| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כל ישראל ברחבי התפוצה שמחו וצהלו בפורים, אך אחת ויחידה הייתה קהלת שלוניקי רבת האוכלוסין היהודים שעצבה לחג הזה דמות עממית בולטת רבת-תכן ורווית עליצות בבחינת והעיר שלוניקי צהלה ושמחה. ללא שמץ של הפרזה נוכל לומר, כי מי שלא ראה שמחת פורים בשלוניקי לא ראה שמחה כזו מימיו. שמחה זו לא הייתה נחלת המשפחה בלבד, לא נסתגרה בין כתלי בית הכנסת לא נשארה חבויה בתחומי רחוב ושכונה, אלא צררה עיר גדולה לאלוהים, על רבבות תושביה היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים כמעט בקצב שווה נשמו כולם אוירה זו במלוא ריאותיהם, מתוך הרגשת חרות וגאון לאומי. אחרי הגרוש וההשמד הנאצי, לא נשאר זכר לימים אלה בקהלת שלוניקי, כיום אבלה על בניה ושוממה על יקיריה, אך יוצאי שלוניקי שנולדו ברבע האחרון של המאה שעברה ובראשית המאה שלנו ועוד בחיים חיתם, זוכרים את ימי הפורים האלה באהבה עמוקה, מהולים געגועי-ילדות וגיל-נעורים שחלפו לעולמים. השנים הראשונות של המאה שלנו הן האחרונות, שנתקיימה בהן דמותו המלאה והמגובשת של החג הזה, מסגרות חייהם של המוני ישראל בעיר הזאת, מורשת אבותיהם, נשתמרו עד אז בשלמותן על כל תגיהן וגוניהן, קמטיהם וביטוייהן כמאובנים במעבה האדמה. מהפכת התורכים הצעירים ב- 1908, שחיסלה את האבסולוטיזם העבדול חמידי והעניקה משטר קונסטיטוציוני לקיסרות העותומאנית זעזעה אמנם את המסגרות הללו, אך לא פגעה בהן לרעה והן הוסיפו להחזיק מעמד עד שתכפו עליה האירועים והצרות שעקרו את הקהילה משורשיה והשמידוה. שלוניקי בראשית המאה שלנו... האוכלוסייה היהודית בת שמונים אלף נפש נושמת עדיין את נשימתה הנורמאלית בת עשרים דורות בחסות דגלה של הקיסרות העותומאנית, משכנות בני הקהילה משתרעים בשטח רחב-מדות, מקטע חשוב בקו חוף המפרץ הרחב ועולים במדרון ההר הצופה אליו, עשרות בתי כנסיותיה ובתי מדרשיה עומדים על תלם ומנמרים את מפת העיר; שעריהם פתוחים לרוחה בימי חול והומים מרוב עם בחגים ומועדי ישראל. שלושת הבניינים הגדולים של ה"תלמוד תורה הגדול" ניצבים כמבצר בלב מרכז מגוריה של האוכלוסייה היהודית – בתים לחנוך ולתורה להמון ילדי ישראל. בינותם מתנוסס לתפארה, בכל יופיו והדרו בית הכנסת הגדול "תלמוד תורה" עצום במידותיו על עמודיו הנשאים ורצפת שישו המבהיקה משרה יראת אלוהים וממלא את הלבבות רגשי-קדושה. לא הרחק ממנו "המידאן של לובין", מגרש עגלגל, גדול ורחב ידיים, מעבר להמוני אדם ולכלי הרכב שפניהם לשוק היהודי ולמרכזי המסחר. מסביב ל"מידאן" בתי מגורים צפופים של עמך, רבי-קומות ועתירי-סמטאות, מהן חשיכות ואפלות, שוקקים תנועה וחיים, וקהל ילדי-ישראל קטנים וגדולים יורדים עליו כארבה, בייחוד בימי שבת ומועד ויהפכוהו למגרש משחקים, רב המולה ורעש, מלא קריאות עליצות ושמחה. וכי תקרה תאונה, שם "בקור חולים" מרפאת הקהילה המשמשת יום יום את דלת העם והומה מגברים ונשים, טף וזקן במשך כל שעות היום וממנה יוצאים בוקר בוקר רופאיו חנם לבתי המוני ישראל הדלים, ורשת דרכים וסמטאות מובילה מ"המידאן", אל כל אשר תבקש נפשך, לשוק היהודי, לבית הקהילה, למרכז המסחרי, לבתי הת"ת וליתר רובעי העיר סביב. ה"מידאן" ואשר מסביבו, הוא לב הקהילה ודפקו. מהעבר השני של הרחוב מול