היה לילה, שעות מעטות לפני חצות, כאשר הרכבת עצרה. דלת הקרון שלנו, כמו גם דלתות שאר הקרונות, נפתחה. מנורות רבות עוצמה האירו שדה פתוח. לאורן ראינו קצינים וחיילים גרמניים רבים נושאי נשק. היו אלה אנשי ס"ס, כפי שלמדתי על כך כעבור זמן, אחדים מהם מלווים כלבים. רחוק יותר נראתה שורה ארוכה של כלי רכב, רובם משאיות. ואולם את המבט כבשו אנשים בעלי חזות יוצאת דופן מבחינת לבושם, שנראו עוסקים בפעילויות שונות. הם לבשו בגדים – מכנסיים, מעיל וכומתה – בעלי פסים כחולים על רקע אפור בהיר. למראה נצטיירו במוחי אסירים, כפי שזכרתים מסרטי קולנוע או מתצלומים. לפלא הם היו בעיניי! כך, אני בטוח, גם בעיני שאר אנשי המשלוח. לא הבנתי מי הם ומה הם עושים במקום זה. היה זה מחזה מוזר, אך לא ניתן לנו הרבה זמן לתמוה. אינני זוכר באיזו שפה – בגרמנית, בלדינו או ביוונית, ואולי בכל השפות יחדיו – נצטווינו לרדת מהקרונות ולהשאיר בהם בינתיים את חפצינו. הבנו שהגענו למקום המיועד. האנשים, תוך כדי קריאת שמות קרוביהם, החלו לרדת מהקרונות. למרות מה שנאמר, כל אחד ואחד נשא בידו חלק מחפציו, ככל שהיה יכול לשאת. דודי יצחק ואנוכי, שירדנו לפני שאר בני משפחתנו – סבי עמנואל, סבתי מרקדה, אימי רחל, אחותי נינה, דודתי לואיזה ובידיה התינוק עמנואל – עזרנו להם לרדת מהקרון. לאחר שהם ירדו, ובעוד אנו מתרכזים זה ליד זה, ניסינו לברר היכן אנו נמצאים, מה עומד לקרות. שאלות הופנו מכל עבר אל האנשים בעלי הבגדים המפוספסים המשונים, בשפות שונות, אך הם שתקו. החיילים הגרמניים התרוצצו בשטח ובצעקות, ולעתים במכות, זרזו את הירידה מן הקרונות. והיה שם רעש! והייתה שם המולה! קולות מקולות שונים נשמעו מכל צד והתערבבו זה בזה, קול בכי של תינוקות ושל ילדים קטנים, קריאות של מבוגרים, המנסים למשוך את תשומת הלב של בני המשפחה לבל ייפרדו, גניחות של חולים ומלמולים של זקנים וקשישים.
ברגע מסוים החלו להישמע, ברמקול כמדומני, הוראות בשפה המובנת לנו. נאמר בהן להשאיר ליד הקרונות את החפצים שהורדו מהם, ולנוע אל עבר מקום ריכוז. אנו נועבר, כך נמסר לנו בהמשך, למקום המגורים שנקבע ולשם יובאו כל חפצינו, כולל אלה שהשארנו בקרונות. כל בני המשפחה התקדמנו יחדיו אל עבר המקום שצוין, אינני בטוח בנתנו אז את הדעת לשאלה, כיצד נוכל למצוא מאוחר יותר את חפצינו בין חפציהם של אלפי האנשים, שהיו ברכבת. תוך כדי כך שמתי לב, כי האנשים בבגדי הפסים התחילו לפרוק את החפצים מן הקרונות.
בעוד הכול נעים אל מקום הריכוז ניתנה הפקודה, שגם עברה מאיש לרעהו, להסתדר בארבע קבוצות: באחת הגברים הזקנים והמוגבלים בעבודה או בהליכה, בשנייה הגברים הצעירים והחסונים, בשלישית הנשים הזקנות והמבוגרות והאימהות עם ילדיהן, וברביעית שאר הנשים. קבוצת הזקנים וקבוצת הזקנות, כך נאמר, יוסעו אל יעדיהן בכלי רכב, בעוד ששתי הקבוצות האחרות תנענה ברגל.
