על הוראת היסטוריה בתיכון: לחזור ללמד היסטוריה, לחזור לספר סיפור

היסטוריה או סיפורי אבות השבט היו ועודם חלק מחינוך הצעירים בכל חברה אנושית. אלא שההיסטוריה לא תמיד הייתה ענף אקדמי-מחקרי, ומכאן, לדעתי, נובעות כמה טעויות בסיסיות בגישתנו להוראת ההיסטוריה. לעוסקים בהיסטוריה כמחקר יש נטייה ברורה להקיש מהתנסויותיהם אל בתי הספר, ונטייה זו אינה תמיד נכונה, שהרי יש הבדל ברור בין מחקר היסטורי להוראת ההיסטוריה ובין הוראה בבתי הספר להוראה אוניברסיטאית. עלי לציין שכמעט כל הטעויות בעניין הוראת ההיסטוריה שאציין כאן הן טעויות בהן לקיתי בעצמי כמורה וככותבת טקסטים היסטוריים-חינוכיים המתפקדת גם בתוך השדה האקדמי. עצוב לי לראות אחרים נופלים לאותם הבורות. עוד אציין את ההתנסות היומיומית שלי בכתיבת טקסטים היסטוריים-חינוכיים שיהיו בהירים, מעניינים, קצרים, נכונים ומכילים את כל האינפורמציה הנחוצה; הייתה זו התנסות מתסכלת וכמעט בלתי אפשרית. ההיסטוריונים בינינו קבלו על הפרטים שלא הוכנסו ועל הסייגים שלא נתנו, בעוד אנשי החינוך מתלוננים על אורכו של הטקסט, מורכבותו והקשיים בקריאתו.

הטעות העיקרית בתחום הוראת ההיסטוריה, לדעתי, היא הרצון לפרק את הסיפור, לקרוא עליו תיגר ולספר אותו מכמה נקודות ראות בטרם סופר בשלמותו. כל העוסק בהיסטוריה יודע שיש בה משום רשומון; אפשר וצריך לספר סיפור היסטורי מכמה זוויות, אלא שהפרוק דורש מיומנות רבה ואף יותר מכך – בגרות רבה. ההבנה שכל סיפור, כל אירוע, מכיל בתוכו סיפורים רבים, אינה קלה בפני עצמה. הניסיון להבין סיפור משברי עדויות קשה במיוחד כשהקו המרכזי, העלילה, אינם ברורים לנו. כשאנחנו מלמדים היסטוריה בצורה זו, מצפים אנו מהתלמידים, ובמיוחד מהתלמידים הצעירים, לבטא יכולות שאינן מפותחות דיין, ולהתמודד בבגרות שעדיין לא קיימת. בתהליך למידה מסוג זה הסיפור עצמו הולך לאיבוד והלמידה הופכת מייגעת ולעיתים מתסכלת, שכן – מי כחוקרי היסטוריה יודע – חלקים רבים בפאזל ההיסטורי נעלמים מאתנו. כך למשל – סיפורה של 'אלטלנה', על הטרגדיה שבו, נעלם בינות עדויות שונות בסדרה 'תקומה' והתלמידים שצפו בו יצאו מבולבלים כשאינם מבינים 'מה בדיוק היה שם'? וטוענים 'זה משעמם'. לכן אני מאמינה, שהוראת ההיסטוריה צריכה לדבוק בסיפור קוהרנטי אחד, מעניין, בעל קו עלילה ברור.

קיימות כאן כמובן בעיות רבות, שעל שתיים מהן ברצוני לעמוד: ויתור אפשרי על הקניית מיומנויות ובחירת הסיפור אותו יספרו המורים בכיתות. אני מאמינה שאת המיומנות של בניית הסיפור מעדויות רבות ובמיוחד את ההבנה ששום סיפור אינו מלא, שלם וחלק אלא בנוי ממרכיבים רבים ומזוויות ראיה שונות, כדאי להקנות בגיל צעיר. אלא שמיומנויות אלה צריכות להיבנות קודם כל מתוך חייהם של התלמידים עצמם. רק אחרי שיבינו שכל אירוע – מעשה שהיה בהפסקה, טיול שנתי, עונש שקיבלה הכיתה – יכול להיות מסופר מזוויות שונות רק כשיתנסו בקושי להסכים על 'העובדות', יוכלו להקיש מכך על סיפור היסטורי כלשהו; ושלב זה יבוא מאוחר בהתבגרותם.

