הסוכנים של החינוך הציוני פעילים בחברה הישראלית ישירות וסמויות. המשפחה, אמצעי התקשורת, היצירה התרבותית על גוניה, ומערכות החינוך, ממלאים תפקידים של סוכנים/ מנופים להקניית עמדות ציוניות. מחקר זה בא לתאר את המגמות בספרי הלימוד להיסטוריה של עם ישראל, שהיו ועודם בשימושם של תלמידים בשנים 1986-1900, במטרה לחשוף את השתנות האמצעים המקובלים עליהם כסוכנים של חינוך ציוני.

מבוא

התפתחותם של מדעי החברה מהמאה התשע- עשרה ואילך, קרבה את המחקר ההיסטורי לתחומי דעת שונים, הבאים לסייע להבנת פעילותו האינדיבידואלית והקולקטיבית של האדם. מגמה זו השפיעה גם על ההיסטוריוגרפיה של החינוך, אולם בפני המחקר המודרני של תולדות החינוך עומדים קשיים רבים, כגון: מחסור בביוגרפיות של מנהלים, תיאורים קולקטיביים של בוגרי מוסדות החינוך, ויותר מכל- מחסור בתצפיות שיטתיות ובמעקבים ממושכים היכולים לסייע בהבחנה ובהבניית מאפייני המגמות המתפתחות בתולדות החינוך (עירם). על- כן הופכים ספרי הלימוד ותוכניות הלימודים למקור מהימן ונמצא, המסייע להבנת התמורות בדרכי ההוראה במסגרות החינוכיות, המשתתפות בתהליכים כלליים שאופיים חברתי, לאומי ותרבותי. עובדה זו היא אחת הסיבות לכך, שהמחקר של ספרי לימוד ותוכניות לימודים התפתח במידה ניכרת במסגרות לאומיות ובין- לאומיות במאה העשרים. דרישה נשמעה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה לנפות מעזרי ההוראה יסודות שובניסטיים, במטרה לחנך את הדור הצעיר לקראת יחסים בין- לאומיים, המבוססים על הבנה ושלום, דרישה שבאה לכלל ביטוי בין שתי מלחמות העולם, כאשר קמו ארגונים, אשר דרשו אפילו להחרים ספרי לימוד בלתי- מתאימים ולחבר חדשים ברוח הסבלנות ההדדית: דרישה זו התעצמה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביאה להקמת מכוני מחקר ובראשם "המכון הבין- לאומי לספרי לימוד" בבראונשויג בגרמניה ואונסקו ( Schuddekopf 11- 43, 153 ואילך). אולם בעוד שהעולם החופשי פיתח מסגרות למחקר ולרויזיה של תוכניות לימודים וספרי לימוד, עם הספר לא חקר כמעט את עזרי ההוראה והחינוך המעצבים את צעיריו. המחקרים המועטים נערכו על- ידי חינוכאים ישראליים מתייחסים למספר מצומצם של ספרים, עיקר עניינם דידקטיקה, והם חסרים פרספקטיבה היסטורית רחבה, המאפשרת הבנה של התפתחות מגמות מסוגים שונים על רקע התקופות המתחלפות (אזר, זוהר ורימור).

מצב זה מבליט את ראשוניותו וייחודו של המחקר הנוכחי, המקיף את רוב ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל (כ- 142) בשפה העברית, שהיו והינם בשימוש בשנים 1900 - 1986 (פירר). מבחינה זו משתייך המחקר לאסכולה התרבותית בהיסטוריוגרפיה של החינוך, שכן הוא בוחן את השדרים החינוכיים של הפרשיות ההיסטוריות כפי שהם באים לכלל ביטוי בספרי הלימוד, על רקע התרחשויות התקופה והלכי הרוח שבה.