בניני הת"ת מוקף חומה, נשא בגאון "בית הקהילה"1, בו יושבים חברי מועצת הקהילה, המנצחים על צרכי הצבור וחולשים על חיי הקהילה. בתי הדין של הקהילה השוכנים גם הם בבית זה הומים מאדם ודייני העדה יושבים על מדין, מקובלים ונערצים כשופטי-צדק בעיני כל העם, נישא על כולם הוא "החכם באשי"2, עטור מצנפת פאר ועטוף גלימה דרבנן רחבת שולים המכסה את כל גופו וכולו אומר הדר וקדושה להמוני ישראל הנושאים עיניהם אליו ביראה וכבוד. בקצה הרחוב של בית הקהילה, מערבה, המוצא ל"שוק היהודי" או כפי שהוא מכונה במשך דורות בפי המוני העם "לה פלאסה ג'דיאה". ימי שבת ומועדי ישראל פוקדים את הקהילה בקצב יציב, ללא שינויים ותמורה. יום רודף יום ושנה רודפת רעותה, העיר פושטת בגדי חול ועוטה בגדי קודש וחוזר חלילה ואין מחריד. האות לתכונת פורים ניתן ע"י ה"שוק היהודי" רחוב ארוך בלב אזור המגורים של האוכלוסייה היהודית, מבואו כאמור מקצה הרחוב שבו נמצא בית הקהילה ובתי הת"ת ומוצאו לרחוב "צברי פשה", שהפך אחרי כבוש העיר ע"י יון לרחוב "ונזלוס". שני טורים ארוכים של חנויות משני עברי הרחוב מלאות מזן אל זן ושופעות כל טוב, כל חנות ותצוגתה תאווה לעיניים. משני עברי הרחוב הזה הסתעפו רחובות משנה שהוליכו לכל רחובות המגורים, אך בחלק מוצאם מן השוק, הוו תוספת חנויות לו ושמשו מרכזים לשוקי משנה: שוק עופות, שוק לדגים טריים, שוק לדגים מלוחים וירקות כבושים, והכול ממינים רבים ושונים ולפי עונות השנה. כל טוב ארצות הבלקן וארצות העולם כונס בשוק זה ולא אמר אדם חסר דבר ב"פלאסה ג'ודיאה". קריאות המכריזים על סחורותיהם בנגינות ובטונים שונים, המית הקהל המצטופף, הממלא את הרחוב מקצה עד קצה והנע כגל מים שפניו אל החוף, יוצרים סימפוניה בלתי נשכחת של עם חי, עמל, עלז שוקק חיים ואוהב שמחה. מקום ניכר ב"שוק היהודי" נטלו חנויות ה"שיקיירג'יס"3 אלה בתי המלאכה והתעשייה לייצור דברי מתיקה שהוצאו בשלל מיניהם וצבעיהם והרהיבו עיניהם של אלפי הקונים המצטופפים והדוחקים איש את רעהו. חנויות אלה שנבלעו במשך כל ימות השנה, בין יתר החנויות, היו כעולות לגדולה לקראת הפורים ונתנו האות לתכונת החג, והן היו המתחילות ביצירת האווירה סביבו. כבר ביום החמישי לשבת זכור, שהעם ידעו יותר בשם "שבת די, לאס נוב'ייאס"4, נתמלאו חנויות אלו תוצרת שהוכנה לקראת ימי הפורים. שולחנות ארוכים מכוסים מפות צחורות הוצבו לאורך כל החזית של חנויות אלו כשהן עמוסות תוצרת פורים מסוכר, מרהיבה עין בשלל צבעיה ובריבוי דמויותיה. דמויות קטנות וגדולות לאין מספר להן: חתנים, כלות, קסת סופרים, צמידים, מסגרות רקמה, מספרים, דמויות המן ובניו, סלסלות, ספרים, נעליים וקבקבים, צורות כלים שונים ודמויות עופות ובעלי חיים ונישא גבוה ומכולם הוא ה"פ'ולאר". יש והדמויות מפתיעות בצורתן הטבעית ויש שצורתן גסה היא, אך השולחנות הרחבים האלה מטביעים את חותמם ביום חמישי ויום השישי על כל השוק והמונים באים ומצטופפים סביב השולחנות לא רק על מנת לקנות, אלא לחזות בשלל הדברים מעשי ידיהם של מומחי המתיקה בשלוניקי ורבים ביניהם הילדים, קטנים וגדולים שהזינו עיניהם מכל הטוב הזה. אך נכנסה השבת, ירדו השקט והשלווה על השוק ההומה והסואן, כל החנויות סגורות על מסגר, עוברים ושבים מועטים מהלכים בו, אך כל בתי ישראל בשלוניקי מלאים כל טוב ודברי המתיקה לפורים לצורותיהם השונות, שנקנו במתכוון ומתוך שיקול חלוקתם, שוכנים אחד על יד משנהו ב"טפסין"5 הנחושת, מצפים לנכד ולנכדה, לילדי השכנים ולבני המשפחה, שיבואו לביקור ב"שבת הכלות" וכל ילד יקבל "כלה" וכל ילדה "חתן" או דמות אחרת, שהם ראויים לה לפי גילם ומידת הבנתם. המתנה החשובה ביותר הוא ה"פ'ולאר", עפי"ר הוא ניתן ע"י הסבא לנכדו וזוהי צורתו: צלחת עגולה עשויה בצק סוכר, לרוב בקוטר של 6-7 ס"מ ומסביבה שפה. משלוש נקודות במעגל הנמצאות במרחקים שווים אחד מרעהו עולים שלושה מקלות עטורים בצק סוכר כמו בסרטים צבעוניים והם מתחברים יחד מעל הצלחת ובנקודת החיבור מתנוססת נוצה צבעונית. בתוך הצלחת חבוקה בין שלושת המקלות מונחת ביצה חמין, שאין להוציאה אלא אחרי פרוק ה"פ'ולאר". מה מקורה של המלה "פ'ולאר"? העם לא הציג מעולם שאלה זו. הוא ידע את דמות הפ'ולאר וזה הספיק לו והיה בטוח שאבותיו הורישו לו את המושג צמוד למוצג, כמאות מושגים אחרים בלאדינו. כשהתחילו חוקרים לחפש אחרי מקורה של מלה זו לא מצאוה כלל בקשטילינית. אך מצאוה באוצר המילים הפורטוגוזי והוראתה "מתנה"6. בשביל בן שלוניקי אין מובנה מתנה, אלא מושג הקשור עם הצורה המתוארת לעיל וראוה כסמל למה שהוא. ומדוע לא נאמר כי המלה פ'ולאר הוא שיבוש של "פילאר" שפרושו עמוד, זה עמוד התליה שעליו תלו את המן, הן כזאת היא גם צורתו וסעדי הלוי מחבר "קומפלאס מואיב'אס די פורים" ידע על הקשר בין "פ'ולאר ו"פילאר" ושר:
" קיבל במרוצת השנים את התוכן של חלוקת "כלות" ו"חתנים" של סוכר לילדים, מקורו הוא לגמרי אחר, כפי ששמעתי מפי זקנות הדור. לפנים בשלוניקי היו נוהגים לכנות את האשה הצעירה בשם "הכלה" במשך כל שנת נישואיה הראשונה. בתואר זה היו קשורות כמה זכויות וביניהן הזכות המיוחדת לקבלת מתנות פורים. בשבת זכור שלחה "הכלה" לאמה ולחמתה "פלאטו די קופיטה"7. השיבו לה מנה כפולה גם הן וגם קרובי המשפחה: "קופ'ייה" של משי, "רומאניאה" "סאייו", "אנטארי"8 או תכשיט זהב. לפעמים הגישו לה כלי בשול של נחושת. קדרות, צלחות, טפסינים וכו' ואפילו עלי ומכתש, טחנת-קפה מנחושת, גיגית כביסה וכדומה. כל המתנות האלו היו מכוונות להשלים את כלי הבית והמטבח של הזוג הצעיר. מובן שכל מתנה היתה מלווה דברי מתיקה, מכאן השם "שבת הכלות", שבת שנהגו בו לשלוח מתנות לכלות. הוראה זאת הורחבה במרוצת השנים והקיפה כאמור חלוקת כלות וחתנים עשויים גלוקוזה לילדים ולילדות. אות החג לילדים ניתן במקביל לשוק גם בבית הספר. בת"ת הגדול, מוסד החנוך שעליו גאותה של הקהלה, כמו במוסדות חנוך יהודיים אחרים שבעיר, שננו את מגלת אסתר בניגונה המסורתי. שנון זה הכין לקראת החג את לב מאות הילדים, שהצטופפו כמו בכורת דבורים, בשלושת הבנינים הגדולים של המוסד, שרבצו בלב מרכז המגורים של הקהלה. ילדים אלה, בני מעמד העמלים, הדבקים בדת ובמסורת, הביאו לבתיהם את המשב הראשון של רוח החג. היו שנים והד החג עלה מבתי האולפנא גם בצליל אחר. כמה ימים לפני פורים אסף הרבי את פרוטותיהם של התינוקות ובכסף זה הזמין אצל אחד ה"שי'קייר-ג'יס", דמות ממוצעת של המן עשויה סוכר. בערב החג תלו את המן בתקרת חדר הלמוד ובמעמד הילדים כולם הכה בו המורה ב"פאלמאטורייה"9 שבידו. מכה אחת ולא שנה. הדמות פוצצה ונפלה והוכתה לרסיסים על פני רצפת החדר והילדים כפופים ודוחקים אחד את רעהו התפשטו על פניה, אספו את השלל ומלאו בו את פיותיהם ואת כיסיהם. טקס זה לא קוים עוד בסוף המאה ה- 19 וילדי ראשית המאה ה- 20 לא יזכרוהו כי לא ידעוהו. בערב החג גבר ועלה כפורח גם מסחר הפטישונים. צורת הפטישון העשוי כולו עץ היתה פשוטה. ראשו – גליל בדמות חבית זעירה 7-8 ס"מ גובהה ו- 3 ס"מ קוטרה. בבטנה תקוע ודבוק היטב מקל, גלילי גם הוא, באורך של עשרים ס"מ בערך. לא יתואר ילד שיבוא לבית הכנסת ופטיש אין בידו, כי לא תתואר קריאת מגלה בלי הכאת המן. הן כך כתוב ב"קומפלאס":
הערב בא, דלתות החנויות בשוק היהודי נסגרות אחת אחרי השנייה ונראות כמגרשות את הקהל מן הרחוב. ההמולה פוחתת והולכת והיהודים מתכנסים והולכים בבתי כנסיות ואלה שבתי מגוריהם בקרבת השוק פונה אל ה"מדרשיקו של הפלאסה". זה שמו של בית המדרש הקטן שאליו באים גם מדלתו הפונה אל השוק היהודי. בית מדרש זה המה כל השנה מרוב מתפללים לספוקם של בעלי החנויות שמצאו בקרבתם בית אלהים לשאת בו תפלתם. גם יתר עשרות בתי הכנסיות שבעיר זו הגדולה לאלהים, המו מרוב מתפללים, כי דבקים היו אז המוני העם באמונה ובמסורת ובית הכנסת היה חלק בלתי נפרד מחייהם היום יומיים. רבו האורות בבתי הכנסת וזיו החג שפוך על פני הכל. הנה הגיעה שעת קריאת המגלה. קול החזן בוקע ועולה בדממת בית האלהים. צליל עצוב לקולו בתחילה, אך בהתקרב הספור למפלתו של המן, נשמעת המנגינה כשופעת צהלה ועליצות והלב מתרחב ומתמלא חדות-הקלה. ואך ישמע שמו של המן יפרוץ קול אדיר של רקיעת רגלים מחריש אזנים של קהל המתפללים ומעליו נשאת הלמות הפטישונים של הילדים המחפשים "עיני המן" על גבי כל עמוד עץ וקרש שטוח. והולמים הם חזור והלום לעקרה ממקומה. אך נוקשה היא העין כקשיות לבו של הצורר המן שנתלה על עץ. הלמות הפטישונים לא תחדל. גם מחוץ לבית הכנסת תרים הילדים אחרי עיני המן בכל מקום ואך ימצאון תפול עליהן הלמות הפטישון. ימי פורים היו ימים ששערי הבתים נשארו פתוחים ללא מנעול ובריח למען יבואו עניים ואביונים לקבל נדבותיהם של הבעלים. וגדולה היתה מצוה זו בעיניהם, כי כך צוו ע"י הרועים הרוחניים, אין שמחת פורים בלי מתנות לאביונים ועל כך הוכרז בדרשות הרבנים ובשירים עצמם. ואמנם החל משעות הבוקר רבו הבאים. פושטי-יד של כל השנה, יהודים וגויים, הופיעו החזנים, השמשים והמזמרים של בית הכנסת וכולם יוצאים בידים מלאות, "חכם" הילדים, זה המלמד דרדקי, קיבל מתנתו ביד רחבה. גם ה"מיסטרה" זו האשה שמלאה תפקיד מקביל לזה של "החכם" לגבי תינוקות בגיל רך (גננת), באה על ספוקה המלא. ועדי האגודות והחברות גייסו בימים אלה את חבריהם אשר שוטטו בחוצות העיר ועברו מבית לבית, בשעה שהלב והכיס פותחים וקבלו נדבותיהם של בני עמך. רבו חברות אלו בשלוניקי שהקיפו את כל סוגי העזרה והסעד: מוסדות ליתומים וליתומות, עזרה לאלמנות, עזרה רפואית ואשפוז, מוסד לחולי נפש, הכנסת כלה, הלבשת ילדים עניים וחלוקת פחמים לעניים בעונת החורף, חברות תהלים וחברה לשמירת חולים וכו' וכו'. ביום זה הופיע גם ה"פאזב'אן"12 זו הדמות הנעלמה במשך כל השנה מעיני כל, דמות שחלפה מן העולם ואיננה, ואולי מי יודע, יתכן שהיא מצויה עדיין בערים נדחות באנטוליה וראוי ליחד דברים