גם בספרי הלימוד שנכתבו בתקופה זו עם ישראל הוא בייחוד ובעיקר אשכנזי. עתה ייחודו וייעודו הוא לאומי- ציוני. הייחוד האתני, שהודגש בספרי התקופה הקודמת, כמעט ונשמט. עם זאת, אין המחברים יכולים להשתחרר מהכמיהה לחזור לתכונות של העברי הקדמון, שבחלוציותו ישתלב ישן עם חדש, בתקווה שההגשמה החלוצית תביא "שיפור בולט של הטיפוס האנתרופולוגי בדור הצעיר בארץ, ביחוד בחלק המחובר לקרקע" (רוזנברג, 51).

מחברי הספרים מדגישים את גילויי הפעילות המדינית והצבאית של העם בתקופת גלותו, על רקע הפסיביות שעדיין מאפיינת את העם. גילויים אלו מעידים על "הרוח העברית", שהסתתרה מתחת לבלויי הגלות הזמניים והיא הוכחה לקיום מתמיד של גרעין ההתחדשות הלאומית בתולדות עם ישראל. הדגשת האקטיביזם של העם היהודי נתמכת בהרחבת היריעה המוקדשת בספרים לתולדות העמים, המסייעים לגישות האבולוציוניות והרבולוציוניות הציוניות. הראשונות רואות בתולדות העם היהודי ביטוים של "העובריות" הציונית, ואילו האחרונות מדגישות את הניגוד בין הפסיביות של היהודים בגולה מול המרד הציוני- המהפכני.

היחס כלפי העמים האחרים הוא כפול: בפרקים העוסקים בהיסטוריה הכללית, הוא חיובי או נייטרלי, אך כאשר ההיסטוריה הכללית מובאת בהקשר לתולדות עם ישראל, היחס נוטה להיות שלילי בשני מישורים: ההשפעה התרבותית המבוללת שהיא "מזנה", "טמינת מוקשים", עושק", שכרון", זלילה" וכו' (גוטקבסקי, בית שני, 113), ובביטויי השנאה כלפי העם היהודי. המחברים מכירים בתרומה של תרבות העמים, אלא שהם חוששים מ"עודפות" השפעה שמסכנת את שלמות העם (אין הם מציעים מינון של השפעה "מבורכת" או מסוכנת").

שנאת ישראל והאנטישמיות המודרנית הם היחסים השכיחים והקבועים בין העם היהודי לבין אומות העולם. הללו נתפסים בספרים כעימות נצחי ופטלי בין כוחות האור לכוחות החושך. הגויים, בתכונותיהם הגנטיות, אשמים בשנאה כלפי היהודים, ואין לתלות אותה בנחיתות או בעליונות יהודית (הספרים הדתיים נכונים להכיר בכך, ש"סגולת" העם מגרה לשנאה כלפיו). הפוגרומים מבטאים בחריפות את השנאה הזאת, ותיאוריהם בספרים משמשים מנוף רגשי, שמגמתו העמקת ההזדהות של התלמידים עם הציונות.

בעוד שבספרים הקודמים, הודגשה ההערצה למקדשי השם, למרות נימות הבוז, הרי שבספרי 1930- 1948 בולטת עמדה ברוח הבאה:

"וברחובות עמדו המוני יהודים, נשים וטף ופרשו את כפותיהם לשמיים, לקול צחוקם הפרוע של הפורעים הרוסיים".... וכיוון שלא הגנו על עצמם: גולת רוסיה הוצגה ככלי ריק".
(בן- יהודה ק"ד, דגש של המחברת).

מקטעים אלה נדמה, שהקורבן ראוי כביכול ליסוריו. עם זאת נזהרים המחברים מלהאשים את היהודים בשנאה כלפיהם. חוסר האונות היהודית תיעלם בכוח ההגשמה הציונית-חלוצית בארץ ישראל.לפיכך, כאשר מציינים המחברים גילויי גבורה תוך-כדי פוגרומים, הריהם מהווים ראייה לקיום של "הניצוץ" הציוני בתולדותינו.

