| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
רוב הספרים של תקופת התפנית נתחברו ו/או יצאו לאור במסגרת או בעידוד משרד החינוך, לעומת קודמיהם שנתחברו במסגרת פרטית והוצאו לאור על- ידי הוצאות ספרים פרטיות או ציבוריות. עם ישראל בספרי ההיסטוריה הללו הוא, ביחוד, "אשכנזי", כאשר לתאורים מצורפים איזכורים אודות קהילות המזרח. בראשית שנות השמונים יצאו לאור ספרי היסטוריה מיוחדים על עדות המזרח, שבאו להשלים את החסר בספרים "האשכנזים" (משרד החינוך והתרבות תשמ"ב, תשמ"ג). אולם ב- 1986, אין עדיין במדינת ישראל ספר לימוד לתולדות עם ישראל, שמפורש ידיעה רחבה ואינטגרטיבית מהבחינה ההיסטורית של תולדות הלאום היהודי, על תפוצותיו ותקומתו בארץ- ישראל. הייחוד הלאומי היהודי בספרים שנתחברו בתקופה זו הוא בבסיסו ציוני מובהק. הוא מתבטא באקטיביות של העם בתולדותיו, במסגרותיו הפנימיות, וביחסיו עם העמים. ולמרות שקשה לאמוד כמותית את היחס בין היסטוריה יהודית לכללית בספרים, בגלל המבנה המודלרי שלהם (חוברות לנושאים שונים), ההתרשמות היא, שמוקדש לתולדות העמים מקום נרחב (עד כדי מחצית), היחס לעמים נוטה לידידות ונקי בדרך- כלל מעמדות של עליונות. לספרי הלימוד של תקופת התפנית מצורפים, בדרך- כלל, מדריכים למורה, שלא היו מקובלים בתקופות קודמות, ומבחינת המחקר הם מהווים חלק מספר הלימוד. כך למשל, בניגוד למתואר בספר הלימוד, נמצאה בחוברת למורה הצעה לפתוח את הדיון אודות מוחמד בשאלה: "האמנם התגלה המלאך גבריאל למוחמד?" ("יהודים בין נצרות ואיסלם" ,7). זו שאלה אירונית, הנוגדת את היחס לסוגיה בספר הלימוד. שאלות ברוח דומה לא נמצאו בנושאים הנוגעים בהתגלויות דתיות יהודיות. התמעטות ההובלות והתחזקות הדיסציפלינה ההיסטורית ניכרת בספרים בהשפעת תפיסתו של אטינגר את הסבר תופעת האנטישמיות, המשלבת את הריבוד ההיסטורי עם הייחוד הנסיבתי של גילויי השנאה בתקופות השונות (אטינגר). על בסיסה של גישה זאת, נערמים החידושים הבאים: א. התייחסות יסודית ומעמיקה לשאלת הסטריאוטיפ, על היבטיו החברתיים, ההיסטורים והפסיכולוגיים. ב. הזמנת התלמידים והמורים להתנסות בניתוח מקורות ראשוניים ומשניים היסטוריים. ג. הקפדה על דיוק היסטורי וניסוח שאינו משדל. מאפיינים אלו בולטים במיוחד בספרים המיועדים למסגרות ממלכתיות. ד. התייחסות לשנאת המוסלמים כלפי היהודים (בספר, או בחלק, המתייחס לעדות המזרח). סייג מסויים לחידושים הללו אפשר למצוא בהוראות המצויות במדריכים למורים לספרי הלימוד של חטיבת הבינים, הנוטים "להחיות" את התיאור ההיסטורי שבספר הלימוד בעזרת אמצעים רגשיים מובילים (משרד החינוך והתרבות, 1972, 51, תשל"ג, 296- 297). לנושא השואה, שעד שנות השבעים שולב בספרי היסטוריה של העם היהודי, הוקדשו בשנות השבעים והשמונים ספרי לימוד מיוחדים שניכרת בהם גישה חדשה, הגורסת הרחבה של תיאור הייסורים ופירוט העמידה היהודית. הספרים החדשים אינם משועבדים כקודמיהם לסוגיית " כצאן לטבח יובל", וכתוצאה מכך מצטמצם המקום של תיאור הגבורה הלוחמת ושל מרד גיטו ורשה. המשמעות של השואה בספרים של שנות השבעים מתמצה בנצחון הרוח האנושית, כפי שהיא מתבטאת בעמידה היהודית. כשלון הרוח של הגרמנים. סימטריה הפוכה זו היא הציר המרכזי עליו נשען הלקח הבא:
לקח חדש זה הוא אנושי אוניברסלי. אכן, ספרי הלימוד המוקדשים לשואה, שיצאו לאור בראשית שנות השמונים, מתאפיינים במורכבות הלקח שהם משדרים. בספר החילוני לחטיבה העליונה (גוטמן, שצקר) המסר הוא אוניברסלי- לאומי (כולל התייחסות גם לעדות המזרח ולספרד) וציוני. בספר הדתי לחטיבה העליונה (משרד החינוך והתרבות) המסר הוא לאומי (כולל התייחסות לעדות שאינן אשכנזיות) ובייחוד יהודי אולם בכל אחד מהספרים מצויהנ חוליית מסר חלשה: בחילוני- הפן של העמדיה היהודית-דתית, שאף היא לדעתי בעלת משמעות במאבק לשמירת צלם אדם, ובספר הדתי- המשמעות הציונית של השואה. הזכות של עם ישראל על ארץ- ישראל נובעת מהכרח קיומי אנושי, שכאמור בליטותו נחלשה בשנות השבעים והיא מודגשת בשנית בספרים שך ראשית שנות השמונים, אך ביחוד זו זכות, שמקורה בקשר רוחני ופיסי רצוף בין העם לבין מולדתו. התפיסה האבולוציונית של הציונות, מוצאת ביטוי בהערכת "משיחי- שקר", ורואה בהם שלב חולף, ובציונות תרגום חדש לכמיהה ישנה: "גישה ריאליסטית זו הפכה את ההמתנה הפסיבית לגאולה בדרך הנס לכח מניע אקטיבי, והמירה את התקוות לבוא המשיח בתנועה לאומית מודרנית, שנגשה למימוש מטרותיה במעשים",
השיטות שהיו מקובלות על מחברי ספרי הלימוד משנות השלושים לצורך יצירת רושם של רציפות העלייה וההיתיישבות מחד גיסא, וארעיות הכובשים הזרים מאידך גיסא, מובלים גם בספרים אלה. ככלל, ניכרות יותר תפניות בעמדות בספרי לימוד ממלכתיים, מאשר בספרים הממלכתיים- דתיים. שיציבים בעמדות ונוטים לשנות ולחדש באמצעים הדידקטיים. יסוד בולט בהתייחסות החדשה של הספרים הממלכתיים לטעוני הערבים על ארץ- ישראל ניכר בנכונות להכיר באופי הלאומי של הערבים בארץ- ישראל ובצדק היחסי של טענותיהם, אם כי המחברים מדגישים שהזכויות של היהודים על ארץ-ישראל צודקות יותר. ההכרעה בספרים לטובת התפיסה האבולוציונית- ציונית, איננה מתבטאת רק בהקשרים המתוארים, אלא גם ובעיקר, בנושא העליות החלוציות לארץ- ישראל. הספרים הממלכתיים מציגים בפני התלמידים את העליות והיישוב שקדמו ל- 1882 כשנויים במחלוקת, כשהם מובילים להערכה "חלוצית" שלהם. הספר הדתי לחטיבה העליונה (משרד החינוך ותהרבות תש"ם) מכריע בסוגיה זו בפסקנות הבאה: "מקובלת ההנחה, כי ההתיישבות החלוצית החלה עם עליית ביל"ויים ב- 1882,אולם כבר במרוצת המאה ה- 18, באו עולים מארצות המזרח להתיישב ביישובים חקלאיים נידחים ובערים בהן לא היה יישוב יהודי קודם. ההתמודדות עם הסכנה הרבה שארבה באותה תקופה במקומות אלה לבתי היהודים הופכת את התופעה לחלוציות במובן הנעלה ביותר".