אחדים עבורו. ה"פאזב'אן", זה שומר הלילה התורכי, שנעלם עם בוא היום והופיע ברדת הלילה, בעטוף החשכה את העיר, על רובעיה ותושביה יגעי-עמל ועבודת היום. לצדי כתלי הבתים, כנדבק אליהם, נראה הוא ככלות רגל מרחובות רובעי המגורים ומשוקי המסחר ההומים מאדם. לא הרבו אז להלך ברחובות בשעות הלילה המאוחרות, ומלב הלילה עלה קול צעדיו הקצובים ממרצפות הרחובות מלווים הלמות ה"טוייאקה"13 שבידו, שהיתה חלק בלתי נפרד מדמותו של "הפזב'ן" בהכרת ההמון. נקישות ה"טוייאקה" הפיגו את אימת דממת הלילה וגם הודיעו את השעה לשוכבים ערים במיטותיהם. לעתים נשמע צליל מגע ידו במנעול או בבריח, כי חוזר הוא ובודק אם הכל כשורה ואין סימן לפרצה ואם היתה כזאת הודיע מיד למשטרה וקרא לבעל החנות. היו "פאזב'נים" ישרי-דרך, אך לא חסרו כאלה ששתפו פעולה עם גנבי לילה באופן פעיל או בהעלמת עין והפריצה נתגלתה אחרי המעשה... לא היו ימים טובים ל"פזב'ן" הדל כימי הפורים. מצויד בצלחת נחושת עגולה ושטוחה בידו עבר מבית לבית ומדיר לדיר ברובע ממשלתו, ומטבעות דמי הפורים ירדו בשפע על צלחתו ועקרת הבית הוסיפה והושיטה לו בנדיבות לבה מטוב הבית, שידיה אפו והכינו לחג והילדים נשאו עיניהם אליו בסקרנות, לזה הנעלם המשוטט ברחובות בדמי הלילה ואין לכן פלא שהשיר הפורימי לא שכח את משרת הצבור העלום הזה וצוה:
אחת התמונות הבולטות במסגרת הכללית של החג היתה בודאי "משלוח המנות". לא היו אלה באותם הימים מקרים בודדים. הכל שולחים מנות. משכן לשכן מקומה עליונה לקומה תחתונה מידיד לידיד ושארי בשר איש לרעהו. בתוך רחובות השכונה ומחוצה לה. חסידים ורודפי צדקה, זכרו ביום זה את בני הטובים שמטה ידם ושלחו אליהם מנותיהם בהעלמת שמם, וה"פלאטיקוס", כפי שנקראו משלוחי המנות אלו הצלחות הקטנות והגדולות נישאו בידי נערים ונערות, מפות צחות פרושות עליהן למען הגן עליהם מפני אבק הדרכים וגם כדי להצניע תכנם מעינים סקרניות. ניתן לשער שאלה היו "פלאטיקוס" מלאים מטוב החג: צורות עשויות גלוקוזה, פרוסות "בקלווה" ו"טופישטי"14 נוטפי דבש, אזני המן ושני המן, צורות מצפן מבהיקות בלבנוניותן ופרוסות "קופיטה" חומות ומגרות, ועוד מיני מאפה אחרים, נאים ורבי-טעם, שעקרות הבית בשלוניקי היטיבו כל כך לאפות. ובהרום המפית יש ויפרוץ ברק של תכשיט מוצנע עשוי כסף או זהב, או התגלה אפס קצה של חבילת משי, הכל לפי קרבת הבית שאליו נשלחה ה"פלאטו" או לפי הכונה הכמוסה שהובלעה במשלוח מנות זה. הצלחת חורקת אך נתמלאה שוב במוצגים אחרים, עד כמה שאפשר שונים מאלה שהיו בה, תוך מאמץ להשיב מנה טובה ועשירה מזו שנתקבלה. ויזכור המחזיר ולא ישכח להצניע את דמי הפורים למביא ה"פלאטו". מה רבים ועמוקים קשרי הידידות והחיבה שיצרו או חזקו ה"פלאטיקוס די פורים", כמה רוגזות ואי הבנות הם טשטשו ומחקו ומי ישקול את רגשי האהבה שהשרו בין אדם לאדם ובין משפחה לרעותה. בסעודת פורים הגיעה השמחה לשיאה. שמחה זו לא נצטמצמה במסגרת המשפחה בלבד, כי אם חרגה ממנה והקיפה את דיירי הבית שנתלקטו יחדיו סביב שולחנות ערוכים מלאים כל טוב ואכלו לשובע מעדני-פורים, מעשי ידיהן של עקרות הבית: דגים ובשר, מליחים וסלטות, וכל מיני מאכלים פיקנטיים אחרים שהיה בהם כדי להגביר את הצמאון, למען הרבות את השניה, כי השתיה בפורים מצוה היא ואף