הגישות האבולוציוניות והרבולוציוניות כאחת. שוללות את מצב הגלות מטעמים קיומיים ומוסריים, ועיקריו של ה"מודל" ההיסטורי שהן מציעות בספרי הלימוד הם:

א. הרחבה בתיאור תקופת בית שני (תקופת בית ראשון נכללה, על- פי רוב, בהוראת התנ"ך).

ב. הערכת הגלות כתקופת ביניים, כעין "אתנחתא", או "בקע" היסטורי, שנועד לקשר מבחינה כרונולוגית בין העבר המפואר לבין העתיד המתהווה של ה"בית השלישי".

ג. צמצום בתיאור חיי הרוח של עם ישראל בתקופת גלותו.

מודל כזה יכול ליצור אצל התלמידים את ההרשמות שבתקופת בית ראשון ושני היתה לעם היהודי היסטוריה אמיתית, רבת-פנים, ונורמלית, ואילו בתקופת הגלות, כשהייסורים והרדיפות היו נחלת העם, והוא איבד את המסגרות הפוליטיות והעצמאיות, פסקה ההיסטוריה שלו מלהיות אמיתית ונורמלית. בהווה ובעתיד, עם הקוממיות הציוניות בארץ- ישראל, שוב נוצרת היסטוריה אמיתית ונורמלית של העם היהודי והיא מתבטאת בעשייה נמרצת וחלוצית בארץ- ישראל. על- פי הפיסה האבולוציונית, משועבדת הגלות להתממשות הציונית, ואין לה זכות למעמד היסטורי אוטונומי. על הרקע הזה, אין תימה, שתיאורי היהודי הגלותי בספרי הלימוד מפנימים קווים אנטישמיים מחד, ומהווים תשליל של האב- טיפוס החלוצי, מאידך, בנוסח:

"יחס זה של הסביבה השפיע השפעה מרובה על רוחם ש היהודים,הם התרגלו לירוא מפני עלה נידף, התחילו לזלזל לבושם ובהילוכם,נפגם בהם היופי ולקתה הכרת הכבוד בהופעתם מבית". (הורביץ, ב 33).

התיאורים הללו מובילים לשלילת הגולה והגלות, ול"לקח" שהוא ציוני- חלוצי, ומאמת את זכותו הקיומית של עם ישראל לחיים, ולאיכות חיים, בארץ-ישראל. לצד זכות אנושית זו, יש לעם היהודי זכויות על ארץ-ישראל ממקורות נוספים: ההבטחה האלוהית (גם בספרים החילוניים), ורציפות הקשר הרוחני בין העם לבין מולדתו בדורותיו. הקשר הרוחני (או הדתי) מבטא את התפיסה האבולוציונית ומאשר אותה, הוא בולט במיוחד בתיאורי "משיח השקר", שניתנת להם אינטרפרטציה ציונית, ההופכת אותם למנהיגים ציונים בטרם עת. אפילו הספרים הדתיים-לאומיים נוטים להקל עימם, בגלל כמיהתם לגאולה במולדת. לצד הכמיהה וגילוייה, מדגישים הספרים את הקשר הפיסי הרצוף בין העם לציון, שהתבטא בעלייה ובהתיישבות.

בספרי הלימוד של התקופה מתגבשים המאפיינים הבאים:

1. הדגשת העובדה, שהיהודים נעקרו מארץ- ישראל בשלהי בית שני, אך לא עזבוה מרצונם.

2. הצפפה של איזכורי עליות ויישובים יהודיים בארץ- ישראל, כדי ליצור תחושת גודש ורציפות.

3. היעזרות בהכללות ובביטויים ספרותיים כדי ליצור את ההתרשמות "הנאותה" שלעיל. וכך למשל היו השנים משלהי בית שני ועד למאה ה- 12:

"רגע מחריד בדברי עמנו", שהסתיים כאשר: "ברגע המכריע ביותר נתגלו כוחות החיים של האומה ומכל צד ומכל עבר התחילו היהודים נוהרים לארץ- ישראל".
(בן- יהודה ל"ב, הדגשים של המחברת)

הדגשת הזכויות של עם ישראל על ארץ- ישראל מתחזקת על-ידי ביטול כל הזכויות של העמים האחרים על הארץ. הללו מתוארים כזמניים וכדחויים על-ידי האדמה המשולה לאם של העם היהודי. ברשימת הכובשים הארעיים נכללים גם הערבים, אך מוקדש להם מקום נפרד ומיוחד בגלל הסכסוך היהודי- ערבי.

