במאמר זה לא נעסוק רק בלוחמים לחירות ישראל הידועים מכתבי יוסף בן מתתיהו בשם "קנאים", אלא נסקור גם קבוצות אחרות בעלות מטרות דומות, ובמיוחד את הסיקאריים.
יהודה נבדלה מן הפרובינציות המזרחיות האחרות של האימפריה הרומית בכך שמעולם לא השלימה עם השלטון הרומי, ולא הפכה מרצונה לחלק ממערכת האימפריה. מאז תחילת הכיבוש הרומי היתה ההיסטוריה של יהודה רצופה מאבקים מרים מלווים במרידות נגד שלטון האימפריה. אף שגם בחלקיה המערביים של האימפריה (בבריטניה, בגאליה ואצל הבטווים) היו מרידות, הן לא היו תכופות כל כך, ובדרך כלל התרחשו בשלבים הראשונים של הכיבוש הרומי ועל גבולות האימפריה.1 אולם ביהודה, פרובינציה ששכנה בלב איזור חיוני שבין סוריה למצרים, היה מתח כמעט בלתי פוסק ביחסים עם השלטונות הרומיים, החל מתקופת פומפיוס וגאביניוס ועד לאחר מלחמת בר-כוכבא.
הגורמים למתח זה נעוצים, בראש ובראשונה, בקונפליקט הדתי-רעיוני בין אמונתם של היהודים שהם העם הנבחר ומשום כך יחידי סגולה, לבין המציאות המרה של שיעבודתם בכוח לשלטונה של אימפריה עובדת-אלילים המעניקה כבוד אלוהי לקיסריה. אימפריה זו נגדה ניגוד גמור את תפיסתם הרוחנית ואת אורח-חייהם של היהודים, והמתח מצא פורקן בהתחזקות האמונה המשיחית-אסכטולוגית, שבמרכזה עמדה התקווה לתחיית תפארת ישראל ולנפילת "מלכות הרשע". הידרדרות היחסים בין הממשל הרומי בפרובינציה – שתמך בגורמים לא-יהודיים והתבסס עליהם – לבין היהודים, וההתפתחויות הרוחניות והחברתיות בתוך האומה היהודית עצמה, העצימו רגש זה וגעגועים אלה וטיפחו אותם.
בשנת 66 לסה"נ תמך הרוב הגדול של העם – חלקו בהתלהבות וחלקו בהסתייגות – במרד נגד הפרוקוראטור פלורוס. רק מיעוט, ובתוכו אגריפאס השני, היה מוכן לשלוח צבא ולדכא את ההתקוממות שהיתה עדיין בשלביה הראשונים. אולם מקור התסיסה היו קבוצות מסוימות בקרב היהודים אשר פיתחו אידיאולוגיה ספציפית ומוגדרת של התנגדות עקרונית לשלטון הרומי. גורמים אחרים התחברו לקבוצות אלה, ואף שהעקרונות שעליהם התבססו הוגדרו פחות בבירור, הם פעלו מתוך שכנוע בצדקתם.
אפשר לשרטט באופן כללי בלבד את הקווים העיקריים של הזרמים הרעיוניים, של הפעילויות ושל הפלגים העיקריים בקרב לוחמי החירות היהודים בסוף תקופת בית שני. רצה הגורל שיוספוס, מתנגדם השנוא והבלתי מתפשר, הוא שהיה מקור המידע העיקרי על תופעה מיוחדת במינה זו – האידיאולוגיה של חירות היהודים בתקופה זו. לא זו בלבד שיוספוס כתב את הספר החשוב ביותר שלו בנושא זה – "מלחמת היהודים" – בתוקף תפקידו כהיסטוריון הרשמי של השושלת הפלאווית, ומתוך רצון להשחיר את דמותם של המורדים ברומא, אלא שהוא גם פיתח תיאוריה שלפיה הגורמים הקיצוניים בקרב המורדים, שהיוו רק מיעוט בעם, גררו אחריהם את האוכלוסיה כולה בכיוון של מרידה בלתי-שפויה.
יוספוס התעלם כמעט לגמרי מן ההיבטים המשיחיים-אסכטולוגיים של המאבק. ואף על פי כן, אפילו מן התיאור החד-צדדי והמשוחד שלו, עולה משהו מן האידיאלים שהפיחו חיים בלוחמים היהודיים במאבקם נגד רומא.
לחלקים נוספים של המאמר:
הקנאים (פריט זה)
הפילוסופיה הרביעית והסיקאריים
הקנאים בירושלים
שמעון בר גיורא
יוחנן מגוש חלב
*הערת העורכים: מאמר זה, שנתפרסם תחילה באנגלית בתוך Encyclopaedia Judaica Yearbook 1973, נדפס בנוסח עברי בתוך ספר לימוד לסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה: יהודה ורומא, 8: מלחמת החורבן, תל-אביב 1981. בראש ספר לימוד זה נזכר שמו של מ' שטרן ז"ל כאחד היועצים, ולפיכך הינחנו, שהוא סמך ידיו על התרגום העברי. הדפסנו את הדברים כמות שמצאנום שם, בתיקונים מעטים של שיבושים. בנוסח העברי שם נדפס רק חלק קטן מן ההערות, ואילו רובן תורגם עתה מחדש לעברית בידי מ' עמית ונערך בידי י' גפני ומ"ד הר.
הערות שוליים:
- על המרידות בקיסרות הרומית בסוף תקופת הרפובליקה ובקיסרות הקדומה, ביחוד בפרובינציות המערביות, ועל מאפייניהן, ראה, S. L. Dyson, "Native Revolts in the Roman Empire", Historia, 20 (1971), pp. 239-274