חלשים וחולים חייבים בה, אלא, ישתפו בכוסות קטנות, אך יין מובחר ונקי בלתי מהול במים. הצלחות נתערבו, כולם אכלו או טעמו מהן, והשבחים לעקרות הבית פוזרו מצד אל צד, הכוסות נתמלאו והורקו חליפות ומיני היין, רבים ושונים ששלוניקי וסביבתה נשתבחה בהם; והוכנו בשפע לא בבקבוקים רגילים אלא ב"אמפאז'אדאס", אלה הבקבוקים גדולי-המדה עטופים מקלעת קש חזקה, לשמור על הבקבוק ועל תכנו. האוירה התחממה והלכה. העליצות עלתה וגאתה והשירה לרוב "קומפלאס די פורים", פרצה בעוד ולעתים קמו ויצאו במחולות. בימים עברו הוזמנו לכנוסים אלה גם להקות מנגנים שלמות, מרנינות בנגינתן, וכך נתן ביטוי ב"קומפלאס" בטוי לכינוסים שונים אלה:
כנוסי שכנים אלה נוצרו בתוקף צורות-דיור, שהיו עדיין קיימות ברבים מן הבתים בראשית המאה שלנו. ונועדו בעיקר למעמד בעלי המלאכה ולעובדים שכירי-יום, וראוי להציב להן ציון. הבתים היו גדולים ורחבי-מדות, בני שתים ושלוש קומות. בלב כל קומה היה ה"ואראנדאדו", אולם רחב-ידיים ומסביבו חדרים שדלתותיהם פונות אליו. חדר למשפחה, חדר למשפחה, ואך במקרים מועטים – שנים, ובאולם זה פינות-אוכל, פנה למשפחה ובה שולחן לרוב עגול וסביבו כסאות לבניה, ואם ניתן הדבר גם ספה מזרחית, מראה מרהיב-עין היה לאולמות אלה בלילי שבתות ומועדי ישראל. מפות צחורות ומגוהצות כיסו את השולחנות עמוסי כלים מבהיקים ונוצצים. באמצע השולחנות שני ככרות לחם, לביצוע "המוציא" מכוסים מפות שעל פניה רקומה הברכה "שבת שלום – שבת שלום ומבורך". אור יקרות יצוק מן המנורות התלויות מעל השולחן ומאלו המונחות עליה ומקום מיוחד ל"קאראייה"15 של שבת המבהיקה בנקיונה ובזך השמן שבה המזין את פתילות הכותנה, שבעלת הבית גוללה בכפות ידיה. ועוד תשא ידיה בפניהן ותשא תפילתה. ובשבת בני המשפחה סביב השולחנות, יגבה האור שבעתים מן הזיו השופע מפניהם ועיניהם. ובאחד מפינות האולם דלת הכניסה למטבח גדול ומרווח מאד, המשותף לכל דיירי הקומה, פנה לדייר, ובה שולחן מטבח יציב וקבוע על כל כליו ואביזריו. בית היוצר לכל עקרת בית לבישול ולאפיה. לפעמים זכה המטבח גם לתנור אפיה בנוי לבנים לכל כלליו ודקדוקיו, שעבר מרשות עקרת בית אחת לרעותה לפי סדר מוסכם וקבוע, לאפית-לחם ומאפי-תנור אחרים. בפנה אחרת במטבח ניכר מקומה של באר המים לפי דמות המעקה. מימינו ומשמאלו של מעקה זה וחלק מהפנים, נצבו דפנות קרשים שנשאו עד התקרה ואך חלל פתוח בלבד לפנים, סימן את פי הבאר ועל המעקה הזה הונח דלי עשוי עור, פתוח מצדו האחד בעזרת גליל עץ קשה המסומר אליו משני קצותיו. לגליל עץ זה נקשר חבל ארוך ובעזרתם דלו עקרות הבית מים מן הבאר לכביסה ולרחיצה ולכל שימוש אחר, אך לא לשתיה כי תפלים היו המים ומי שתיה קנו אז מידי מוכרי מים ששאבום ממעין, הרחק מן העיר, הביאוהו לבתים ומלאו את ה"טינאז'ה", זה כד החרס הגדול והכרסתני, שעמד בפנה מיוחד ואצר מים נקיים אלה ובימות הקיץ החמים החזירם צוננים. באר המים שימשה גם למקרר בימי הקיץ. בתוך סלים הורידו אליה בקבוקי יין ויי"ש, אבטיחים ומילונים, ענבים ואפרסקים ויתר הפירות למיניהם והעלום צוננים בשבתם לשולחן. בארות אלו שימשו לעתים גם מקום מפלט אחרון לעלובי-חיים ומרי נפש שמאסו בחייהם, לעקרת בית שמרו לה חייה עם בעלה, או לעלמה חולת אהבה נכזבה. ובהגיע ערב