על הוראת היסטוריה בתיכון: לא הכל צריך להיות רלוונטי

ברצוני להגיב דווקא למתודה שמציעה יוגב, ובעיקר לערך ה'רלוונטיות' המשתמע מדבריה, בהטיפה לנוכחות חזקה של ההווה בהוראת ההיסטוריה בבית הספר. הוראת היסטוריה נכונה היא לשיטתה של יוגב יציאה מן ההווה וביקורים חטופים בעבר, על מנת לחזור חזקים יותר, פוליטיים יותר, סובלניים יותר, אל החיים כאן ועכשיו.

הרלוונטיות ההיסטורית הנדרשת בהוראה היא על-פי יוגב בראש ובראשונה רלוונטיות אישית (רגשית, התפתחותית ועוד מונחים מתוך השיח הפסיכולוגיסטי שכבש בעשור האחרון כל חלקה טובה בתחום החינוך והלימוד בישראל). כלומר, כל תלמיד יפיק מלימודי ההיסטוריה רווחים רגשיים וערכיים החיוניים לו במעבר מילדות לבגרות. על-פי יוגב, הרלוונטיות האישית, המתמקדת בתלמיד, ב'אני', משמשת תחליף חשוב לרלוונטיות הקולקטיבית, שנדרשת להוראת ההיסטוריה הלאומית, המתכנסת בעצמה ובקבוצת הדומים לה.

אין ספק שהוראת ההיסטוריה בבית הספר התיכון טוב תעשה אם תסיר מעל עצמה משימות לאומיות אינדוקטרינריות שאבד עליהן כלח ותרחיב את אופקיה התרבותיים. אך מתודה זו שמציעה יוגב, לא רק שאינה פותחת ומאווררת את דלת אמות הסיפור הלאומי, יש סכנה שאף תצמצם אותו, אל דלת אמות עולמו של התלמיד. במלים אחרות, בחיפוש המתמיד אחר ה'רלוונטי לי', מחליפה יוגב את האגו הלאומי שהודגש בלימודי ההיסטוריה הלאומית המסתגרת באגו הפרטי של התלמיד – שוב על חשבון הרחבת האופקים ההיסטוריים.

החזרה העקבית ל'כאן ועכשיו' מחטיאה את סגולתו העיקרית של לימוד ההיסטוריה בבית הספר, את התרכזותו המבורכת בעבר; את הכבוד שהוא רוחש למה שהיה פעם הווה, לחברות ולבני אדם, הנטועים במקומות ובזמנים אחרים. לימוד ההיסטוריה ברוח זו הוא הכל חוץ מחיפוש אחר הרלוונטי. החוויה המרכזית שלו היא חוויה של הצטנעות: של שיכחה עצמית בזמן אחר ובמקום אחר. במונחים חינוכיים עכשוויים, ניתן לתאר סגולה זו של לימוד ההיסטוריה גם כשיעור חשוב ב'הכרת האחר', אלא שהפעם מביטים בו בלי ליפול בפח שנופלים בו מחנכים רבים, שיותר משהם מתעניינים ב'אחר' הם מתעניינים בנו, ב'דומים', המתבוננים ב'אחר' בסובלנות ראויה להערכה.

המתודה שמציעה יוגב מטעה גם ברמה החשיבתית הפשוטה. הדגשת ההווה בהוראת ההיסטוריה מניחה, שלכל תופעה בהווה יש מקבילה רלוונטית בעבר. יותר מכך: ההדגשה האינטנסיבית של ההווה מרמזת למעשה שהמקבילה העכשווית חשובה יותר מזו הישנה. הנחה זו מתרגלת שוב ושוב חשיבה אנכרוניסטית פסולה, המחלישה כל חשיבה מחקרית ראויה לשמה. טוב יעשו המורים אם יציגו בפני התלמידים את כשליה של החשיבה האנכרוניסטית ונזקיה המחקריים. תלמידי בית הספר אמנם אינם חוקרים, אך אין שום סיבה שלא יכירו כבר בשלב מוקדם זה, כמה מחוקי המשחק החשובים של המחקר ההיסטורי.

בקפיצות התזזיתיות מההווה לעבר וחוזר חלילה (מה שיוגב מכנה 'רלוונטיביזציה בלתי פוסקת') מוותרת יוגב על סגולה נוספת המייחדת את לימוד ההיסטוריה בבתי הספר: את הכבוד המובנה שהוא רוחש לידע ולהשכלה. למידת ההיסטוריה מחייבת לימוד שיטתי ועקבי, והתמקדות בפרטים, על מנת שלבסוף תתקבל תמונה מורכבת ומעניינת של עבר. היא מחייבת קריאה, שינון, יכולת ארגון וניסוח, ויכולת לשאול שאלות. בוויתור על הלמידה השיטתית, לטובת הביקורים התדירים בהווה ובקונפליקטים שלו, קשה מאוד לקבל תמונת עבר מעניינת ומתגמלת.

במונחים חינוכיים עכשוויים, ניתן לתאר סגולה נדירה זו של הוראת ההיסטוריה כ'הקניית מיומנויות למידה'. השכלה ודעת אינן מלים גסות, וספר היסטוריה טוב ומורים טובים יכולים להוכיח זאת בקלות. ספר היסטוריה טוב צריך להניח שקוראיו הם יצורים סקרנים ואינטליגנטים ושיש להם יכולות למידה. את ההתפתחות הנפשית של התלמידים-המתבגרים, כפרטים וכקולקטיב, אפשר להשאיר ליועצת ולשיעורי החברה.