בתחילת 1953, לאחר הפשיטות הכושלות על פלאמה, אדנא ורנתיס, ציינה מחלקת מודיעין של צה"ל בפיכחון את –

הצורך בהקמת יחידה מיוחדת לטיפול בהסתננות. נראה כי יחידה כזו – בגודל פלוגה בערך – אשר תקבל אימון מיוחד, תהיה מסוגלת לבצע פעולות בחוליות קטנות, תכיר את שטחי הגבול ותהיה ניידת – תאפשר להטילה מייד לאחר כל אירוע לביצוע פעולת תגמול בכל מקום ובכל צורה שיהיה צורך בה. יחידה כזו יכולה לשמש גם מקור איסוף מודיעין מצוין.⁴¹

החשיבה על גישה חדשה ועל שיטות חדשות במאבק במסתננים לא הצטמצמה בתחומי צה"ל בלבד. "ההסתבכות המדינית בעקבותיהן של פעולות התגמול, שנעשו זה לא כבר ע"י ישראל... מחייבת בדיקה מחודשת של דרכי התגובה השגרתיות", כתב כתריאל כ"ץ, מנהל מחלקת חקר של משרד החוץ.⁴² מכתבו של כ"ץ היה הערת פתיחה לתזכיר שכותרתו "דרכי מלחמה בהסתננות", שחובר על יסוד תזכיר אחר (מוכתר באותה כותרת) פרי עטה של יעל ורד, עובדת במחלקת החקר, ופרי דיונים בתזכיר זה, שהתנהלו בין בכירי המחלקה.

בתזכירה, שהוגש לכ"ץ חודש לפני כן, טענה ורד כי –

השימוש בצה"ל... נגד כל סוגי הפרות בטחון לא תמיד השיג את מבוקשו, שכן אם כי הפסיק לשעה קלה את ההסתננות, הנה הביא להתקשחות העמדה הערבית כלפינו, לגל תעמולת זוועה נגדנו ואף למחאות מצד המעצמות.

ורד העלתה הצעות אחדות, כמה מהן חדשניות עד מאוד. היא הביעה דעתה, כי "עלולה לצמוח תועלת רבה" לבלימת ההסתננות מכוח טיפוח יחסי שכנות בין ראשי ישובים ישראליים ובין מוכתרי כפרים ערביים וקציני מה"ל ו"לגיון", המצויים או חונים ממש מעבר לגבול. עוד הציעה, שישראל תנסה לנצל יריבויות פנימיות בין חמולות או שבטים ערביים, וכן גם שסוכנים ישראליים בארצות ערביות ישלחו למשרד החרם האנטי-ישראלי של "הליגה הערבית" "מכתבי תלונה", שבהם יאשימו את כנופיות המסתננים כי בהבריחן סחורות מישראל ואליה הן מפירות את החרם: משרד החרם עשוי לנקוט פעולה לבלימת הסתננות ממין זה.

בתחום הצבאי השיגרתי המליצה ורד כי פשיטות גמול ישמשו "רק במקרים קיצוניים", הלחימה היומיומית בהסתננות צריכה להתבצע בידי "כנופיות מסתננים ישראליים, מורכבות מיהודים ומבני מיעוטים, שתשאנה אופי פרטי" ולא תהיינה מקושרות עם ממשלת ישראל, כדי ש"לא יהיה מקום להאשים את ישראל בתוקפנות". כנופיות פרטיות אלה, הממליצה ורד, יצטרכו לבצע מעשי גניבה ושוד ולפרק מערכות השקאה ותקשורת טלפון בצד הערבי של הגבול. יהיה צורך לפגוע בערבים עשירים ובעלי השפעה.

חזקה על הנפגעים באורח זה, שירדפו את המסתננים וילחצו על ממשלותיהם לבלום את ההסתננות. "לא תמיד" – כתבה – "יש צורך לנקוט באמצעי הקיצוני של פיצוץ בתים והריגת בני-אדם ללא אבחנה". ורד גם המליצה, שכנופיות אלה יאורגנו וינוהלו בידי קת"מים של ממ"ן, בכפוף לוועדה בין-משרדית. בקצרה, היא קבעה כי "מן הרצוי לחרוג מן המסגרת הנוקשה של פעולות תגמול ולכוונן ביתר גמישות ומחשבה, לתאמן בכל מקום ומקום לתנאיו המיוחדים..."⁴³