כיוון שהמסגרת הנוכחית מתרכזת בחינוך לערכים ציונים, שהתיאור וההערכה ההיסטוריים משמשים להם סוכנים/מנופים, וכיוון שמושגים אלה נשחקו במידה רבה בשימוש היומיומי, ובהגדרותיהם בולטות מחלוקות רבות, נסתפק בהבחנות תשתיתיות ביותר, כפי שמציע שפירא:

"האידיאולוגיה עוסקת בהשקפת- הקיום של החברה, בהסבר קיומה ובהצדקותו.
האידיאולוגיה עונה לכל חבר בחברה על שאלות כגון, מה ערכה של החברה אליה הוא משתייך, מה מקומה בחייו ובחיי חברתו, מהי ההצדקה לקיומה. האידיאולוגיה מסבירה מדוע מטרותיה של החברה טובות ונכונות, מדוע המבנה החברתי ויחסי הסמכות בחברה צודקים ויעילים לשם השגת המטרות שלשמן היא קיימת. אידיאולוגיה של קולקטיב חברתי מכילה רעיונות על מבנה הקולקטיב ועל מקומו במסגרת החברתית הרחבה ביותר, רעיונות של ההיסטוריה שלו והערכה של רעיונות אלה. לפיכך אין האידיאולוגיה עוסקת במציאות החברתית כמות שהיא, עיסוק שהוא בתחומו של הסוציולוג, אלא במציאות זו כפי שמעריכים אותה בני-החברה"
(שפירא, 33-34)

גם הגדרת ה"ערכים" או "הנורמות" איננה פטורה מקשיים, שהרי היא משתנה על- פי היבטים מתחומי דעת שונים: סוציולוגיים, פסיכולוגיים, פילוסופיים ופוליטיים. על-כן נסתפק בהנחה, שערכים הם מערכת קריטריונים לפיהם נשפטת התנהגות, ולפיהם מיישמים סנקציות, בין אם הערכים משתלבים במסגרת האידיאולוגיה, המסכמת אותם על- פי תפיסתה, ובין אם הם משתלבים למערכות אמונה גמישות ומשתנות, שמטרתם להקנות עמדות חיוביות כלפי האובייקטים המייצגים אותם, על-מנת לקרב את התנהגות היחיד והקולקטיב לצפיות ההתנהגותיות שהם מציבים.

במאות ה- 18 וה- 19 באירופה, נתפסו האידיאולוגיות לעתים קרובות כמנופים לקידמה אנושית ולאומית. יחס זה השתנה במאה ה- 20, ביחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והפך להסתייגות ולשלילה (Harris). במדינת ישראל, נשמעו משלהי שנות ה- 50 קולות של חינוכאים שערערו על הזכות והאפשרות לחנך לערכים מחייבים. המחלוקת בין המחייבים חינוך לערכים ציוניים לבין המסתייגים הזמינה בדיקה של הסוגיה הזו בספרי הלימוד ובתוכניות הלימודים במחקר הנוכחי. בהנחה שכל תיאור ומחקר היסטורי מושפעים מהשקפת העולם של החוקר, ומהלכי הרוח של תקופתו, נשאלת השאלה: האם שמשו ספרי הלימוד להיסטוריה של עם ישראל סוכנים של החינוך הציוני? ואם כך, כיצד?

מחברי ספרי הלימוד להיסטוריה עיבדו מחקרים היסטוריים לצורכי ההוראה, ולמרות שאינם מציינים בדרך- כלל את מקורותיהם, ניתן על- פי התיאור וההערכה בספרים להבחין שההיסטוריונים אשר השפיעו על מחברי ספרי הלימוד היו גרץ, דובנוב, יעבץ, ב"צ דינור, בער, ואטינגר, ולעתים חוברו גם ספרי לימוד בהשפעתם של א.ד גורדון, ב. כצנלסון, הרב קוק ואחרים.

בספרי הלימוד לתולדות ישראל, שנתחברו על- ידי מורים בארץ- ישראל מאמצע שנות ה- 20, בולטים הערכים הציוניים שהיו קונצנזוס שהיו בתנועה הציונית וביישוב המתחדש והם: הכרה בעם היהודי כבלאום, הכרה בתרבותו הלאומית של העם היהודי והכרה בנחיצות הקיומית בארץ-ישראל, שבה יגשים העם את עצמו בכוח זכויותיו הלגיטימיות, מחקרנו יבודד ויבדוק את ביטויים בספרי הלימוד של שני ערכים ציוניים בסיסיים:

א. הציונות כהתגלמות השאיפה לקיבוץ גלויות ולקימום הבית-הלאומי לכל עם ישראל בארץ-ישראל.

ב. הציווי להגשמה אישית-חלוצית בארץ-ישראל ברוח הבילו"יים וממשיכיהם.

הבדיקה תיערך על- פי שני מובילים עיקריים, שבהם ניכרת ביותר עוצמת השדר הערכי:

התנעת החסר- המתבטאת בתפיסת הציונות כפתרון למצבים שליליים בתולדות עם-ישראל; ביטוייה הבולטים בפרשיות ההיסטוריות שעיקרן אנטישמיות, שואה ויחסי תרבות בין היהודים לאומות העולם, ולקחם הוא הצורך הקיומי ההכרחי של ההגשמה הציונית בארץ-ישראל.

התנעת השפע- המדגישה בציונות את מקורות השפע הלאומי הפנימי, המתבטא בנכונות לשאת במטלות היסטוריות קשות. מגמה זו בולטת בפרקים המתארים את הקשר והזכות של העם על ארצו, וביחוד בפרשה שעניינה הוא האפופיאה של ההגשמה החלוצית בארץ-ישראל בשנים 1948-1881.

ייתכן מאוד, שמחברי הספרים ניסו ומנסים לחנך לערכים ציוניים גם בנושאים אחרים, אלא שבפרשיות ההיסטוריות שנבחרו כמדגימות לצורך מחקרנו, השפעתם של הערכים ניכרת בבהירות הרבה ביותר ועל-כן מעטים הסיכונים לפירושים מוטעים של הטקסט.

בדיקת ספרי הלימוד מסתייעת בכלים איכותיים - טקסטואליים וכמותיים הבאים לאשש אותם, על-פי קטגוריות המקובלות על החוקרים של ספרי לימוד ותוכניות הלימודים כגון: סיפליפקציה, המציגה מצבים, אנשים ובעיות באורח מוטעה: תיאור והערכה של מצבים, אנשים ובעיות באורח חלקי, הדגשות ופירושים מובילים וכיו"ב (Boden 26 - 17).

המחקר בחן טקסטים על-פי קטגוריות איכותיות, כשהוא נשען על מחקרים של ספרי לימוד ותוכניות לימודים במסגרת לאומיות ובין-לאומיות בעולם המערבי, ובספירה כמותית של הישנות הובלות, לאלמנטים ערכיים משתנים. המסקנות שאליהן הגיע המחקר מסתמכות על 733 מראי מקומות ללא ציטוט (ו- 545 נוספים בדיסטרטציה), ועל 261 ציטטים שהדגימו את המאפיינים של 142 ספרי לימוד וספרי חוברות עזר להיסטוריה של עם ישראל, בשנים 1900- 1984 (פירר).

המחקר נועד להשיג שתי מטרות עיקריות: האחת בתחום ההיסטוריה של החינוך הציוני בארץ- ישראל, בשנים 1900- 1986, כשספרי הלימוד לתולדות עם ישראל משמשים סוכנים/מנופים שנוטלים חלק בתהליך זה. המטרה שנייה, היא בבחינת תקווה, שאכן יסייע המחקר להבנת ספר הלימוד ותוכניות הלימודים שהם בשימוש בימינו, ובכך תתגבר הרגישות של הציבור הישראלי לחלקו של ספר הלימוד בתהליכי סוציאליזציה ואקולטוריזציה, וזו תסייע לחיבור ספרים ועזרי הוראה משופרים.

ספרי הלימוד לתולדות עם ישראל מראשית המאה מתחלקים על- פי השתנות מאפייניהם וארבע תקופות, על-פי הבולטות של השינויים שבהם, כאשר לכל תפנית קדמו כחמש שנים של התהוות, שניכרו בספרים באופן חלקי בלבד.

לחלקים נוספים של המאמר:

בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: מבוא (חלק זה)
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההססנות בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההתגבשות
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההקצנה
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת התפנית