הארץ הזאת שבעת מלחמות.

מהיום בו הוכרז על הקמתה ועד עצם ימינו אלה, אנו חיים בתוך מלחמה ארוכה ומתמשכת עם הפסקות. מלחמה שלוקחת מאתנו כל העת את הטובים והמסורים שבבנינו. ממלחמת השחרור, דרך מבצע סיני ומלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל, ועד המלחמה המתמשכת בלבנון.

כלוחם וכמפקד בעשרות קרבות ומבצעים עקובים מדם, הייתי עד לרגעים נעלים בהם נבחנה רעות של חיילים, בלחימתם זה לצד זה בתעוזה ובנחישות כדי להגן על המולדת וכדי להבטיח את ביטחונה.

ראיתי גיבורים שנבחנו במסירותם ובדבקותם במטרה, לא במוצאם או באמינותם. נבחנו באהבתם היוקדת לארץ מולדת, שקראה להם לדגל אחד. לדגל מאחד.

כמפקד וכרמטכ"ל הייתי עד בזמן אמת למצבים גורליים, בהם מפקדים ומנהיגים בעלי שיעור קומה, פקחות ותבונה, שינו את פניה של תבוסה כמעט ודאית, והפכו אותה לניצחון כביר. מפקדים שקיבלו החלטות ברגעים קריטיים קשים, בקור רוח ובשיקול דעת, בתעוזה ובחכמה. מהם יושבים היום סביב שולחן הממשלה, מהם ישבו סביבו בעבר, מהם שמעולם לא ביקשו להגיע לבית הנבחרים, והסתפקו במה שעשו בשדה הקרב. כולם, בכל המחנות, ללא הבדל של השקפה או אמונה.

ובמקורותינו נאמר: "לא חרב בית המקדש אלא בגלל שנאת חינם, ורק בגלל אהבת חינם הוא ישוב ויבנה".

כולנו נלחמנו תחת דגל אחד, וכולנו צריכים ללמוד לחיות תחת אותו דגל, בלי פילוג, בלי הסתה, בלי שנאת אחים.

ישראל הגיעה לשנת ה-50 לקיומה. ה-29 של חודש נובמבר 1947 הוא יום שחלקנו זוכר אותו כנערים, חלק כלוחמים, וחלק כילדים ששמעו את סיפורי הוריהם. יש לנו היום הזדמנות חשובה מאוד לערוך חשבון נפש, להתבונן לאחור לראות לאן הגענו. לביטחוננו האישי דרושים לנו היפרדות פיסית מהפלסטינים ותנופה להסדר המדיני. דרוש לנו הסדר מדיני עם הסורים, כי הוא טוב לנו. איננו עושים זאת בשביל שכנינו הערבים, אך אנו מבינים שכתוצאה מכך יהיה לנו מזרח תיכון בו כל העמים יחיו זה לצד זה בשכנות טובה.

בשנת ה-50 לישראל, אין מדינה באזור חזקה יותר ממדינת ישראל, והגיע הזמן שנתפנה לטיפול בבעיות היום-יום של מדינתנו, ברקמה החברתית העדינה, המורכבת ממוזאיקה שלמה, אוסף של צבעים, טעמים וריחות.

אך מעבר לפולקלור, החברה הישראלית זקוקה לחיזוק ולליכוד מבפנים. לא בדיבורים - אלא במעשים, כי בטווח הרחוק החברה הישראלית תהיה המקור העיקרי לעצמתה של מדינת ישראל. זהו איננו עניין מפלגתי ולא עניין פוליטי, זהו עניין לאומי ממדרגה ראשונה!

והבסיס לכול הוא החינוך. חינוך חינם לילדים בני שלוש - ארבע הוא מרכיב חיוני בשוויון חברתי, דרך יום לימודים ארוך שחשוב לא רק להישגים, אלא יאפשר לאמהות לצאת לעבודה ולהעלות עוד משפחות אל מעבר לקו העוני.

וכניסה חופשית חינם לאוניברסיטה, משום שלמדינת ישראל אין עוד משאב כמו המוח הישראלי.

לא רק חינוך לידע - אלא גם חינוך לערכים, לסובלנות, לפתיחות ולדמוקרטיה.

עלינו לבנות אמנה חברתית חדשה. יחס של כבוד וסובלנות בין דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים, מרכז ופריפריה, צפון ודרום, ותיקים ועולים חדשים, עם השקעה במשאב האנושי - האזרח, בצורה שיותר מכל דבר אחר תשפיע על איכות החיים שלנו, ואופיים בעתיד.

העולים החדשים הם עוד מקור עוצמה. עלינו להיערך היום לשילובם כשותפים לכל דבר, שותפים שווים בחברה הישראלית, למחוק את הסטריאוטיפים, ליהנות מתרומתם למדע, לכלכלה, לתרבות, לעוצמתה של מדינת ישראל, לקול הקורא למיליונים שעוד ישנם ברחבי מדינות חבר העמים לבוא אלינו, ארצה.

האמנה החברתית החדשה תכלול שוויון מלא לנשים, דפוסי שלטון המונעים על-ידי אחריות, אמינות ושלטון החוק, ושירות לאומי כולל לכל האזרחים במדינה, כולל דתיים וערבים. שום דבר לא ייעשה בכפייה, כי אם בדו-שיח עם ראשי הציבור. הורדת המילה "שוויון" המודפסת במגילת העצמאות אל הרחוב של כל עיר וכפר, שוויון לערביי ישראל.

צירוף כל אלה יניע אותנו קדימה - לתנופה, לצמיחה, לחברה מתקדמת ופורחת ששולטת בגורלה. אנו נחזיר את הכבוד והגאווה, נחזיר את האחריות לעצמנו, ונהפוך את מדינת ישראל לחברת מופת שתהיה מוקד לקנאה בכל מקום בעולם.