לבסוף הלך צה"ל בדרך אחרת כלשהי, בהקימו באוגוסט 1953 את "יחידה 101". תחילה, בדיון המטה הכללי שהתקיים במאי 1953, שלל דיין, אז ראש אג"ם, את הרעיון להקים יחידת עילית מיוחדת למבצעי גמול, ונימק את התנגדותו בכך שעל כל היחידות הלוחמות של צה"ל להיות כשירות למשימה זו.⁴⁴ אבל, כפי שהתגלגלו דברים, ביולי 1953, אחרי רציחת שני שומרים ישראליים ליד ירושלים, זימן אליו סא"ל מישאל שחם, מפקד חטיבת ירושלים, את חברו הוותיק לנשק רס"ן (במילואים) אריאל שרון, שהשתחרר מן הצבא כשנה לפני כן, ושאלו אם הוא וכמה חברים, שיבחר הוא-עצמו, יהיו נכונים לאתר ולהרוג את מוצטפה צמוילי ואת אנשיו, מבצעי כמה מהפשיטות הרצחניות ביותר בתחומי ה"פרוזדור". העובדה ששחם פנה אל אזרחים (אם גם חיילי מילואים) בחפשו אחר מוצא ופתרון היתה משמעית לגבי מצבו של צה"ל באמצע 1953: לא היו בנמצא שום יחידות המסוגלות לבצע פעולות גמול ביעילות. חלקית נבע מצב זה מיוזמת בן-גוריון לפרק את שלוש היחידות הלוחמות הטובות ביותר של צה"ל במלחמת 1948 – חטיבות הפלמ"ח – בתום המלחמה. יתר על כן, רבים מטובי הקצינים, שדימו כי שעת החירום חלפה, פרשו מן הצבא לחיים אזרחיים, ואילו בחברה הישראלית, ובצה"ל בכללה, התחולל תהליך של "התדלדלות" מכוח זרימת יותר מ-800,000 מהגרים מעוטי-אמצעים, רבים מהם מוכי הלם השואה והמעבר לארץ החדשה, רבים מהם יוצאי הארצות המוסלמיות של צפון-אפריקה והמזרח התיכון, ורבים מבין אלה היו חסרי השכלה ומקצוע.

יחידה 101 וגדוד הצנחנים 890, שעימו אוחדה ובו נתמזגה יחידה זו בינואר 1954, חוללו "מיפנה באופי הפעילות המבצעית" של צה"ל ושינו את תקני האימון והלחימה בגדודי חיל הרגלים ולימים בצה"ל כולו. תעוזה, "תוקפנות ודבקות במטרה", ביצוע מדויק, פיקוד מוכשר ומסתער בראש ואי-הפקרת פצועים והרוגים בשטח הלחימה, שטופחו בכוחות אלה והיו מסימניהם הבולטים, היו לעיקרי-יסוד בצבא כולו, אף שהפקדת מרבית הפעולות בידי יחידה 101 וגדוד 890 הוליכה, בהכרח, ל"העדר האימונים בתנאי קרב מרוב יחידות חיל הרגלים של צה"ל" (אם כי ייתכן שגם "דרבנה את שאר יחידות השדה והפיחה בהן רוח התחרות", כדברי ראש אג"ם).⁴⁵

בנובמבר 1952, בהיותו קצין המודיעין של פיקוד צפון בראשותו של דיין, חטף שרון בהצלחה שני חיילי "לגיון" בעמק בית-שאן, כדי להחליפם בשני חיילי צה"ל שהוחזקו בידי הירדנים כבני ערובה.⁴⁶

עכשיו נזקק צה"ל לתכסיסיו של שרון ולנחישותו כדי לחסל את חבורת צמוילי, שפעלה מבסיסה שבכפר אנ-נבי צמויל היושב על פסגת הר מצפון-מערב לירושלים. שרון קיבץ סביבו שבעה חברים מנוסים בלוחמה זעירה – שלמה באום, יורם לביא, יהודה פיאמנטה, יהודה דיין, יוסף סעדיה, יצחק בן-מנחם ואחד עוזי. השמונה, מזוינים בתת-מקלעי "טומי", אקדחים ובקבוקי מולוטוב ורימונים, יצאו בלילה אור ל-12 ביולי 1953 ⁴⁷ להרוס את ביתו של צמוילי, שעמד בלב הכפר. אך הם הגיעו רק עד השוליים המזרחיים של הכפר, שם פוצצו חלקית בית אחד והטילו רימונים לבית אחר, אך נראה ששני הבתים עמדו ריקים. איש לא נפגע. אף על פי כן, בהשוואה לביצועי צה"ל עד אז, העריך שחם את הפעולה כצלחה.⁴⁸

