הרחק בקצה העולם יש לי אמא: ליליאן

יצאנו, אמי ואני, עם כמה בגדים חמים, על אף שהיה זה חודש יולי. הלכנו לאחת מחברותיה, שגרה בוונסן וכשראתה אותנו אמרה: "הם באו לקחת את גיסתי, אני לא רוצה שתהיו אצלי, לכו, לכו, הם בטח יחזרו." הלכנו לסבתא שלי שהייתה בת שבעים ושלוש והיא אמרה לאמא: "אני לא יודעת אם תרצו להישאר כאן, כי הצרפתים כבר באו לקחת את אחיך." היא נתנה לנו את כתובת דירת הרווקים של דודי. נשארנו בעליית הגג הזאת שלושה ימים בלבד. עוד חקוק בזיכרוני שהייתי רעבה, רעבה כל כך, ואת קולה של אמי אומר לי: "אין לי שום דבר לתת לך..." לא היה לחם, לא היה סוכר, לא היו שימורים, שום דבר. אמי לא העזה לרדת מהבית. בכל אותם שלושה ימים, לא אכלנו דבר. נשארנו מוסתרות והחלונות היו מוגפים. לא פתחנו רדיו, לא השמענו קול, דיברנו בלחש, מפחד שהשכנים יבואו לראות אם אנחנו שם, שהשוער ישמע רעש... אמי לא בכתה, אבל אני כן, כי הייתי רעבה. כי רציתי ללכת לבית הספר וכי ידעתי שלעולם לא אוכל לחזור לשם.

[...]

גיליתי בשלב מאוחר יותר שאותה אישה, אותה משפחה שקיבלה אותי אליה, כלומר שאימצה אותי, הייתה משפחה חשוכת ילדים. הגברת לא יכלה להביא ילדים לעולם. כשדיברו שאסע לכמה ימים, שהרי הכול היה זמני, היא אמרה לאחותה: "לא, אני לא רוצה שהיא תיסע מכאן, אנחנו נשמור עליה." ואחותה, העובדת הסוציאלית, אמרה לה: "אבל את יודעת שאת מסתכנת בהסתרת יהודייה בביתך." והאישה השיבה: "אני מעדיפה למות מתוך תחושת אושר על שיש לי ילד, מאשר לחיות בלעדיו." הם נטלו על עצמם את כל הסיכונים וכך נותרתי באותה משפחה. הם הפגינו כלפי הרבה חום ואהבה. אני זוכרת שאחד העונשים היה לשלוח אותי לישון ואחר כך להעיר אותי בנשיקות. כשאמי באה לראות אותי אמרתי לה: "שלום, גברתי." היה לה קשה מאוד. בצאתה היא פרצה בבכי.

ליליאן