מחירות לעבדות: המשלוחים לפולין מתחילים

המשלוח הראשון מסלוניקי לפולין, שכלל את אנשי גיטו "ברון הירש", שגבל בתחנת הרכבת של העיר, יצא ביום 15 במרס 1943. קרוב ל- 3,000 איש, ביניהם משפחות על זקניהן, ילדיהן וטפן, לרבות חולים, מוגבלים בכושרם הגופני ונכים, הועמסו על קרונות, שברגיל היו מיועדים לבהמות, 80- 100 נפש בכל קרון. כעבור יומיים שלושה יצא משלוח שני עם מספר דומה של אנשים ובתנאים דומים.

כאשר נודעו התנאים השוררים במשלוחים, קמה בין יהודי העיר צעקה גדולה. הועלו טענות קשות כלפי ראש הקהילה, ובראש ובראשונה כלפי הרב קורץ, שעמד בראשה, והם נתבעו לטפל בהפסקת המשלוחים או בשיפור תנאיהם. במאמץ להרגיע את הרוחות זימן הרב הראשי התכנסות, שדבר קיומה התפשטה בדרך כלשהי מאיש לאיש, בבית הכנסת מונסטרליס, ברחוב סינגרו, במרחק של כמה מאות מטרים מביתנו.

ההתכנסות התקיימה לפנות ערב. אני, שהייתי מתפלל בופן קבוע בבית כנסת זה מאז פטירתו של אבי, נוכחתי במעמד. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום, כולל עזרת הנשים. הרב הראשי ופמלייתו תפסו את מקומם על הבמה המוגבהת, שלפני ארון הקודש. לאחר שנאמרה תפילת הערבית, קם הרב כדי לשאת את דברו. באותו הרגע נשמעו קולות מקרב הקהל, ששאלו כיצד ייתכן להוביל בני אדם, ביניהם ילדים ותינוקות, זקנים, חולים, נכים ומוגבלים בקרונות סגורים שנועדו לבהמות, בתנאים תת אנושיים. אחדים מבין הנוכחים טענו נגד המשלוחים עצמם. ברגע שהקולות השתתקו במקצת פתח הרב בנאומו. הוא ניסה להרגיע את הקהל. ואולם דבריו, שלא הייתה בהם תשובה לנושאים, שהטרידו את הכול, לא שכנעו. צעקות זעם עלו מכל עבר. אחדים ניסו להתפרץ לעבר הבמה. שומרי הראש, תוך שהם עוצרים בעד המתפרצים לעלות על הבמה, הוציאו את הרב ומלוויו מן האולם המרכזי בדלת צדדית, שנפתחה אל אולם תפילה קטן, ממנו הייתה גישה עקיפה אל הרחוב.

כפי שניתן היה לצפות ממהלך העניינים בעת הכנס, לא חל כל שינוי בעקבותיו. בהפרשים של יום עד כמה ימים הועברו יהודים מן הגיטאות השונים לגיטו "ברון הירש" ובהפרשי זמן דומים המשיכו לצאת המשלוחים לפולין. בינתיים נאסר על היהודים לצאת כליל מן הגיטאות, דבר שאילץ את סבי לבגור את החנות שלו (אינני יודע אם נאלץ למסור את המפתחות למישהו) ואותי לחסל את דוכני.

לחלקים נוספים מתוך הפרק: