הנאצים עלו לשלטון כשהייתי בן שבע-עשרה וחצי. היה לי ברור שאני עוזב את גרמניה ועולה לארץ-ישראל. הרבה מחברי החליטו להישאר; אחרים היגרו לארצות-הברית. אני חשבתי שהמקום היחיד בשבילו הוא ארץ-ישראל. החלטתי לעלות כתייר. הדבר היה כרוך ברכישת כרטיס הלוך וחזור, ובכמות כסף שתוכיח שאני יכול להתקיים. ההורים תמכו בי. גם אחי החליט לעלות. הוא חזר אחרי זמן קצר לגרמניה, משום שנראה היה לו כי התנאים בארץ קשים מדי.

באותה תקופה החלה הסתדרות העובדים לארגן יחד עם הסוכנות חבורות של עולים מגרמניה. החבורה היתה גוף לא מוגדר, מקום קליטה ראשוני, שהעולה שהה בו זמן קצר, 'עד שייקלט', היא שימשה מקום מגורים והכשרה בעבודה. היו שוהים בה משבוע עד חודשים רבים. בחבורה מצאו העולים לעצמם אפשרות לפסוע פסיעות ראשונות בארץ.

החבורה שלנו התגבשה בראשון-לציון. גרנו שלושה באוהל, עבדנו בפרדסים. את העבודה השגנו אחרי מאבק קשה, משמרות ומחאות. התחרות עם הפועל הערבי היתה קשה מאוד. הפרדסים היו רחוקים. יום העבודה החל בשעה הליכה למקום העבודה והסתיים בשעה הליכה חזרה. לא נשאר לנו זמן וכוח. הבילוי היחיד שלנו היה שתיית גזוז.

בכל זאת התקדמנו. היה לנו מגרש. רכשנו צריפים. התחלנו להתגבש. תנועות שונות חיזרו אחרינו. אנשי עין-הקורא, חברי השומר הצעיר (שעלו אחר כך לשער-הגולן), הדריכו אותנו. גם אנשי הקיבוץ המאוחד רצו בנו. בתחילה לא רצינו להזדהות עם אף אחד. לבסוף הצטרפנו לקיבוץ המאוחד, משום שהוא נודע בפתיחותו ל'חלוצים סתם'. לחלוצים שהגיעו בלי רקע של תנועת-נוער מגובשת.

עם הצטרפותנו לקיבוץ המאוחד, הגיעו אלינו עולים מאורגנים יותר. על התיישבות עדיין לא היה טעם לחלום. היה בור כי נצטרך לחיות זמן רב בלא אםרות לעלות על הקרקע. חשבנו להיות קיבוץ של עובדי-חוץ. 

בשנת 1933 החלה לפעול חברת 'קידמת כינרת''. זו היתה חברת התיישבות פרטית. בראשה עמד הרמן באדט, עורך-דין, פעיל בציונות כחבר 'המזרחי'. אחרי 1918 היה פקיד בכיר בממשלת פרוסיה. הוא היה ראש לשכת שר הפנים הפרוסי והממונה על ענייני החוקה.באדט סייר כמה פעמים בארץ. מסעו ב- 1931 התפרסם מאוד, כי הוא ערך אותו בצפלין, ספינת-האוויר הנודעת. כשעלו הנאצים לשלטון בפרוסיה, ניסה באדט לערער על חוקיות השתלטותם. אך לשווא. ב- 1933 עלה לארץ ואירגן חבורת משקיעים להקמת מושב של המעמד הבינוני. אנחנו, פועלים שחיפשו דרך להקים קיבוץ, מצאנו קשר לחברת 'קידמת כינרת', משום שחיפשנו עבודה.

החברה רכשה באמצעות 'הכשרת היישוב' שטח קרקע מפרסי-בהאי, שישב בחוף המזרחי של הכינרת. היא פתחה במסע תעמולה להבאת מתיישבים, שיקנו אדמה ומשק. בגלל אי-הבנת שם הכפר הערבי הסמוך לאדמות, נוּקֵייבּ, הם קראו למקום עין-גב. היה ברור שצריכים לבצע במקום עבודות תשתית ובניין ולערוך ניסויים חקלאיים. לשם כך היה צורך בפועלים. הקשר שלנו אל הרמן באדט היה טוב. כיוצאי גרמניה, לא היו בינינו מחיצות, היו שחשבו כי אנו נבנה את המקום, ניצור את התשתית ונקים את הבתים. חשבנו אז שנוכל להקים ליד המושב שכונה לפועלים, שנגור בה ונקים משקי-עזר קטנים.

חברת 'קידמת כינרת' החלה לערוך ניסויים בגידול ירקות בעמק הירדן. היא חכרה לשם כך מאתיים דונאם מחוות ביתניה תחתית. לעבודה גויסה קבוצת פועלים, עולים מבולגריה, שלאחר זמן עלו להתיישבות בכפר חיטים. אך בקבוצה הזו לא היה די. היו צריכים פועלים נוספים. כך הגענו לביתניה, בדרך לעין-גב.

הרצפלד והקיבוץ המאוחד הבינו, כי לפניהם הזדמנות למקומות עבודה ואולי גם למקום התיישבות. הקיבוץ המאוחד פעל לאיחוד קבוצתנו עם קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר-נצ"ח. הקבוצה שרצו שנתאחד עמה היתה שונה מאוד מאתנו. השכלתם היהודית והעברית של חבריה היתה רחבה. הם היו בני קהילות יהודיות מסורתיות ואילו אנחנו יהודים מערביים, בנים למשפחות אמידות, שעברו תהליכי התבוללות. נוסף על החששות החברתיים מפני האיחוד, היינו מפוצלים לקבוצות שעבדו במקומות שונים בארץ, ובאופק לא נראה כי נוכל אי-פעם להגיע למפעל משותף.

כשפרצו מאורעות תרצ"ו, פשטה חברת 'קידמת כינרת' את הרגל. בעלייה לארץ מגרמניה חלה הפסקה. ייתכן שהיהודים התרגלו למשטר החדש, או שחששו לעלות לפלשתינה, שנראתה במקום סכנה. למרות ההבטחות, לא נרשמו יהודים רבים למושב החדש. מחסן התוצרת של 'קידמת כינרית' בביתניה הועלה באש בידי הערבים. גם לחלקות לא היה אפשר לגשת, מסיבות ביטחון, נוסף על כך פשטה מגיפת טיפוס. המבנים של ביתניה, החושות והצריפים התגלו כמלכודת תברואתית. נאלצנו לשרוף את כל החווה. הפרנסה באה בדוחק מהעיסוק בשמירה כגפירים (נוטרים).

חברת 'קידמת כינרת' ניסתה אמנם להתחיל בהכשרת הקרקע במזרח הכינרת. בתחילה עשו את העבודה ערבים. אחר-כך גם אנחנו. אך כאמור החברה פשטה את הרגל. החל משא ומתן בין החברה לקרן-הקיימת, שזו תקנה את אדמות החברה. הקרן הקיימת התלבטה: לקנות אדמה מיהודים? זה עמד בניגוד לעקרונות, ובכל זאת נראה היה שאין ברירה. המהלך הזה שינה כליל את גישתנו למקום. עכשיו היה סיכוי סביר שיקום במקום קיבוץ; שאנחנו לא נהיה פועלים שכירים אצל מישהו אלא מתיישבים בנקודה משלנו.

ההתפתחויות הפוליטיות שינו את התמונה מקצה אל קצה. 'ועדת פיל', שעמדה להוציא את הכינרת מגבולות המדינה העברית, זירזה את התהליך. המוסדות החליטו להעלות אותנו מידע על הקרקע. הדבר נשמר בסוד, אם כי היו חברים שידעו משהו והיו ש'הריחו' משהו. לי נודע הדבר לפני המאורע. הייתי בין אלה שהיו צריכים לארגן את המבצע. ההודעה על העלייה להתיישבות באה יומיים בלבד לפני המועד. עמדה בפנינו משימה ענקית: להודיע לכל הקבוצות הפזורות שלנו, שעולים. אני זוכר שכתבתי לאשתי, שהיתה בקבוצת עבודה בראש-פינה, פתק בגרמנית: 'עולים מחר, אפשר להפלאץ' [בגרמנית: מקום]!