היחס לערבים מתאפיין, בספרים אלו:
1. כינויי גנאי המתארים את תכונותיהם השליליות (הפלח נשלל, ואילו הבדואי הלוחם, הוא לעתים נושא להערצה).

2. תמיהה על יחסם כפוי התודה של הערבים כלפי היהודים, שהביאו את הקידמה לאיזור.

3. אי- הכרה בטענות הערבים על ארץ- ישראל, ובאופי הלאומי שלהם.

כל אלו מבליטים את שונותם מהיהודים שנטלו חלק באפופיאה של ההגשמה החלוצית בארץ- ישראל. החלוצים שונים מהיהודי הגלותי, הם שונים מהעמים הזרים שכבשו את הארץ, והם שונים גם מהעולים היהודיים לארץ- ישראל שקדמו לעלייה הראשונה, בנוסח הבא: "אבל במה שנו פניהם של העולים החדשים האלה?"

הישנים: "כפופי קומה ומשפילי ברך נושאים עיניהם לאוירה הקדוש של א"י ומתברכים למות בה".

ואילו החדשים: "ככובשים זקופי קומה וישרי מבט ששים אלי סבל העבודה, דרוכים לקראת קרב כבוש". (בן- יהודה, קנ"א).

נדמה, כי למרות שמצוי בספרים גם האלמנט של "רציפות העלייה" לארץ- ישראל והוא בעל מגמה אבולוציונית, ונוטה להכיר בתרומת העולים שקדמו ל- 1881, הרי ההבחנה בניגודים, כמתואר, בולטת וחריפה יותר.

בתיאור העליות (מהראשונה עד החמישית) ניתן להבחין במאפיינים, שיהיו מקובלים, בעיקרם, על כל ספרי הלימוד עד ראשית שנות השמונים. הסיבות לעליות מתוארות בהדגשות הבאות:

א. עובריות הרעיונות הציוניים בתקופות בשונות, וביטוייהם.

ב. שלב האשלייה/ השיכחה בתקופת האמנציפציה.

ג. ההתפכחות בכוח האנטישמיות המודרנית, שהיוותה קטליזטור אשר האיץ את הגאולה הציונית.

כיוון שאין ספרי הלימוד יכולים להרחיב מודל זה לפני תיאורה של כל עלייה, נמצא כמבוא לצמיחת התנועה והרעיונות הציוניים, כאשר לפני כל עלייה, נמצא כמבוא לצמיחת התנועה והרעיונות הציוניים, כאשר,לפני כל עלייה מסתפקים המחברים בהדגשת הגורם "המעורר" שבאנטישמיות, כדלקמן:

העלייה הראשונה: "סופות בנגב"- 1881, גירוש מוסקבה- 1890.

העלייה השנייה: פוגרום קישינב ופרעות הטירונים- 1903- 1904, המאה השחורה"- 1905, וגזירות של הדומה הרוסית בשנים 1906- 1911.

העלייה הרביעית: גזירות גרבסקי בפולין וסגירת שערי ארה"ב להגירה- 1924- 1925.

העלייה החמישית: עליית המשטרים האנטישמיים באירופה והגזירות נגד היהודים- 1933-1939.

מבנה כזה מחזק את הקשר בין העליות לארץ- ישראל לבין הלחץ הקיומי, ויש בו להמעיט ממשקל שמקורן אידיאולוגי. אלא, שההערכה המסכמת של העליות איננה נמדדת בספרי הלימוד רק על- פי הסיבות, אלא, וביחוד, על- פי העשייה החלוצית שלהן. רק כשזו מוטלת בספק, מתקשרת לה התייחסות לסיבות העלייה, והדבר בולט בקשר לעלייה הרביעית (להלן). בספרי הלימוד מ- 1930 ועד 1948 מתגבשים עיקרי המאפיינים של העליות השונות, שכולן אשכנזיות:

העלייה הראשונה (1881- 1904)

סיבות: לחץ אנטישמיות+ אידיאולוגיה ציונית.