פורים, מי יכול לעמוד בפני הריחות המגרים שעלו במטבחים אלה? מי יכול למנות מספר התבשילים למיניהם ולהרכביהם ומי ידע להעלות על שפתותיו את מיני המאפה ששפעו ממנו. ונפש הילדים יצאה לחדור בימים אלה למטבח, להזין עיניהם במראה המעדנים ולשאוף אל קרבם את הריחות המחיים נפשות, אך לא ניתן להם. אין טועמים מכל אלה אלא בימי החג ואז רק אז הועברו הצלחות מהמטבח אל השולחנות שבאולם. אכול לשובע ושתה לרויה ובמדה שנתרוקנו אוצרות היין עלתה תרועת הצהלה ופרצו השירה והמחול. אחד הפיטנים16 הוריש לנו שיר פורים בלאדינו, בן מאות שורות, שבהן צרר את שמותיהם של עשרות מזונות ומאכלים המדגימים שפע דברי המאכל, שיהודי הבלקן ובמיוחד בני שלוניקי, אוהבי-חיים ועליזי-רוח, נהגו להעלות על שולחנותיהם. לא יהיו דברינו על פורים בשלוניקי מלאים, אם לא נעלה את זכר שירת הפורים שבקעה ועלתה בימי חג אלה מכל בתי ישראל בעיר הזאת. "קומפלאס די פורים", כפי שנודעו בפי הכל, אין זו כותרת לשיר אחד ומסוים, אלא למחרוזת שירים לחג זה, יצירת-רוחם של פיטנים וחרזנים ידועים ובלתי ידועים, שראשיתה נעוצה ברבע הראשון של המאה הי"ח17. השירים היו מצויים ושגורים בפי העם בכל רחבי התפוצה הספרדית מקושטא ועד אמשטרדם, משלוניקי ועד ירושלים והם היו מושרים עפ"י לחנים מסורתיים שנשתמרו בפי זקני הדור עד ימינו. ברצוננו ליחד כאן את הדבור על אחד מן המחברים שירי פורים, האחרון שבחבורה, על ח'ם סעדי הלוי אשכנזי, שהעניק לבני עירו שירי פורים, משובצים על רקע חייהם והווייתם, שנשארו נחלתם בלבד מאז נתינתם עד סוף ימיה של קהלת שלוניקי. "ח'ם סעדי" כפי שנודע בפי העם בני דורו, היה בן למשפחת המדפיסים הנודעת שקיימה דפוסה בשלוניקי במשך כמאה ושמונים שנה (ת"ק-תרע"ח)18. הוא נולד בשלוניקי ב- 1820, בתקופה שהבערות והאנלפבתיות הקיפה שכבות רחבות של הקהלה רבת האוכלוסין הקופאת על שמריה. התחנך על ברכי הדת והמסורת וקנה ידיעות תורניות כנראה לא רחבות. התעסקותו בהדפסת ספרים קרבהו לספר ועוררה בו את יצר הכתיבה. בראשונה ניסה כוחו בכתיבת חרוזים בלאדינו, בעיקר שירי הזדמנות, בעלי ערך פיוטי דל, שנשתכחו במהרה. סעדי הלוי חש חיבה עמוקה להמוני-העם, היה מעורב ביניהם ושלט בלשונם העסיסית הפשוטה והגסה. אולם, עם כל אהבתו אליהם לא נתעלם מבערותם ובלב כואב ראה את דלותם. נראה שהוא פעל בצורות שונות לקדומם במובן הרוחני והתרבות וגולת הכותרת בפעולתו זאת יש לראות ביסוד העתון "לה איפוקה", שגליונו הראשון יצא בג' חשון תרל"ו (1 בנובמבר 1875). עתון זה האריך ימים ועשרות שנים הביא דברו לקוראיו הרבים בשלוניקי ובמרכזי היהודים בקיסרות העותומאנית. עתון אינפורמטיבי, שנתח את בעיות השעה והדריך את הצבור בהן. מגמתו הברורה והגלויה היתה למשוך את לב העם להשכלה ולידיעה, כאמצעי ראשון לתקנת מצבו הכלכלי והחברותי. בעת ובעונה אחת עם מלוי תפקידו זה, שאף העתון גם לתקנת הלאדינו. כבר בגליונות הראשונים הכריזה המערכת על הצורך להקנות ללשון זו, שנדלדלה במרוצת הדורות, את המונחים והמושגים שחסרו לה, כדי שתהא ראויה להביע ולבטא בה כל רעיון ומחשבה כיתר השפות האירופיות. השפעתו של העיתון גברה והלכה משנה לשנה הודות לפעולת בניו, יוצאי חלציו המחוננים של מיסדו, שקנו להם גם השכלה מערבית. הם העלו את