עד שנת 1923 היו יהודי שאלוניקי, כידוע, השליטים היחידים לא רק במסחר, בתעשיה ובכל עבודות קשות וקלות שבעיר רוכלת-עמים זו, אלא גם בכל עבודות הנמל והמפרץ. הם היו עובדי הים באניות, בעלי "מאאונאס" לטעינת סחורות ולפריקתן מהאניות ומהספינות שבאו ממרחקים, ובעלי סירות לטיולם של תושבי העיר. הם הצטיינו ביחוד, כדייגים פורשי רשתות ומכמרות במפרץ שאלוניקי ומחוצה לו.

במשך הרבה דורות עסקו יהודי שאלוניקי בציד דגים ולא נרתעו גם מפני סערות וסופות-ים, ה"גרבי" הסוער וה"וארדאר" הזועף. אבות אבותיהם שבאו מערי-הנמל שבאיטליה וספרד, המשיכו את מלאכתם בעיר מגורם החדשה והנחילו לבניהם ולבני-בניהם אחריהם, עד דור אחרון – את אומץ-לבם, את שריריהם המחוסנים כמטילי-ברזל, את קומתם הזקופה, חריצותם ואימון-ידם לשליית דגים ממים כבירים, וגם אורך ימים ושנים.

הדייגים היהודים, שהעם כינה אותם "מורוס", הרחיקו לשוט בדוגיותיהם עד העירה "איקאטיריני" השוכנת על יד רגלי האולימפוס מקום משכנם של האלים האדירים, ולפעמים גם עד "קסנדרה" הרחוקה ביחס. מעולם לא היו מתרחקים משפת-הים ולא היו מפליגים בלב-ים. יוונים מהכפר "קוינאקייה", קרוב למקום שפך הנהר הגדול "וארדאר" במפרץ העיר שאלוניקי – היו עוזריהם. מלבד הדייגים היהודים היה גם מספר מועט של דייגים איטלקים שמוצאם או מוצא אבותיהם היה ממחוז נאפולי והיו ידועים בשם: "פובורוטאס", ומהם למדו יהודי שאלוניקי את משחק האצבעות הנקרא "לה מוררה".

*

הדייגים היהודים, שחיו מקטנותם עם הוריהם בחיק הים, הרחק מישוב העיר, היו, עד הדור הקודם שקועים בבערות ולא ידעו אפילו לספור. את ששת ימי המעשה בילו בתוך סירותיהם מבלי לקיים אף מצוה אחת מן התורה, ולא ידעו אפילו להניח את התפילין, אולם בערבי שבתות וחגים היו חוזרים העירה כדי לשבות ולשמוח עם משפחותיהם. העשן שהיה מתמר ועולה מארובות התנורים שבבתי ישראל, בערבי שבתות וחגים – היה להם לסימן ולאות שיום המחרת הוא קודש לה' ושהם מוכרחים לחזור העירה. במוצאי שבת או במוצאי-חג היו שבים לעבודתם בים.

בעונת השפע של הדגה בה מרובה העבודה – היו הדייגים מביאים אתם מן העיר יהודי יודע ספר הבקי בתפלות והוא היה משמש להם חזן ביום השבת. ביום הששי בערב היו מביאים את סירותיהם למעגן בטוח, והגדולה שבהן היתה לובשת צורת בית-מדרש מתנודד ושמחת הדייגים התמימים והפשוטים האלה היתה גדולה מאד, והיו עונים אמן בקול רם, על כל קדיש שנאמר ע"י החזן. על תורן הספינה היו תולים חבל עבה לסימן כי קדוש היום הזה לה', ולא יבואו, חלילה, לידי חילולו מתוך שכחה או פיזור-נפש.

*

לדייגים היהודים היו כעשרים סירות-דוגה מזויינות במפרשים ובמשוטים, בכל סירה עבדו משלושה עד חמשה ימאים, ובסירות הגדולות עוד יותר מזה.

הקברניט היה, בכלל, אחד הקשישים והמנוסים שביניהם. אולם, לרגלי חליפת האוכלוסין בין יוון ותורכיה, אחרי מלחמת אסיה הקטנה שנגמרה בשנת 1921 בתבוסת צבאות יוון, הגיעו מחופי תורכיה לשאלוניקי הרבה דייגים יוונים בעלי נסיון רב, שדחקו את רגלי חבריהם היהודים, עד כדי כך, שבשנת 1935 פחת מספרם לחמש ספינות-דייג.

בשנת 1937, ראיתי בעיני דוגית גדולה של יהודים שטה על פני המים בסביבת לשון היבשה הנקראת "בויוק קארה בורנו", ובפרוץ מלחמת העולם השניה נעלמו כליל שרידי הדייגים היהודים שצדו במפרץ שאלוניקי במשך יותר מארבע-מאות שנה.

הדייגים היהודים בשאלוניקי הכירו איש רעהו בדיאלקט מיוחד משלהם, בו ציינו את כלי-מלאכתם, הרוחות לפי מוצאם, כיוונם, הדגים לסוגיהם השונים: מישינופולו, גואירפאל, סרדילה, פלסיאה, לנגואדה, אספינוטה, אספינה אין מידייו, מג'יס, סלאמוניטה, דוראדה ועוד. לניבם הדל חדרו הרבה מלים איטלקיות, ואפילו גם בלקניות.

הדייגים השאלוניקאים הצטיינו ביושר-לבם, בצניעותם וביראת-שמים. הרבה רומאנסות השתמרו ביניהם והם היו שרים אותן בדממת-הליל, כששמי התכלת הזרועים כוכבים נוצצים ממעל, והים השקט והירקרק מתחת – עוררו בלב הימאי הפשוט געגועים לאשתו ולבניו.

*

להלן רשימת המשפחות שסיפקו דייגים ועובדי-ים לנמל שאלוניקי (בסוגרים שמות בתי-הכנסת עליהם התיחסו משפחות אלה):

דייגים:

נחמן (איטליה-חדש)
איסטרוגו (אראגון)
חולי (אראגון)
אשכנזי (אשכנז)
צבי (אשכנז)
גלידי (נוה שלום – איטליה)
מנחם (נוה שלום – איטליה)
נחום (סיציליה-חדש)
עייאש (סיציליה-חדש)
חננאל (עץ-חיים)
מאנו (פוליה)
מוסה (קטלאן חדש)
אלמושנינו (קטלאן-חדש)
דניאל (איטליה-ישן)
ברכה (סיציליה-חדש)

בעלי סירות "מאונאס":

יחיאל (פוליה)
אסטרוג (אראגון)
גנידי (נוה שלום – איטליה)
מנחם (נוה שלום – אטליה)
קאפון (סיציליה-ישן)
חבר (סיציליה-חדש)
קמחי (סיציליה-חדש)
מאנו (פוליה)
צרפתי (קייאנה)
גרסיה (?)

מרשימה זו יראה הקורא שרובם של יורדי-הים בשאלוניקי היו ממגורשי נמלי איטליה וחצי האי האיברי, שבהם עסקו היהודים מכבר, עוד בימי הביניים, בציד-דגים.