הרוויזיוניסטית, וזו הפעם הראשונה מאז הקמתה שהסתדרות 'הצה"ר' הופיעה ברשימה נפרדת, ולא במשותף עם ה'מזרחי' כפי שנהגה בעבר. בבחירות לקונגרס עלה כוחה של 'הצה"ר' בשלוניקי עד כי הייתה למפלגה הציונית השנייה בגודלה אחר ה'ציונים הכלליים', ושניים מנציגיה שותפו מעתה ב'ועד הארצישראלי', שמנה שמונה חברים והיה ממונה על חלוקת רשיונות העלייה. בסוף אותה שנה עלה אברהם רקנטי לארץ ישראל. באותה תקופה ביקר בשלוניקי אבא חושי, מנהיג פועלי חיפה, כדי לבדוק מקרוב אפשרות של עלייתם של פועלי הנמל היהודיים משלוניקי לחיפה. השעה הייתה כשרה לכך. פליטי המלחמה היוונים, שבאו לשלוניקי, חדרו לענף הימאות שבו הייתה ליהודים שליטה מזה שנים רבות, ולמרות היותם חסרי נסיון בתחום זה, הם תפשו מקומות עבודה רבים בנמל; מאידך, נמל חיפה זקוק היה לסוורים יהודים מנוסים, דוגמת בעלי המקצוע השלוניקאים. בהשתדלותם של בני שלוניקי שישבו בארץ מזה שנים אחדות, ובמיוחד הודות למאמציהם של ברוך עוזיאל ויצחק אלב'ו (שהוזכרו לעיל), נסתייע הדבר ועשרות עובדי נמל שלוניקאים השתקעו בחיפה והעניקו פנים חדשות לעיר ולנמלה. לימים, פועלים אלה הטביעו את חותמם גם על מפעל ימאי נוסף של היישוב היהודי: בפרוץ המאורעות, כשהפורעים הערבים מנעו פריקה של סחורות בנמל יפו, נפתח בעזרתם של פועלי הנמל השלוניקאים מחיפה המזח החדש של נמל תל אביב ומיצרכים חיוניים המיועדים ליישוב היהודי יכלו להגיע לארץ. ציוני שלוניקי לא יכלו שלא לעקוב אחר ההתרחשויות הפנימיות, שזיעזעו באותן שנים את התנועה הציונית העולמית, ולא להיות מושפעים מהן, גם הויכוח הנוקב שהתנהל בתוך המרכז העולמי של 'הצה"ר' בין זאב ז'בוטינסקי לבין מאיר גרוסמן מצא הדיו בקרב התנועה הרוויזיוניסטית של שלוניקי, ז'בוטינסקי, כידוע, גמר אומר לנטוש את ההסתדרות הציונית הרשמית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה, ואילו גרוסמן תבע את המשך המאבק בתוך המסגרת הישנה. הלכך נערך מישאל בקרב החברים בסניפי 'הצה"ר', ונתברר שהרוב תמך בעמדתו של ז'בוטינסקי. גרוסמן פרש מ'הצה"ר' והקים את 'מפלגת המדינה', ואילו הרוויזיוניסטים האחרים נטשו את המוסדות הלאומיים של ההסתדרות הציונית העולמית שבהם ייצגו את מפלגתם. כך נהגו גם אנשי 'הצה"ר' בשלוניקי. בינתיים מצבם של היהודים בממלכת יוון בכללה הלך והידרדר ללא תקנה. לשלטון עולה הגנרל מיטקסַאס, ומשטרו הוא משטר של רודנות על כל פרטיה ודקדוקיה. חומרתו של המצב בלטה שבעתיים על רקע המתרחש באירופה כולה. גרמניה הופכת לבית אולפנא של גזענות ואנטישמיות, לא לעמה בלבד אלא גם לשכניה, וסוכניו של גבלס בארצות אירופה השונות, לרבות יוון, מצליחים לארגן קבוצות של משתפי פעולה שינסו ליישם את עקרונות התורה הנאצית בארצותיהם. שלוניקי נעשית צומת חשובה למשתפי פעולה אלה, הפורטים הן על הנימות האנטישמיות הישנות נושנות, שפיעפעו