גישה כזאת מאפשרת מתן תואר "חלוץ" לכל העולים לארץ- ישראל, על עדותיהם ועל עיסוקיהם. כך בספר הדתי ובמידה מועטת יותר בספרים החילוניים. התפיסה האבולוציונית והכוללנית, מבטלת בהכרח את המיתוס החלוצי בספרי הלימוד, ואת האתוס הערכי המחייב להגשמה אישית, שגולם באפופיאה ההירואית שלו. למרות זאת מעדיפים עדיין הספרים הממלכתיים את ההגשמה של החלוץ החקלאי והמגן, בעל החזון החברתי- שוויוני, ואילו הממלכתיים- דתיים את "המתיישב" הדתי בארץ- ישראל. העמדה האבולוציונית –ציונית, האופיינית לספרים של תקופת "התפנית", משחררת את "חוק הגאולה" מבעיות שלילת הגולה והרבולוציה נגד הגלות- בעיות שעימן התמדדו ספרי הלימוד של התקופות הקודמות. הספרים הדתיים לחטיבה העליונה בראשית שנות השמונים מעצבים את המתואר בהם על-פי "חוק הגאולה" בניסוחו הדתי, כאשר על- פיו ניצחה היהדות את הנאציזם, ובכוח האמונה הדתית חזרה בכל הדורות, ובעת החדשה, לארץ הקדושה לבנות ולהיבנות בה ברוח האמונה והמצוות.
המפולת בחינוך לערבים ציוניים- חלוציים בשנות החמישים והשישים הביאה לספרי הלימוד ולתוכניות הלימודים את תקופה התפנית. הבורות וההתנכרות של הדור הצעיר לשואה, הכנסת הציונות למרכאות, עודדו ביקורת של חינוכאים ואנשי ציבור כלפי המערכת החינוכית ותכניה. המחלוקת נסבה על השאלה: האם יש זכות, או אם אפשר, לחנך לערכים מחייבים שיש בהם ציווי להגשמה אישית. וגם אם הדעות הרדיקליות לא הפכו לדומיננטיות בתקופת התפנית, אין ספק שהן השפיעו על קברניטי הרפורמה במשרד החינוך. צבי לם קובע:
מחברי תוכניות הלימודים במשרד החינוך מעידים על עצמם שהם רוצים לחנך לערכים לאומיים, תוך- כדי פיתוח האוטונומיה של אישיות התלמיד (אדן). התפתחות הרביזיה בתוכניות לימודים ובספרי לימוד בארה"ב ובאירופה, ומורים כלים- וקטגוריות לחיבור תוכניות לימודים, שכללו ספרי לימוד וחוברות עזר למורה ולתלמיד. ספרי הלימוד החדשים לתולדות עם ישראל מרבים במקורות ובקטעי מחקר, כשהמחברים מקשרים ביניהם בלשון נקייה מגינויים ומפאתוס. התפנית בעמדות הערכיות ניכרת בספרים החילוניים, הנכונים יותר מקודמיהם לפתוח מרווחי ספק, להציג בפני המורה והתלמידים היבטים שנויים במחלוקת, ולהזמינם לחשיבה ביקורתית ואנליטית. הספרים מובילים את התלמיד, באופן סמוי ואינטיליגנטי, להזדהות עם האתוס הציוני החדש, שהחליף את המיתוס החלוצי "הישן. הסיבות לנפילת המיתוס החלוצי שתוארו במסגרת הנוכחית בסיכום תקופת ההקצנה (1946- 1967), הביאו את המנהיגות הפועלית להיערכות "שמרנית- דינמית", שהתבטאה ברוויזיה במערכת החינוך, במטרה להסתגל להלכי הרוח המשתנים בחברה הישראלית, ולשנות על- פיהם את תוכניות הלימודים, על- מנת לשמר את הגרעין הערכי התשתיתי, וליצב עליו לגיטימציה להגמוניה הפועלית. האתוס הציוני החדש בספרי שנות השבעים, החשוף מכל מיתוס, הוא אבולוציוני באופיו, פתוח לכל העם על עדותיו ועיסוקיו, מדגיש מחוייבות אנושית- אזרחית (הלקח מן השואה), ומכיר באופי הלאומי של שני הצדדים בסכסוך הערבי- ישראלי. התמורות הפוליטיות אינן ניכרות במובהק בספרים החילוניים שנתחברו משלהי שנות השבעים ואילך, כיוון שלא חלו שינויים במבנה המחלקה לתוכניות לימוד במשרד החינוך, ואותם מחברי ספרים ואותם מאשרי ספרי לימוד, המשיכו במלאכתם. ברם, בספרי הלימוד לחטיבה העליונה של בתי- הספר של בתי הספר הממלכתיים ניכרת ההקצנה שהתפתחה בציבור הדתי וההובלות הערכיות בהם בולטות מאד (אם כי באחרונה הוברר שהספר "עלייה, התיישבות ובנין הארץ" נמצא בעיבוד מחודש במחלקה לתוכניות לימודים). בגלל השינויים שתוארו לעיל, ובגלל קירבת הזמנים, עדיין אין אפשרות להגדיר את הכיוון של ספרי הלימוד החדשים, וממש כשם שספרי הלימוד "מאחרים" בשיקוף הלכי רוח של החברה הישראלית, כך גם הערכתם.