אף כי ההסבר בנוגע להתפצלות לקבוצות התקבל על הדעת ולא היו היסוסים בקשר למימושו, הרי שהביצוע גרם להתרוצצות רבתי. כל משפחה ומשפחה הייתה צריכה להתארגן במהירות להיפרדות. וכך יכולת לראות אבות המוסרים את ילדיהם לידי נשותיהם, כדי שיסעו יחד עימן למקומות המגורים; או בני משפחה המעבירים ביניהם מצרכי מזון וחפצים שונים, כדי להתחלק בנטל ולהיות מוכנים לענות על הצרכים המיידיים עד שיפגשו שוב; פה שמעת את קולות הבכי של ילדים ושל תינוקות, שלא רצו להיפרד מאביהם; ושם קלטת שיחות בין בני משפחה, שנתנו זה לזה עצות אחרונות, ערכו ביניהם תיאומים לפני הפרידה ונדברו כיצד ייפגשו מאוחר יותר. ובד בבד עם כל המחזות הללו ראית המון רב, מאות רבות של אנשים, שעברו ממקום למקום החיפוש אחר הקבוצה "שלהם".
פה ושם נראו חבורות, קרוב לוודאי משפחות, שבלט בהן ריבוי של ילדים או של זקנים, שנתקשתה על אנשיהן ההיפרדות, ולו לזמן קצר כפי שהאמינו שיקרה, ולא מיהרו ללכת אל מקומות הריכוז שנקבעו לקבוצות.
וכי קל היה לבני זוג צעירים, שזה לא כבר באו בברית הנישואין – לפי עצת ראשי הקהילה נישאו רבים לפני הנסיעה לפולין – לעזוב זה את זה? והאם יכול בחור צעיר לזנוח את אביו או את אימו, את סבו או את סבתו הקשישים או הנכים, כל שכן לאחר תלאות הנסיעה הארוכה? או במקרה של משפחה מרובת ילדים קטנים, כיצד יכול אב להיפרד מאשתו ולהשאיר עליה את עול הטיפול בהם? על חבורות כאלו התנפלו אנשי ה- ס"ס, ובצעקות ובדחיפות הפרידו בין אנשיהן והעבירו אותם למקומות הריכוז השונים.
וכך קרה שרבים, אם מן הסיבות שנמנו לעיל, או משיקולים אחרים, לאחר שהצטרפו לאחת הקבוצות, חזרו בהם וניסו לעבור לקבוצה אחרת. היו כאלה שהצליחו בכך בעוד שאחרים נתפסו על ידי הגרמנים והוחזרו למקומם. במקרים מסוימים, כאשר התחנן הנתפס בפני איש ה- ס"ס באופן מיוחד, הוא הורשה לעבור לקבוצה האחרת, ובכך חרץ לעתים את גורלו, מבלי שהוא ידע זאת. באשר לנו, למיטב זכרוני, לא התלבטנו באופן מיוחד כיצד לנהוג. אך טבעי נראה לנו, כי דודי ואנוכי נעבוד לקבוצה של הגברים הצעירים, סבי יצטרף לקבוצה של הזקנים, בעוד שסבתי, אימי, ודודתי עם תינוקה יעברו לקבוצת הנשים, שאמורות היו להיות מוסעות אל יעדן. רק לגבי אחותי, שהייתה אז בת 16 וחצי בערך, הייתה לנו התחבטות קצרה, אם טוב הדבר כי תישאר עם שאר נשות המשפחה או שתעבור לקבוצת הצעירות. לבסוף נבחרה הראשונה מבין שתי האפשרויות. מייד לאחר זאת פנה כל אחד מאיתנו לעבר קבוצתו. גינוני פרידה לא היו!
בעוד שאנוכי מתקדם ביחד עם דודי לעבר מקום הריכוז של קבוצתנו, שמעתי את קולו של סבי, הקורא לנו. מסתבר, כי במחשבה שנייה הוא החליט להצטרף אלינו ואולם דודי ניגש אליו, שוחח עימו ושכנעו לחזור בו מכוונתו.
לחלקים נוספים מתוך הפרק:
מחירות לעבדות: כיבוש סלוניקי. מותו של אבי
מחירות לעבדות: בית העלמין של סלוניקי
מחירות לעבדות: הייתי רוכל
מחירות לעבדות: חזיונות
מחירות לעבדות: מיפקד יהודי סלוניקי
מחירות לעבדות: הגזירות באות
מחירות לעבדות: המשלוחים לפולין מתחילים
מחירות לעבדות: בגיטו "ברון הירש"
מחירות לעבדות: ברכבת לפולין
מחירות לעבדות: בתחנת הרכבת של אושוויץ (פריט זה)
מחירות לעבדות: פרידה
מחירות לעבדות: במחנה אושוויץ