מזה דורות בליבות היוונים, והן על תפישה תועלתנית צינית המטיפה להרחקת היהודים מן המדינה כתואמת את האינטרס הלאומי והכלכלי של יוון. העיתונות היהודית הולכת ומידלדלת. הוראות חמורות של המשטרה היוונית מגבילות, ולעיתים גם מונעות, כל פעילות ציבורית. ההתכנסויות אסורות או מותנות בהשגת רשיון מתאים, ואקלים של חרדה ושל חשדנות אופף את הציבור כולו. אין זאת אומרת, שנוכח התפתחויות אלה הולכת וגוברת תודעת הערבות ההדדית בתוך הציבור היהודי פנימה ומתעצם הרצון לשמור על הזיהות היהודית. ההפך הוא הנכון. כתוצאה מהנהגת חוק חינוך חובה חינם במדינה החל תהליך מתגבר והולך של התבוללות לשונית וכללית של היהודים בסביבתם היוונית. בתי הספר הפרטיים היהודיים, ששימשו בעבר בתי ויצר לדורות של יהודים הקשורים בכל נימי נפשם למסורת ונאמנים לתפיסה לאומית יהודית שורשית, הולכים ונסגרים מחוסר תלמידים; ההורים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי הממלכתיים, הן בשל הנוחות הכלכלית הכרוכה בכך והן כדי להקנות להם ידיעה רחבה יותר בלשון היוונית ולהבטיח על ידי כך את אפשרות כניסתם למוסדות החינוך הגבוה של המדינה. זוהי איפוא תמונת המצב, בשלוניקי וביוון כולה, בבוא היום המר והנמהר שבו פרצה מלחמת-העולם השנייה. אלפי צעירים מקרב האוכלוסיה היהודית מתגייסים לצבא היווני, ורבים מהם נופלים בחזית אלבניה, בקרבות נגד הפולש האיטלקי. עם הלוחמים נמנה הקצין היהודי מרדכי פריזיס, אשר רכב על סוסו לקרב וקרא לחייליו להסתער ביחד עמו על האוייב. הוא מת מות-גבורה בהסתערות זו. עד לפרוץ מלחמת אלבניה נמשכה בשלוניקי הפעילות הציונית בגבולות האפשר על פי החוק. ואולם, לכשגוייסו העסקנים הבוגרים, רק החברים שטרם הגיעו לגיל גיוס יכלו להמשיך בפעילות מה באירגוניהם. עם כניסת הגרמנים, נסגרו כל המועדונים ופעילים רבים ירדו למחתרת. אט אט הונפה החרב על ראשום של ששים וחמישה אלף יהודי יוון, רובם המכריע בני קהילת שלוניקי. סיפור השואה של יהדות שלוניקי איננו הנושא של המאמר הנוכחי. עם זאת, לא אוכל שלא לסיים בנימה אישית. כשביקרתי ביוון אחר המלחמה ובאתי לשלוניקי עירי, שזכרתיה הומייה יהודים ועתה ראיתיה שוממה כשממון בית קברות, שמתי פעמי למקומות שבהם עמדו לפני שנים המועדונים הציוניים. בין השאר, באתי לרחוב הצר והקצר, רחוב קיפרוס מס' 6, שם פעלתי אני ופעלו אלפים של חברי במסגרת ה'מזרחי', 'הצה"ר' ובית"ר. למען חידוש עצמאות ישראל. הבית בן שתי הקומות עמד עדיין על תילו. אולם בתוכו התגוררו עתה משפחות יווניות. עצמתי עיני ומאי שם ממעמקים עלו באוזני צלילי השירים, קולות הדיונים והויכוחים, והדי הנאומים והאסיפות, שמילאו את נפשותינו אש בוערת עד היום הזה. פקחתי עיני: עמדתי על קברה של יהדות שלוניקי, שהייתה ואיננה עוד. לקריאה נוספת
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