מאמר זה מתבסס על מחקר ספרי לימוד לתולדות עם ישראל. בשפה העברית, שהיו בשימוש בארץ- ישראל בשנים 1900- 1986 כ"סוכנים" לחינוך ציוני שני צירי ערכים עיקריים נבדקו: הערכים הללו מתבטאים בעוצמה רבה בשני נושאים מרכזיים: הממצאים תורמים את חלקם למחקר של תולדות החינוך היהודי בארץ- ישראל, המשקף במידה רבה את הלכי הרוח המשתנים של היישוב מראשית המאה ועד היום. ספרי הלימוד להיסטוריה אינם אובייקטיביים, ממש כמו המחקרים ההיסטוריים, שאותם הם מעבדים לצורכי ההוראה. למחברי הספרים מטרות חנוכיות, במודע ובמוצהר. בשנות השלושים הן מתגבשות לכיוון ציוני- חלוצי, המחייב הגשמה אישית. מטרות אלה משותפות לספרים המיועדים למסגרות הציוניות השונות לפני 1948 ולספרים שלאחר קום המדינה, עד לרזיביה של שנות השישים המאוחרות, ששינתה את ההדגשים באתוס הציוני. ספרי לימוד נוטלים חלק בתהליכי חיברות ופוליטיזציה כסוכני תקשורת, המשדרים על- פי- רוב את העמדות של המחזיקים בשלטון. למרות זאת, עד שלהי שנות השישים חוברו ספרי הלימוד על- ידי מחברים פרטיים, ולמורים ולתלמידים נתאפשרה בחירה והשוואה. מתקופה זו ואילך יש למשרד החינוך מונופול על חיבורם והוצאתם לאור של ספרי לימוד בעזרת האמצעים הבאים: 1. המחיר הזול יחסית של הספרים היוצאים מטעמו (כתוצאה מסיבסוד, שחסר לספרים של מחבר פרטי). מונופוליזציה כזאת מזמינה הרהורים ברוח ג'ון סטיוארט מיל בנושא "חירות המחשבה והויכוח", הסבור, שהיא מקפחת את הרוב והמיעוט כאחד, בין אם היא מבוצעת על- ידי ממשלה גרועה, או על- ידי ממשלה טובה, שרצונותיה מבטאים את העם. ריבוי דעות משכלל את האמת ומגלה את הטעות, ואילו דעות אחדותיות מוכתבות יכולות להפוך את האמונה ל"הודאה פורמלית בלבד", שאין בכוחה להניע את רוח האדם, ושיש בה למנוע "אמונה כנה ומורגשת בלב, שתצמח כפרי הבשל מן הנסיון האישי". סכנות אלו מחריפות ביחוד לאחר שהאידיאולוגיה עברה את תקופת צמיחתה והתמסדה. (מיל, 22- 38, 65, 76) בבחירת הנושאים, הפרשיות המדגימות, ובאופן ההסבר המוצע במסגרת זו, נגמה שמתאמתים דבריו של ב"צ דינור: "אין היסטוריון מספר כל מה שידוע לו על העבר, אלא מה שנראה לו כחשוב ובעל ערך בשעתו וגם לגבי הדורות הבאים. כל הערכה היא, כמובן, סובייקטיבית ותלויה במעריך, בהשקפת- העולם שלו ובתפיסת- החיים שלו. ועוד יותר היא תלויה ב"מקומו ההיסטורי" בדורו, שממנו הוא משקיף על העבר. משום כך אין ההיסטוריון יכול מבלי להעריך. ובוודאי ובוודאי אין לראות לקוי בדבר, שהוא מוסר את נקודת- ראייתו והערכתו על- ידי מקורות ועדויות, נשען עליהם, ונותן את האפשרות למיין, להוסיף ולעיין בעדויות ואף להסיק מהם מסקנות".
ביבליוגרפיה 1. אביכזיר, א., העברי: דברי ימי ישראל, בדפוס יעקב בן עטר. התרע"ו. חלק א-ג. 4 כרכים. (ספר לימוד-דתי). לחלקים נוספים של המאמר: בין דעה לידיעה – ספרי לימוד להיסטוריה של עם ישראל כאמצעים להקניית ערכים ציוניים 1900-1986: מבוא
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