בדוח הסיכום שהגיש אחרי הפעולה הטעים שרון את הצורך בקיומה של יחידת עילית לביצוע פשיטות גמול, שלאנשיה יינתן אימון מיוחד.⁴⁹ מסר זה הובא לפני בן-גוריון, אשר דחק ברמטכ"ל מקלף לאשר את הקמת "יחידה 101". המטכ"ל נתן אישורו ודיין (שעתה נעשה לחסיד הרעיון) ושחם עיילו את מינוי שרון למפקד היחידה.⁵⁰ ב- 30 ביולי הופקדה היחידה רשמית "על ביצוע פעולות תגובה מיוחדות מעבר לגבול המדינה". נקבע, שתחיה תמנה היחידה 50 איש ותצויד בנשק "בלתי סטנדרטי".⁵¹

שרון החל לגייס את אנשיו מבין חיילי קבע ומילואים, לרבות מבין שבעת פושטי אנ-נבי צמויל, לרבות באום שנתמנה לסגנו, ועליהם הוסיף בחורים מקיבוצים ומושבים, שמשכו והביאו עימם כמה מחבריהם. רבים היו בני יישובים בעמק יזרעאל. בתחילת ספטמבר כבר עמדו לרשותו של שרון ועשרים לוחמים; באוקטובר – ארבעים וחמישה. בין ראשוני המגוייסים היה מאיר הר-ציון, בן איכר ממושב רשפון, שגדל בעין-חרוד. בחור זה, שיצא לו שם של סייר ולוחם אגדי, הוגדר לימים בפי דיין כ"חייל הטוב ביותר שקם לצה"ל" ולוחם הקומנדו המעולה ביותר שלו.⁵²

בנעוריו הירבה הר-ציון לטייל ברחבי הארץ במסעות רגליים ולא אחת חצה את הגבולות. הוא שיחר לסכנה. ב-1951, בטיילו רגלי עם אחותו שושנה לאורך גבול ישראל-סוריה, והוא אז בן 15, נתפס בידי רועים ערביים והושלך לכלא דמשק, שם ישב שלושה שבועות.

בשנת שירותו הראשונה בצה"ל, בטרם הועבר ל"יחידה 101", מצא לו זמן ללכת לפטרה – מהלך 40 קילומטר ברגל בתוך ירדן, וכן לטייל ברגל מירושלים אל חוף ים המלח דרך שטח ירדן.⁵³ עד מהרה נעשה הר-ציון יועצו (הבלתי-רשמי) של שרון למבצעים והפך לסמל התעוזה, הכושר הגופני והברוטליות של יחידה 101. ⁵⁴

אחד מהעוקבים אחר מגמות בהתפתחות החברה הישראלית איפיין לימים את הר-ציון כ –

מושא פולחן גיבורים... הוא החל לגלם גירסה ישראלית של "הלוחם באינדיאנים" במערב הפרוע האמריקני. ללא דיבורים יתרים הוא הרג חיילים, פלחים ובני עיר ערביים במעין זעם נטול-שנאה, תמיד קר-מזג ויעיל לגמרי, פשוט עשה מלאכה ועשה אותה טוב, פעמיים או שלוש בשבוע במשך חודשים...⁵⁵

המגוייסים החדשים הוטלו למשטר קדחתני של אימוני יום ולילה. תרגולות הניווט והסיירות שלהם הוליכום תכופות אל מעבר לגבול; היתקלויות במשמרות סיור של האויב או בשומרי כפרים שמעבר לגבול נחשבו הכשרה שאין טובה ממנה לביצוע משימותיהם העתידיות. כמה מפקדים, כגון שרון ובאום, חתרו במודע לעימותי ירי,⁵⁶ טירוני היחידה נשלחו למסעות מתישים, התעמלו, למדו "ג'ודו" ואומנו בכלי נשק ובחבלנות בבסיסם שבמחנה צטאף, כפר ערבי נטוש ממערב לירושלים. "בתוך זמן קצר" – נזכר שרון – "היתה לי חבורה נכונה להכות חזרה". ב"יחידה 101" –

המורל היה גבוה ללא תקדים... רוח היחידה המריאה מעלה. התגבשה חברותא בלתי רגילה... התלהבות סוחפת... זו היתה חבורה פראית ואני ידעתי שהם יזדקקו לכל טיפה של תעוזה ורוח לחימה שיהיה בכוחם לסחוט לקראת מה שמחכה להם.⁵⁷

לוחמי "101" היו משוכנעים בצורך לקחת נקם על התקיפות הערביות. אבל "פעולותינו לא היו מלוות שנאה לערבים או שנאה כלשהי, בכל שנתבענו לעשות ראינו הכרח של הגנה על הקיום [של ישראל]", כתב הר-ציון בזיכרונותיו.⁵⁸