הבעיה השנייה סבוכה יותר. אני מאמינה שהסיפור ההיסטורי שאנחנו מספרים בבתי הספר צריך להתעדכן ולהתעבות כל כמה שנים, ועם זאת עליו להיות קוהרנטי ככל האפשר. אין זה אומר שטעויות שנעשו צריכות להימחק ממנו. הסיפורים המעניינים ביותר, כמו שכולנו יודעים, הם הסיפורים בהם אין רעים וטובים אלא אנשים שעושים דברים שהם לפעמים רעים ולפעמים טובים. חשוב שהסיפור שנספר יהיה כולל ככל האפשר לא רק בכך שיכלול התנסויות חיוביות ושליליות אלא גם יבטא קבוצות שונות וחוויות שונות. הסיפור צריך לכלול נשים וגברים, עניים ועשירים, עולים וותיקים, מזרחיים ואשכנזים, דתיים וחילונים, וכמובן – ערבים ויהודים. כל אלה לא צריכים להופיע כפרגמנטים, כסיפורים מקבילים, אלא כחלק מסיפור אחד כולל, של מדינה, של חברה ושל עם.

טעות נוספת עליה ברצוני להתעכב היא הנטייה לשכוח את מורכבותה של החוויה החינוכית. יוגב מזכירה שהחינוך אינו נעשה רק בין כותלי הכיתה, ומצרפת שמות של רחובות, טיולים ואתרי הנצחה כסוכני חברות. כדאי להרחיב אמירה זו: לימוד היסטוריה אינו נעשה בין התלמיד לספר ואפילו לא בין מורה, תלמיד וספר. התהליך כולל חברים לכיתה שבתקופת בית הספר יש להם תפקיד מכריע כסוכני חברות, הורים, אחים, טלוויזיה, קולנוע, ספרים, אינטרנט. להם יש לצרף את המפקח המקצועי, רכז המקצוע ומנהל בית הספר – כולם מעורבים בתהליך הלמידה והחינוך ברמות אלה ואחרות. לכל אחד מהם עמדה משלו וכל עמדה 'משתתפת' בתהליך החינוכי. ספר הלימוד לא מהווה מקור בלעדי לידע, אפילו לא לידע היסטורי; הכיתה אינה זירה יחידה, את ההיסטוריה ה'אלטרנטיבית' מקבלים תלמידים רבים דרך סוכני החברות האחרים ואמצעי התקשורת והמדיה אליהם הם חשופים. האתגר לסיפור ההיסטורי שמסופר בכיתה בא פעמים רבות מכוונים אלה. לכן אל לנו לפחד מסיפור קוהרנטי שאינו מדויק לחלוטין ו'שוכח' לעיתים פרטים, אירועים ומשתתפים.

דווקא בגלל ריבוי סוכני החברות, הקבוצות השונות בחברה, החוויות השונות של אזרחי המדינה, דווקא משום כך חשוב שהטקסטים והנושאים הנלמדים בכל בתי הספר יהיו רבים. חשוב ש'הליבה', המורכבת מחומרים שכל תלמיד חייב להכיר, תהיה רחבה. חלק ממנה צריך להיות שאותו סיפור, קוהרנטי מצד אחד ומקיף מהצד האחר, יהיה גם מעניין וקשור לחיינו כאן. התכנים המשותפים יעצבו שותפות אמיתית אשר בבוא העת תאפשר סובלנות גדולה יותר, נכונות להכרות חדשות ולצמצום פערים.