הסיפור: ביל"ו, הקמת מושבות: ראשון לציון,גדרה ולעתים רחובות. הברון ושיטתו.

דמויות מופת: הלפרין, הברון והביל"ויים כקבוצה.

הערכה: אמביוולנטיות: הברון והביל"ויים- חיובית, שיטת האפוטורפסות- שלילית.

העלייה השנייה (1904- 1914)

סיבות: לחץ אנטישמיות+ אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית.

הסיפור: הפועל/ החלוץ בהתנחלות קטמטניאלית: כנרת, דגניה, מרחביה, ובשמירה: "בר-גיורא" ו-"השומר".

דמויות מופת: א"ד גורדון וניסינוב (דוד בן- גוריון- מופיע בספרים כדמות מופת של מנהיג, אך לא כאב- טיפוס של חלוץ).

הערכה: חיובית.

העלייה השלישית (1918- 1923)

סיבות: לחץ אנטישמיות+ אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית
(נוסח: "החלוץ").

הסיפור: דרכו של החלוץ (ממשיך הפועל/החלוץ, וממשיך ביל"ו), מההכשרה בחו"ל לגדוד העבודה בארץ ישראל, להתנחלות קומונאלית (עין- חרוד ותל- יוסף), למושב (נהלל), ולשמירה ה"הגנה".

דמות מופת: יוסף טרומפלדור

הערכה: חיובית.

העלייה הרביעית (1924- 1926)

סיבות: לחץ אנטישמי.

הסיפור: הנהירה לערים, הקמת קיוסקים ותיאור משבר 1926.

דמויות מופת: אין.

הערכה: נוטה להיות שלילית.

העלייה החמישית (1930- 1939)

סיבות: בעיקר לחץ אנטישמי.

הסיפור: "הייקים" משתלבים בבניית הארץ, בתקופת מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט. ובאפופיאה "חומה ומגדל".

דמויות מופת: אין.

הערכה: נוטה להיות חיובית.

למרות שהספרים בשנות השלושים והארבעים מתקשים בהבנייה של עליות שזה עתה נסתיימו, או שהן בעיצומן, בכל זאת נמצאו גם בהם המאפיינים. שבמשך הזמן התגבשו למודל שתואר לעיל, ואשר ניכר בספרים עד אמצע שנות השמונים.

בתיאור העליות בספרים של תקופת ההתגבשות בולט קצב מוסיקלי שמתבטא באיזכורים תכופים של שירה וריקודים, המדגישים את הדינמיקה של העשייה החלוצית, שבעזרת שפת פאתוס נמלצת הופכת לאפופיאה הירואית. ביקורת כלפי העליות מנוטרלת על- ידי הגדרות משדלות ועודפות שבחים. רק העלייה הרביעית, הבורגנית, אינה זוכה ל"איזון" כזה, והיא מושמצת בספרים.

האפופיאה החלוצית מגולמת באישיותו ובמעשיו של החלוץ, שמאפייניו הארכי-טיפים מתגבשים בתקופה הנוכחית, ואילו הם:

מוצא: מזרח אירופה.
גיל: עלומים.
מבנה אישיות: התלהבות, נכונות להקרבה עצמית, אהבת אדמה וחקלאות, נכונות להילחם בקשיי הטבע ובערבים, מוסריות ואהבת חיים.
חזון: אמונה שרק בארץ- ישראל יכול העם לפתור את בעיותיו ולהגשים את עצמו, וזאת אך ורק בדרך החלוצית, ברוח הרעיונות החברתיים- שויוניים.
דימוי עצמי: תחושה אליטרית של ההולכים בראש המחנה הלאומי.

סיפור היחיד וסיפור הקבוצה רוקמים ביחד את האפוס החלוצי, המתאר קבוצה של בעלי תכונות הירואיות, המורדת בנסיבות ההיסטוריות ויוצאת לכבוש את ארץ- ישראל הקדומה.