ועם זאת ידעה היחידה גם התחבטויות ומחלוקות בסוגיות של מוסר וכמתחוור, גם ביקורת.⁵⁹ אפשר שלנוכחות כמה לוחמי פלמ"ח לשעבר ביחידה, שהיו קשישים ממרבית המגויסים החדשים, היה חלק בכך: "הם לא תמיד היו שלמים עם הפעולות שנתבענו לעשות", ציין הר-ציון בזיכרונותיו.⁶⁰ הויכוחים נסבו על זוטות כעל עקרונות יסוד – הריגת אזרחים מזה והתכלית והיעל שבעצם מדיניות הגמול מזה. המושג הבעייתי "טוהר הנשק" היה שנוי במחלוקת, שבה טען צד אחד (שלמה באום) כי "הנשק צריך להיות לא טהור אלא נקי".⁶¹ במקרה קיצוני אחד, שאירע באוגוסט 1953, סירב שמואל ניסים ("פלח"), פלמחאי לשעבר, להשתתף במבצע נגד מחנה הפליטים בוריג' שברצ"ע, בטענו כי הדבר נוגד את עקרונותיו.⁶²

אולם רבים פעלו מתוך גישה מקצוענית: עניינם הצטמצם אך-ורק בביצוע המלאכה שהוטלה עליהם ביעילות הרבה ביותר. "לא חשבתי הרבה על אופי הפעולות, הרקע המדיני והבטחוני", נזכר הר-ציון כעבור זמן.⁶³ באוקטובר 1953, מייד לאחר מעשה קביה, הרגיע שרון את בן-גוריון באמרו לו בביטחה, שאנשיו לא יהפכו ל"פרופסיונאליים [כלומר מחסלים מקצועיים]".⁶⁴

הווי מבצעי הפשיטה של יחידה 101, שפה ושם נשתבצו בו ויכוחים על מהות הפשיטות ותכליתן, הטביע חותמו על גדוד הצנחנים כולו כאשר קלט אל תוכו ב-1954 את היחידה שמוזגה בו.

מרדכי גור העלה בזיכרונותיו ויכוח שנתגלע בקרב חייליו ערב הפשיטה על בית-לקיא (אור ל-2 בספטמבר 1954). היו –

שיחות מעמיקות ואף נוקבות על שיטת פעולות התגמול שלנו ועל היעדים שנבחרו לכך. האם משיגות הפעולות את מטרותיהן? האם צריך להצמיד את התגובה לסביבה שבה בוצע הפשע?... התעוררה גם שאלת צידוקן של פעולות גמול כנגד השלטון והצבא במדינה ערבית שכנה זו או אחרת, וכמובן שאלת צידוק הפגיעה באוכלוסיה... לא קיבלנו כל החלטה על פעולה כדבר המובן מאליו... ניסינו לקבוע כל פעם מחדש את עמדתנו האישית לגבי כל מבצע... כך, למשל, כאשר הוחלט לבצע את פעולת הגמול בבית-לקיא, התייצבתי לפני אריק [אריאל שרון] ושאלתי אותו: מה פתאום בית-לקיא – הרי יהודים נרצחו [צ"ל: יהודי נרצח] במושב מטע [צ"ל: רמת רזיאל] בדרום פרוזדור ירושלים? אריק הסביר לי... ראשית, אין כל הכרח מבחינה מדינית וצבאית להשיב מכה במקום שהוכינו. צריך לפעול במקום המבטיח הצלחה והשפעה על האויב. ...הבינותי וקיבלתי. קרו מקרים רבים, שבהם יצאו חיילים לפעולת גמול ללא הסכמה מלאה עמה.⁶⁵

בקיץ 1953 סיפקו מסתננים ערביים לישראל שפעת גירויים וסיבות להגיב. המבצע הצבאי האלים הראשון של יחידה 101 היה התקפה על מחנה הפליטים אל-בוריג' שברצ"ע אור ל-29 באוגוסט 1953. לא מחוור אם המטרה המקורית של הפעולה היתה התקפה על בית/בתים שנחשדו כבסיסי מסתננים, או סיור הכנה והכרת שטח לקראת פעולה אפשרית בעתיד.⁶⁶ הפעולה בוצעה כשבועיים אחרי רצח ישעיהו פרנקנמן, תושב אשקלון בן חמישים ושמונה, ופציעת בתו צפורה, בת עשרים-וחמש, על-ידי מסתננים מרצ"ע (ב-16 באוגוסט).⁶⁷