רמת העתון ובכבשונה של המערכת פיתחו גם מפעל תרגום רחב ממיטב הספרות המערבית, בעיקר מצרפתית ואיטלקית. בתוקף מעשהו הפך העתון לאחד מיוצריו הראשונים של הסגנון החדש של הלאדינו אשר נתן לו אח"כ השם יהודית-ספרדית. אך לא מפעלו העתונאי של סעדי הלוי, אלא ארבעת השירים שחיבר לפורים, הם שחרתו את שמו וזכרו בלב המוני שלוניקי לכל שדרותיו. לא בזמן אחד נכתבו שירים אלה. הראשון שביניהם: "אלאב'אר קירו אל דייו קון טאנייר אי קאנטי" יצא בשנת 1850. הוא השלישי והאחרון מבין שלושת שירי פורים שנכתבו עפ"י הקצב והמשקל הזה, והמושרים על-פי הלחן המסורתי המותאם לו19. הבתים כתובים לפי סדר א"ב והאחרונים בשיר נושאים את האקרוסטיכון על שם המחבר. הכל כפי שנהגו המחברים שקדמו לו. סעדי הלוי לא נתכון לדחוק את הפיוטים לפורים מורשת קודמיו. פיוטים אלה גוללו לפני הקורא יריעה רחבה של ספור הנס מיוסד על מגלת אסתר האגדה והמדרשים, אך בזמנו חדלו כבר להיות מובנים כראוי להמוני-העם הן מבחינת תוכנם והן מבחינת סגנונם והוא רצה לשים בפיהם שיר נוסף, קל יותר בתכנו ועליז ברוחו, בשפתו ובלשונו העממית המקובלת והמובנת, וכדי להבדילו מהקודמים קרא לו "קומפלאס מואיב'אס די פורים". בשרטוטים מועטים העלה את דמויותיהם של גבורי המגלה, את מרדכי ואסתר בכבוד ויקר, ואת המן וזרש בלעג ובוז. בתוך שורות השיר הבליע מנהגים וחוויות עממיות שנתגבשו על רקע החג. נראה שכבר במהדורה השניה של שירו הראשון צרף את שירו השני "סי אקורדיון דילוס איז'יקוס", הנושא את האקרוסטיכון של שמו. גם הוא נוסד על משקל ולחן מסורתיים20. בחרוזי השיר הזה יצק המחבר את המסורת הסלוניקאית של קנית פטישים לילדים להכות בהם את המן בחג הפורים. את שני שיריו האחרים, האחד על המן והאחר על זרש אשתו, יסד עפ"י הקצב והלחן של הפיוט "מי כמוכה" לרבי יהודה הלוי. בעצם אין אלה שירים אלא חרזנות בשפה המונית פשוטה וגסה המעלה דמויות נלעגות ומגוחכות של צוררי ישראל שבמגלה. יש בתאור כדי להרבות צחוק ושמחה לאד. גם בחבורים מסוג זה לא היה סעדי הלוי מקורי. הוא חיקה מחברים שקדמוהו, אך חקויו כה מוצלח שדחק את הישן מפני החדש. ארבעת השירים לפורים של סעדי הלוי קיבלו את צורתם המגובשת במהדורות הראשונות ולוה אותם תמיד הפיוט "אזכיר חסדי אל נאמן". החוברת "קומפלאס מואיב'אס די פורים" יצאו בעשרות מהדורות. כל שנה יצאו מתחת מכבש הדפוס אלפים אכסמפלרים לספוק הדרישה, עד שמהדורות רבות לא נשאו אפילו את שנת ההדפסה. השירים נפוצו במידה כה רבה בקרב המוני שלוניקי, שלא נמצא בית שלא ידעום ולא שוררום. צליליהם בקעו מכל פנה מפי נשים ונערות, צעירים וזקנים גם יחד. נשאם גם בפי בני ההמון שלא ידעו צורת אות כי חרתום בזכרונם. במרוצת השנים נשכחו הנוסחאות הקודמות והשירים של ח'ם סעדי חגגו את נצחונם המלא ושלטו עד כלות חייה של קהלת שלוניקי המפוארת והמוניה הושמדו בידי הצורר הנאצי של דורנו. סעדי הלוי נפטר זקן ושבע ימים ב- 1903, אך מהדורות חדשות של ה"קומפלאס מואיב'אס די פורים" יצאו עשרות שנים אחרי פטירתו, נראה שהמהדורה האחרונה יצאה בשנת 1932. להלן אנו מביאים שנים בלבד מתוך ארבעת השירים במקור ובתרגום עברי. הערות שוליים: 1. בפי העם "איל קונסיליו".
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
