בכלליות, מקובל לחלק את העברית לארבע תקופות/שכבות/רובדי לשון:

לשון המקרא – 1200 לפסה"נ עד 200 לפסה"נ. מיוצגת בעיקר בלשון התנ"ך.

לשון חכמים – 200 לפסה"נ ועד 500 לסה"נ. מיוצגת במשנה, בברייתא ובתוספתא ובספרות שחוברה בתקופת התַנָאים, חכמי המשנה, עד דורו של רבי יהודה הנשיא (200 לסה"נ לערך), והמיוצגת גם בספרות האמוראים, הכוללת את התלמוד הירושלמי והבבלי.

לשון ימי הביניים – 500 לסה"נ ועד 1700 לסה"נ. מיוצגת במה שכתבו בתפוצות ישראל, כגון פיוטים, ספרות ההגהות, ספרות הרבנים לסוגיה (שו"תים – שאלות ותשובות).

העברית החדשה – 1700 לספה"נ ועד ימינו. כוללת את מה שנכתב מתקופת ההשכלה ועד ימינו.

כאמור, תקופת לשון חכמים (=לשון חז"ל) כוללת את המשנה שנכתבה בתקופת התַנָאים, ואת התלמוד שנכתב בתקופת האמוראים.

המשנה היא חלק מהתורה שבעל פה, כלומר תורה שלא נכתבה אלא נמסרה איש מפי איש בעל פה, וכך עברה מדור לדור. זו הסיבה שהיא נקראת משנה משורש שנ"ה, מלשון לִשנות, ללמוד ולשנן את הדינים והחוקים וההלכות שנמסרו בעל פה.

ברייתא – מילה ארמית, ופירושה: חיצוני, מלשון: בַּר = חוץ (כמו: בר-מינן). הברייתות הן משניות חיצונית שלא נכנסו למשנה עצמה אלא כונסו בקובץ הנקרא תוספתא.

תוספתא – גם מילה ארמית, ופירושה: התוספת, כי התוספתא מסודרת על פי סדרי המשנה וכוללת שישה סדרים המפוזרים בתלמוד הבבלי והירושלמי.

בתקופת המשנה חיו התנאים (וביחיד: תנא), החכמים של אותה תקופה. שורש המילה הוא תנ"א, שורש ארמי, כי באותה תקופה הארמית החלה לתפוס תאוצה, ולכן השתמשו בשורשים ארמיים.

השורש הארמי תנ"א מקביל לשורש העברי שנ"ה. ובאמת, בעברית ובארמית לעתים יש חילופים של האותיות תי"ו ושי"ן, למשל:

בעברית: שלוש, שור, אישה, שמונה, שְׁניים, שתיים

בארמית: תלת (ומכאן: תלת-רגליים; תלת-אופן; תלתן), תור, אִיתְּתָא, תמני (ומכאן תְּמָנוּן), תְּרֵי (מכאן: תרי עשר), תַּרְתֵּי (מכאן: תרתי דסתרי. אגב, הנו"ן העברית התחלפה ברי"ש בארמית, כמו בן בעברית שהופך לבר בארמית, כמו בן מצווה = בר מצווה).

וכן שנ"ה מקביל לתנ"א (הסיבה לשינוי מאל"ף לה"א היא שֶׁאלו אותיות גרוניות, והן מתחלפות).

בתקופת לשון חז"ל חיו גם האמוראים (וביחיד: אמורא), חכמי התלמוד שכתוב כמעט כולו בארמית. גם אמורא היא מילה ארמית, ופירושה אומר כי החכמים הסבירו ופירשו את דברי המשנה.