ערב העלייה נסענו לקבוע את המקום המדויק. נסענו בדרך-עפר משובשת, עד שהגענו לוואדי שמצפון לחניון של היום. היה שם חול רב. גם הוואדי היווה מחסום. היה ברור שאם המכונית לא עוברת – גם השיירה לא תצליח לעבור. החלטנו לבנות שם את החומה והמגדל, צריך היה לסמן את השטח, אך חששנו שסימון כזה יגלה את המבצע. לכן סימנו בענפים.

יום העלייה על הקרקע החל אצלי ברגל שמאל: נרדמתי. כל הלילה היינו עסוקים בהכנות ולא החזקתי מעמד. כשהעירו אותי, כבר היה מאוחר. הכל היה מוכן. השיירה כללה 12 משאיות. זה היה יום חג. באו מכל העמק לעזור. בכל זאת היו בעיות. בגלל המיקום שלנו, בגדה המזרחית של הכינרת, החליטו לתת לנו סירה. על דרך העפר לא היה אפשר לסמוך: הסירה הפליגה מצמח, אך המדחף שלה נשבר והיא שותקה. כשגמרו את בניין החומה והמגדל, נסעו האורחים. אנחנו נשארנו. היינו מנותקים לגמרי, כשהחשיך, החלטנו להדליק את הזרקור שעל המגדל. הוא נדלק וכבה מיד. כך נשארנו בלילה הראשון לבד, ובחושך.

בתקופה הראשונה היו כמה אירועים דרמאטיים, הקשורים למקום או לחברים שלנו במקומות אחרים; אם כי בסך הכל היו אלה ימים של שיגרה. רוב החברים התגוררו מחוץ לעין-גב, בחצר כינרת, והלחץ שם היה גדול. בעין-גב היו בעיות עם הקרקעות: תוכנית משקית לא היתה, ולא היה ממה להתפרנס. זו הסיבה לכך שהתקיים דיון בשאלה, האם לנטוש את הנקודה. לי נדמה שאף פעם לא התייחסנו לאפשרות הזו ברצינות, אך נוכח הסחבת במוסדות ותחושת התסכול, היה צורך לקיים את הדיון. אנחנו בעין-גב לא כל-כך ידענו על התסיסה בכינרת.

עם הזמן התברר כי המקום שאנו יושבים בו אינו טוב; ההרים קרובים מדי והאדמה העומדת לרשותנו מרוחקת. סוכם שנעבור צפונה. עם האריסים הגיעו להסכם, שהם יעבירו את כפרם הקטן מקרבת הסוסיתא צפונה. בסידור החדש הם קיבלו אדמה משלהם.

וכך, שנה לאחר שישבנו בתוך חומה ומגדל, פירקנו את המחנה ובנינו אותו שוב, כולל את החומה ואת המגדל. הפעם בנינו מתוך פרספקטיבה אחרת. למשל בנינו מזח. באותה תקופה הגיעו הילדים מחצר כינרת, החילונו להקים בתים מחוץ לחומה. העברנו גם את הצריפים מכינרת.

אחרי שבנינו כמה בתים, אזלו אמצעינו הכלכליים. קבוצת הבניין הנלהבת שלנו היתה זקוקה לחומרי-בניין, כדי להמשיך לבנות. הלחץ היה גדול, חברים גרו בצפיפות. סיכמנו אז להשתמש בקרשים של החומה, כדי לבנות את המבנים החדשים. כך נפלה ההחלטה, כי יש לחסל את החומה. לי נדמה כי בהחלטה זו יש לראות את סיומה של תקופת 'חומה ומגדל'.