שתי חוליות של "101", כל אחת בת חמישה אנשים, אחת בפיקוד שרון עצמו ואחת בפיקוד סגן שלמה באום, השתתפו בפעולה (יתכן שבאותו לילה ניסתה חוליה שלישית של "101", בפיקודו של שמואל מרחב, לאתר את ביתו של רס"ן מוצטפה חאפז, ראש המודיעין הצבאי המצרי ברצ"ע, ולהתקיפו, אך כשלה). בהתקרב חולייתו של שרון למחנה "מכיוון צפון-מערב, נפתחה עלי אש ע"י מספר רובאים ...החלטתי שמוטב לעבור דרך המחנה ולחמוק דרך עברו השני מאשר לנסות לחזור דרך השטח שדרכו באתי, שהוא קשה ביותר לתנועה בגלל המטעים, הגנים וגדרות התיל הנמצאים בו לרוב ובגלל השומרים שנמצאו בו... [החלטתי גם] שמוטב לתקוף מאשר ליצור רושם של בריחה... פרצתי עם חולייתו למחנה...". בשלב זה הוקפה חולייתו של שרון על-ידי המון ערבים, התבצרה באחד הבתים וירתה לכל עבר. "פקדתי על החוליה השניה לפרוץ מייד לתוך המחנה ולהצטרף אלי", ואחרי חבירתן הבקיעו שתי החוליות דרכן ביריות לעבר גבול ישראל. "תוך כדי תנועת הכוחות" – כתב שרון – "נפגע מספר ניכר של ערבים. כל העת השתדלנו לא לפגוע בנשים וילדים עד כמה שאפשר, אחרת היה מספר הנפגעים [מביניהם] גדול בהרבה. יצאתי מהמחנה... והגעתי לגבול בשעה 01.00" ב-29 באוגוסט.⁶⁸ בסך-הכל נהרגו בפעולה 43 פלסטינים (אומדן אחר נוקב במספר "כ-20" פליטים, לרבות שבע נשים וחמישה ילדים) וכ-22 נפגעו. מבין חיילי "101" נפצעו שניים.⁶⁹

משקיפים זרים הגדירו את הפשיטה על בוריג' "פרשה ממחרידה של טבח המוני במכוון".⁷⁰ ואכן לאחר מעשה נתגלעו ביחידה 101 ויכוחים עזים: "האם המון אדם זועק ומיילל זה... הוא האויב?... במה חטאו פלחים אלה? אכן, אכזרית היא המלחמה ...הדכאון [בשורותינו] כללי. אין מספרים 'גבורות'. אין מצ'זבטים. כולם שותקים מכונסים בתוך עצמם".⁷¹ לפחות שר אחד, שר הסעד משה שפירא, מתח בממשלה ביקורת על הפשיטה.⁷²

"התקרית חוללה חרדה ואי-שקט בכל הרצועה", דיווח לסלי קרוור, המנהל בפועל של ססו"ת. הוא דרש שאו"ם יגיש לישראל מחאה חריפה על "תקיפת פליטים חפים וחסרי מגן ללא סיבה".⁷³

ישראל התכחשה לאחריות למעשה וגרמה לדיפלומטים ולפקידי רשות בכירים להסיק, כי "מתיישבים ישראליים" או "חברי קיבוץ מקומי" ביצעו את הפשיטה ביוזמתם-הם.⁷⁴

נראה, שבפרשת הפשיטה על בוריג' הולך לבון שולל על-ידי הפיקוד הבכיר של צה"ל הן לפני מעשה והן לאחריו. דיין, כמתחוור, ביקש מלבון אישור לבצע פעולה קטנה של מארב למכוניות. אחרי הפשיטה דווח ללבון, כי הפושטים נתקלו במקרה במשמר סיור מצרי ובאין ברירה נסוגו למחנה הפליטים בוריג', שם נאלצו להרוג אזרחים.⁷⁵

מבצע מוקדם אחר של "101" היה גירוש משפחות בדואיות משבט עזאזמה, בספטמבר 1953, מן האזור המפורז של ניצנה (עוג'א) למצרים. לימים כתב דיין, כי בני עזאזמה אלה "שירתו את המודיעין המצרי בידיעות ובפעילות חבלה ומיקוש בישראל".⁷⁶ שרון, באום וארבעה-עשר מאנשי "101" יחד עם כמה חיילי נח"ל מהאחזות גבעת רחל (לימים קציעות) שב"מפורז", רכובים על שני ג'יפים ושני "קומנד-קרים", ובסיוע מטוס תצפית, פשטו על כמה מאהלי עזאזמה, העלו באש אוהלים והשמידו רכוש אחר של הבדואים.

