הרחק בקצה העולם יש לי אמא: לואיז

כשהייתי בת ארבע החליטו הורי להחביא אותי, אך הם לא דנו בכך בנוכחותי. דודתי ליוותה אותי אל הורי המאמצים ואמרה: "היום אחר הצהריים נצא לטיול ומותר לך לקחת את כל הבובות איתך." הדבר נראה בעיני מעט מדאיג. וכך הלכתי, נשקתי לאמי כאילו אני עומדת לצאת לטיול קטן; בעיניה נקוו דמעות...

לאחר זמן מה סיפרו לי הורי המאמצים שאמי חולה, שהיא נמצאת בבית חולים ושהיא נוסעת בסוף השבוע למשפחה כדי לנוח. אפשר היה לספר לי כל דבר, הרי הייתי רק בת ארבע...

בתוך זמן קצר מאוד התחלתי להתנתק מהורי. לא הכרתי אותם כמעט.

[...]

באחד מימי א' בשעת בוקר מצלצלים בדלת. הייתה זו דודתי... שמעתי שאומרים: "אמא של לוס חזרה." אחותי המאומצת החלה לרקוד מרוב שמחה בשבילי. התחלתי לבכות, כי ראיתי איך כל עתידי נחרב. יהיה עלי לעזוב את המשפחה המארחת שלי. אחותי המאומצת חשבה שאמי חזרה, ושזה יהיה טוב בשבילי, אבל היא לא הבינה שאני עומדת לעזוב אותה.

באותו יום, הלכנו לדודה אחרת. אמי הייתה שם ואמרתי לעצמי: "מי זאת?" אמי בכתה. חשבתי: "היא נרגשת, זו חייבת להיות היא." ונאלצתי לנשק אותה, למרות שכבר לא הכרתי אותה.

אחר כך היא באה לגור איתנו במשך שבועיים. בחנתי אותה. היא לא אכלה במשך שנים. היא לא התנהגה כמו כולם. היא אכלה כמו מישהו שתמיד רעב. היא התנפלה על הצלחת. כולם הסתכלו עליה...

לואיז