החלוצים נאבקים במולדת בקשיים עצומים ומתגברים עליהם כשבידם האחת הנשק הטהור ובשנייה המחרשה. לעיניהם מתחדש הלאום ביחד עם ארצו, כבימי בית ראשון ושני. באפוס הזה קיימים כל המאפיינים של המיתוס, שנוצר ממציאות בלתי מספקת (בעיית היהודים), ומהווה ניגוד לה (הגשמה בארץ- ישראל בניגוד לחיים בגלות, ודמות החלוץ כתשליל של היהודי הגלותי). במיתוס, נשען התיאור של חזון העתיד לעתים קרובות על "תור הזהב" בעבר, והוא מבטא משאת לב, יותר מאשר גישה היסטורית (השוואת האפופיאה החלוצית לתקופת בית שני, והדגשת הדמיון בין החלוץ לבין העברי הקדמון). "יוצר המיתוס" הוא בעל מטרה הידועה לו מראש, ושאותה הוא רוצה להטיף לזולתו (צו ההגשמה האישית), ולשם כך, הוא נעזר באינפורמציה היסטורית, בטיעונים פילוסופיים ואידיאולוגיים, ישמיט עובדות, או יסביר אותן בהתאם למטרותיו, על- מנת ליצור סבירות לסיפור האמיתי- כאמת מוחלטת (46, 45, 41- 40 Tudor).

בדיקה של שיעור החלוצים בכלל העולים לארץ- ישראל בשנים1881- 1948, עיון בהתחלקות האוכלוסיה היהודית בארץ בין ההתיישבות העירונית והחקלאית והערכת נתונים של שעורי הירידה מהארץ (פירר, 281, 282, 285), מעידים עד כמה היה המיתוס החלוצי ביטוי של הרצוי (בובר, 121, 173, 168) ולא של המצוי (קלנר, 29- 51).

בסטריאוטיפיזציה של העליות מתעלמת מהנתונים המספריים, ולעיתים קרובות מזהה כל עלייה עם האוונגרד המצומצם שבה, עלייה ראשונה- בילו"יית, עלייה שנייה- פועלית, עלייה שלישית- חלוצית, עליה חמישית- ייקית (יוצאת דופן, כמוזכר, היא העלייה הרביעית). זיהוי הקולקטיב עם האוונגרד הוא פועל יוצא של אידיאולוגיה מהפכנית המקנה לאוונגרד את הזכות והחובה לייצג את הכלל שאותו הוא בא לגאול. גישה זאת בספרי הלימוד כלפי הרוב והמיעוט איננה עקבית ואיננה תופסת לגבי סוגיות אחרות, הנגזרות מההנהגה הפוליטית של ההסתדרות הציונית והיישוב בארץ. בפרשיות אלו מבהירים רוב המחברים את תמיכתם בזכותו של הרוב הדמוקרטי לכפות החלטות על המיעוט, גם כאשר לאחרון יש תחושה "אוונגרדית" משלו.

החלוצים מגשימים בפועלם את "חוק הגאולה הציונית" שמניע כ"כורח היסטורי", את תולדות עם ישראל. על צירו של "חוק" זה, נוצר בספרים המודל הבא:

1. "חוק הגאולה" מתגלה בתקופת הגלות באקטיביות ציונית (יסוד אבולוציוני), או בפסיביות ("עוברית"- יסוד רבולוציוני), עד לצמיחת התנועה הציונית, או בשני הגילויים במשולב.
2. בתקופת האמנציפציה וההשכלה ניכרת סטייה היסטורית מ"חוק הגאולה", שהתבטאה באשליה של העם היהודי שהאמין בשוויון האזרחי והפוליטי, וקיווה להשתלב בחיי האומות.
3. האנטישמיות המודרנית הפעילה את "חוק הגאולה" כקטליזטור.
4. צמיחת התנועה הציונית וההגשמה החלוצית בארץ- ישראל- הם פירות "חוק הגאולה הציונית" המתגשם.
5. נושאי "חוק הגאולה הלאומי" ומדגימיו בספרים הם, בעיקר, בני אשכנז.