בחילופי הירי שהתנהלו במהלך הפשיטה נפגעו ככל הנראה מספר בדואים.⁷⁷

לחלקים אחרים של המאמר:
בן גוריון ושרת: צמיחתן של תשי אסכולות מדיניות בממשלת ישראל
יחידה 101 (פריט זה)
קביה

הערות שוליים:

41. "ההסתננות בשנת 1952 (סיכום חודשי לחודשים ינואר-נובמבר)", לא-חתום (אך משל מחלקת מודיעין של צה"ל), לא-מתוארך (אך מדצ' 1952 או תחילת 1953), א' ג"מ-מ"ח 2428/4.
42. כ' כ"ץ אל המנכ"ל, 12.4.53, ג"מ-מ"ח 2402/12.
43. "דרכי מלחמה בהסתננות", י' ורד אל כ' כ"ץ, 12.3.53, ג"מ-מ"ח א' 2474/13. תזכירו של כ"ץ, הנושא אותה כותרת (לא-מתוארך אבל נוסח בעקבות דיון במח' חקר, שהתנהל ב-26.3.53), שונה אך במעט מהתזכיר המקורי של ורד. כ"ץ קבע, כי פעולות הגמול של ישראל הוליכו להתחזקות ניכרת של עוצמת מה"ל הירדני ויעילותו ובאופן זה שירתו את מגמת "הלגיון" להפכו לכוח הגנתי יעיל ("דרכי מלחמה בהסתננות (סיכום דיון שהתקיים במחלקת החקר ב-26.3.53)", לא-חתום ולא-מתוארך, ג"מ-מ"ח 2402/12).
44. טבת, דיין, 389-388; דיין, אבני 114.
45. "לקח הפעילות המיבצעית של צה"ל – פעולות יבשתיות", סא"ל יוסף איתן, ראש מחלקת מבצעים, אג"ם, 3.7.55, א"צ 15//637/56; ו"סיכום הפעילות המבצעית מתחילת 1954", אג"ם, אוגוסט 1955, א"צ 10//626/57.
46. Sharon, Warrior, 73-6.
47. ואלך וליסק (עורכים) (אטלס, 112), טועים בתיארוך הפעולה ב-12 באוג', 1953.
48. Untitled Arab Legion report, 13.7.53, NA RG 59, LM 60, Roll 2; Sharon, Warrior, 78-82; מילשטיין, הצנחנים, כ"א 213-210; תרשומת ראיון של אורי מילשטיין עם מישאל שחם, 16.19.77. מזיכרונותיו של שרון משתמע שהפושטים הגיעו לביתו של צמוילי ותקפוהו – ולא היא.
49. Sharon, Warrior, 81.
50. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 214-213; Sharon, Warrior, 83 .
51. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 214.
52. דיין, אבני, 114.
53. הר-ציון, פרקי יומן, 153-143. המסע לפטרה – לראות את שרידי בירת הנבטים החצובה בסלעי אבן-חול אדומה שבארץ אדום, מצפון לעקבה – היה בשנות ה- 50 המוקדמות למעין טקס חניכה נשאף בקרב נוער ישראלי הרפתקני. הפיתוי לחצות רגלי את הגבול היה נעוץ לא רק באי-חוקיותו, בסכנה הכרוכה בו ובקשיי בצעידה במשך שניים-שלושה לילות בשטח שמם ועוין, אלא גם בחריגה כביכול מישראל החסומה מכל עבר ביבשה. כתריסר ישראלים צעירים נהרגו בשנות ה- 50 במסעות לפטרה אם בידי מארבי "לגיון" ואם בידי בדואים מקומיים. כמה עשרות שנים אסרה ממשלת ישראל על הרדיו הממלכתי להשמיע את השיר "הסלע האדום", שהעלה על נס חבורת צעירים שנהרגו במסע שכזה. ב- 1957 נפגשו בן-גוריון והר-ציון בבית-החולים "תל השומר" ובן-גוריון אמר לו אז, שטיולו לפטרה היה "מעשה פשע אווילי", והוסיף שצריך להעמידו לדין ולהענישו בחומרה – אך תחת זאת יסכים לקבל "התחייבות שלא יעשה זאת עוד פעם, לא ילך בעצמו ולא ייעץ לאיש אחר ללכת" לפטרה. הר-ציון "היסס זמן-מה" – רשם בן-גוריון ביומנו – "ולבסוף נתן לי את הבטחתו", אלא שאז הוסיף הר-ציון כי אם התנאים ישתנו, ייתכן וילך שוב. בן-גוריון דרש, שבמקרה שכזה יאות הר-ציון להודיע לו מראש שהבטחתו בטלה. הר-ציון היסס שוב ("יותר זמן") ואז "תקע לי את כפו" (יוב"ג, תרשומת ל-28.3.57, אב"ג).