הערכה

בעוד שבתקופה הקודמת שאפו המורים בארץ- ישראל להקנות שפה עברית לתלמידיהם, הרי שבשנות השלושים והארבעים מטרתם היתה לחנך להגשמה חלוצית. כדי לממש מטרה זאת, חיברו המורים במסגרת "מועצת מורי ארץ- ישראל למען הקק"ל" (שורשים) ובמסגרות אחרות, ספרי לימוד ותוכניות לימודים, הספרים נשאו את פירות התקוות שנתקשרו להכרזת בלפור (1917), בואו של הנציב העליון היהודי הראשון הרברט סמואל (1920), והעלייה השלישית (1918- 1923). תהפוכות המנדט הבריטי חיזקו בקרב הישוב את ההכרה שגורלו בארץ, וגורל היהודים בתפוצות כרוך ומשולב בתולדות העמים, והדבר אכן ניכר בספרי הלימוד לתולדות עם ישראל של התקופה. התגברות האנטישמיות באירופה עקרה מספרי הלימוד את הייחוד האתני היהודי, ואת "התעודה" המוסרית של העם היהודי בקרב העמים, והחליפה אותם בציונות. התופעה המתוארת הזמינה נסיונות להסביר באופן היסטורי את השנאה כלפי היהודים, ואת האנטישמיות המודרנית, כשספרי הלימוד מצדיקים באמצעותם את הנחיצות הקיומית בהגשמה הציונית בארץ- ישראל. יסוד זה מודגש פחות בספרים הדתיים- לאומיים, אולי בגלל שאין הם זקוקים לטיעון זה כדי להעמיק את ההזדהות של התלמידים עם הציונות, שמתבססת אצלם על אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ- ישראל (ולק, 54- 68). המורים שהם גם מחברי ספרי הלימוד, ככל היישוב העברי הציוני בארץ, נקרעו בין האמפטיה לסבלם של היהודים בגולה, לבין האשמתם בכך שלאעלו לארץ- ישראל, ליטול חלק ברנסנס הלאומי. תחושה זו מתבטאת בספרים בדימוי של החלוץ, שהוא תשליל של היהודי הגלותי ובנטייה הניכרת לשלול את הגלות והגולה.

מחקרים סוציולוגיים, פסיכולוגיים ופדגוגיים מעידים על כך, שרגשות בוז וניכור לא רק שאינם מחזקים את היפוכם, אלא שהם נושאים תכונה סרטנית להתפשט לתחומים לא צפויים מראש. "הדרשה" של הזז מעידה על התפשטות כזו, שכילתה חלקות טובות אצל צעירים ישראלים בשנות הארבעים, עד כדי ניכור כלפי ההיסטוריה היהודית הלאומית.

למרות שאלמנטים של שלילת הגלות והיהודי הגלותי נמצאו כבר בדברי מנהיגים ציוניים בשלהי המאה ה- 19 (אלמוג, 70- 71), הם מופיעים בספרי הלימוד רק בשנות השלושים, על- פי עיקרון ה"איחור" הקבוע בספרים. מחנכים השמיעו בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים ביקורת נגד עמדות כאלו שגרמו, לדעתם, לכך שהיישוב החל לראות את עצמו: "מעין חטיבה לאומית מיוחדת ונבחרת, מעין גולת- הכותרת של האומה העברית, ראשיתה ותכליתה של זו, מבלי שיהא חושב את עצמו לשותף לגולה בבעיות החיים שלה ומבלי שיראה עצמו אף שליחה של זו, שעליו לפסל דרך לעם כולו החוזר הביתה". (הכינוס הפדגוגי הרביעי, 1)

וכתוצאה: שלילת הגלות הביאה אותנו לשלילת הגולה. נוצר בקרבנו יחס בוז לגולה, וזה גרם להזנחת הערכים התרבותיים והחברתיים הנפלאים שנוצרו בגולה".(בן ציון דינור, 494)

הרגישות לתוצאות של שלילת הגולה נתחדדה על רקע מלחמת העולם השנייה, כשהתברר ליישוב שהסכנה הקיומית לתפוצות מטילה עליו את עומס ההיסטוריה היהודית של העם לדורותיו.