54. Sharon, Warrior, 84; גור, פלוגה ד', 18.
55. עמוס אילון, הישראלים – מייסדים ובנים, 234, 236.
56. Sharon, Warrior, 85. כפי שכבר הוראינו, היו סיורים ומארבים של צה"ל מעבר לגבול דבר שבשיגרה בשנים 1956-1949. הורי חיילים קבלו פעם בפעם על סיורים חוצי-גבולות אלה, שלא אחת הסתיימו בהיתקלויות בחיילים ירדניים או באנשי מה"ל. "אגודת איחוד", קבוצה שוחרת שלום יהודי-ערבי. שנוסדה בתקופת המנדט הבריטי על-ידי נשיא האוניברסיטה העברית י"ל מגנס, קבלה ב-23 במרס 1953 כי –
...נודע לנו שקיים בצה"ל ... נוהג ושיטת אימונים, אשר לפיה נשלחים חיילים וקצינים מדי פעם פעם לשטח "האויב" וחודרים לתוכו קילומטרים אחדים. עושים זאת משתי סיבות: (א) על החיילים והקצינים להתרגל להרוג ביריות בני-אדם ולהתגבר על מצפונם אשר יתנגד למעשה זה; (ב) על החיילים והקצינים להתרגל "לעמוד באש" ולהשיב ב"אש" בזמן שהם נתקפים. ... מספר הורים של חיילי צה"ל ... נדהמו לשמוע הדברים האלה ופנו אלינו בדרישה לפרסם את העובדות ואת מחאתם הנמרצת נגד שיטת [צ"ל שיטות] "אימונים" כאלה, שבהם נהרגים ונפצעים בניהם בלי כל צורך בטחוני אמיתי (מ' גולדשטיין, ועד "אגודת איחוד", ירושלים, אל יו"ר ועדת חוץ בטחון, הכנסת, 23.3.53).
תשובת בן-גוריון לפניה זו היתה: "לפי מיטב ידיעותי כל הכתוב במכתבם הוא בדוי ואין לו כל שחר: (בן-גוריון אל מ' גולדשטיין, ועד "אגודת איחוד", ירושלים, 25.3.53)ץ בן-גוריון גם ביקש מן הפונים לנקוב בשם כתב-החוץ שדיווח להם על כך ובשמות ההורים המודאגים בשל חציות הגבול ההרפתקניות "הדמיוניות". "אגודת איחוד" סירבה לחשוף את השמות אך חזרה על קובלנתה והמליצה לפני בן-גוריון ש"יואיל לבדוק ללא כל משוא פנים [ב]רשימות הפצועים ששכבו בבתי חולים צבאיים ולברר איך ואיפה נפצעו" (גולדשטיין, ועד "אגודת איחוד", ירושלים 1.4.53). בן-גוריון סירב לעשות זאת וטען כי הסירוב לנקוב בשמות פוטר אותו מחובה להשיב (סא"ל נחמיה ארגוב, מזכיר צבאי של ראש הממשלה, אל מ' גולדשטיין, 7.4.53 וכן ארנסט בלוך, מזכיר "אגודת איחוד", אל ארגוב (כל פריטי התכתובת באב"ג-מכתבים)) – ובכך באה הפרשה על קיצה. האמת, כמובן, היתה נהירה לבן-גוריון בעליל.
57. Sharon, Warrior, 85.
58. הר-ציון, פרקי יומן, 138. כמה מלוחמי "101" ודאי שנאו ערבים. אחד ממפקדי היחידה השתתף ביולי 1948 בטבח בערביי הכפר עילוט שבגליל.
59. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 220-219.
60. הר-ציון, פרקי יומן, 136.
61. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 220.
62. שם.
63. הר-ציון, פרקי יומן, 131.
64. יוב"ג, תרשומת ל-22.10.53; Sharon, Warrior, 90-1.
65. גור, פלוגה ד', 131-130.