הסחף במדיניות הבריטים, שהתבטא ב"ספרים הלבנים" שצמצמו עלייה והתיישבות, והסכסוך הערבי- ישראלי שהסלים, הביאו את היישוב לגיבוש של זכויותיו על ארץ- ישראל מחד- גיסא, ולביטול מוחלט של זכויות הערבים מאידך-גיסא. הערבים מתוארים בספרים כ"מוז'יקים" רוסיים המתפרעים בפוגרומים, ובכך הם מסיגרים את מוצאם המזרח אירופאי של מחברי הספרים ואת אי- יכולתם להכיר בתנועה לאומית ערבית, שמאפייניה זרים לנסיונם בתנועה הציונית ובמגעם עם תנועות לאומיות אירופאיות. יתכן שהצטרף לכך חשש ש"הכרה" בלאומיות הערבית תחליש אצל התלמידים את התקווה לפתרונות של שלום, ותחזק גישות כוחניות, שלא היו מקובלות על הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית.

במקביל, מתגבשת בספרי הלימוד של התקופה האפופיאה של ההגשמה, הנושאת את המאפיינים של המיתוס הלאומי, והיא קוראת להגשמת אישית ונותנת הצדקה נורמטיבית להגמוניה הפועלית ביישוב. היריבות בין מחנה הפועלים לבין המפלגה הרביזיוניסטית, שראתה את עצמה הדוברת העיקרית של הגוש האזרחי, מסבירה את הביקורת הנוקבת של מחברי הספרים כלפי העולים של העלייה הרביעית.

את היהודים ממוצא גרמני קיבל היישוב ברגשות מעורבים: הללו היו שונים באופיים ובהופעתם מעולי מזרח אירופה, ונראו תמהוניים בעיני האחרונים. אולם הלגלגנות היתה מעורבת בהערכה, שמקורה עוד מתקופת האמנציפציה, כשיהודי מזרח אירופה נתקנאו באחיהם במערב על חירותם, תרבותם ואמידותם. כתוצאה מכך, השתלב ה"ייקה" בספרי הלימוד, במערכה של "חומה ומגדל", ונטל חלק באפופיאה של ההגשמה, אך בלי שיזכה בתואר חלוץ.

התפיסות המתוארות היוו בסיס המשותף לכל ספרי הלימוד הלאומיים של התקופה, בשינויי הדגש קלים, שמקורם באופי המיוחד של המסגרות החינוכיות. המטרה החינוכית היתה לגבש: "אישיות יהודית חלוצית עצמאית, חדורה חזון הציונות העובדת, המוכנה להגשים בגוף ובנפש את ייעודה של תנועת העברית בארץ".(הלפרן, 70)

היעד יושג בעזרת שלושת הדרכים הבאות:

בתחום ההדרכה: "הקניית אידיאולוגיה ציונית"

בתחום ההרצייה: "כיוון סובלימטיבים של היצרים והנטיות של המרץ המתפרק (קתרזיס) ושל האידיאלים לערוץ הציוני- חלוצי".

בתחום העשייה: "פיתוח כוחות היצירה והאמצאה, אהבת העבודה וכיו"ב. (אורינובסקי, תרצ"ח, 61- 67)

למרות ההבחנה בין תחומי "הכרה" ו"הרצייה", הרי שהתהליך הוא "קשר אוגני ולא הגיוני" (אורינובסקי, 12) הקצנת הדרישה ל"חיזוק החומות", בדברי מחנכים ומורים לתולדות עם ישראל בשנות הארבעים, מסתברת על רקע החרדות שביישוב בתקופת מלחמת העולם השנייה בקשר להתקדמות הגרמנים מכיוון דרום הארץ (רומל עד סתיו 1942), וכתוצאה מהשמועות שהגיעו מאירופה אודות השואה.

לחלקים נוספים של המאמר:

בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: מבוא
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההססנות בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההתגבשות (חלק זה)
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת ההקצנה
בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: תקופת התפנית