66. דרורי ("מדיניות הגמול", 74) טוען, כ הפעולה בבורג' היתה "סיור מודיעיני ללא כל כוונת היתקלות [בערבים]", אבל היא הפכה לפשיטה אלימה בגלל נסיבות בלתי-צפויות; דיווחיו של מפקד "101" (מברק אל מטכ"ל/אג"ם ואג"ם/פיקוד דרום מ-29, 02:00, אוגוסט 1953; ו"דוח היתקלות במחנה אלבוריג'", רס"ן אריאל שרון, 4.9.53 – שניהם בא"צ 12//7/56) מאששים את טיעונו של דרורי. שרון דיווח במברק כי "סיור" של יחידתו "נתקף באש ליד מחנה הפליטים..." וכי מגמת הסיור היתה "לסייר את מחנה הפליטים ... במסגרת האישור שניתן לסיורים מעבר לגבול לצורך אימונים, הכרת השטח והכנת אובייקטים לפעולה". אך יתכן כי כוונת הסיור היתה "אלימה", ז"א להיתקל בערביים ולהסב להם אבידות, וכי מסלולו נקבע מראש על-פי כוונה זאת. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 223-220, כותב על הפעולה כאילו תוכננה מראש ובוצעה כפעולת גמול לכל דבר. יתכן שבא"צ מצוי חומר שטרם נחשף, העשוי לשפוך אור על האמת.
67. "Recent Border Incidents", Israel Office of Information, New York, undated (but from Oct. 1953), ג"מ-מ"ח 2949/2.
68. "דוח היתקלות במחנה אל-בוריג' ", רס"ן אראל שרון, 4.9.53, א"צ 12//7/56; הר-ציון, פרקי יומן, 163-4. הר-ציון טועה בתאריך ההתקפה על בוריג' ב"ספטמבר" 1953. מילשטיין, (הצנחנים, כ"א 220) אומר שההתקפה התבצעה ב-30 באוגוסט. ואלך וליסק (עורכים) (אטלס, 112) מתארכים אותה ב- 31 באוגוסט 1953, אבל מסמכים צה"ליים, אמריקניים, בריטיים ואו"מיים מאותם ימים מתארכים את ההתקפה בלילה אור ל- 29 באוג' 1953.
69. "סיכום הפעילות המבצעית מתחילת 1954", אג"ם, אוגוסט 1955, א"צ 10//626/57; Tyler to SecState, 30.8.53 and "Memorandum", Egyptin Embassy, Washington, 4.9.53, all in NA RG 59, LM 60, Roll 2; מילשטיין, הצנחנים, כ"א 223-220; דרור ("מדינות הגמול", 74) אומר שחיילי שרון הפילו בקרב הפליטים "בן 40 ל-50 חללם ועוד נפגעים [פצועים] רבים".
70. Moore to G. H. Baker, FO 371-104788 ER 1091/344.
71. הר-ציון, פרקי יומן, 164-163ץ מאיר ברבוט אד המשתתפים, סיפר לימם למילשטיין כי הוא הרגיש כאילו הוא הורג תושבי מעברה [יהודים]: "החבר'ה השליכו בקבוקי מולוטוב על אנשים סתם, לא על המחבלים שבאנו להעניש. זה היה בזיון של ה'101' ושל צה"ל... פעולה זאת לא היתה אופיינית ל-'101' ... זאת היתה החלקה, בגלל חוסר נסיון". כנגד זה, תלה אום את האחריות להתקפה במסתננים, שכן הם שגרמו ל וכן גם מיקמו את "המטה" שלהם באמצע מחנה פלטם. מכל מקום, "פעולת אל-בוריג' הפילה פחד על תושבי הרצועה והשיגה את מטרתה. הפיגועים פסקו לזמן-מה. מי שמרחם על הפלסטינים לוקח חלק באחריות לרצח יהודים" (מילשטיין, הצנחנים, כ"א 223.
72. "פרטיכל ישיבת הממשלה ב-6.9.53", קובץ תעודות 77, 7264/10. נראה, שפעולת בוריג' גרמה הפחתה ניכרת בממדי ההסתננות הכלכלית מרצ"ע לתקופת-מה (ר' "סיכום הפעילות המיבצעית מתחילת 1954", אג"ם, אוג' 1954, א"צ 10//626/57).
73. H. Vigier (Jerusalem) to A Cordier (New York), 3.9.53, UNA DAG-1/2.2.5.2.0-1.
74. Moore to E. Najjar, FM, 15.9.53, ב' ג"מ-מ"ח 2436/7; Vigie to Cordier, 4.9.53, UNA DAG-1/2.2.5.2.0-1; Walmsley to FO, 3.9.53, PRO FO 371-104788 ER 1091/340.
75. א' כפכפי, "העלה ההמונית: שלב בתהליך הרוויזיונזציה של המדינה" (מסה בכתובים).
76. דיין, אבני, 114.
77. מילשטיין, הצנחנים, כ"א 224; הר-ציון, פרקי יומן, 163-161. הר-ציון לא חש בנוח אחר פעולה זו. ביומנו רשם: "שוב חוזרת אלי ההרגשה הקשה, האי-שלמות. האם זה אויב? המוצדק כל זה?" זכרונותיו של דיין, למרבה האופייני, המריאו למחוזות אחרים. בשלב מסוים במהלך הפעולה כיוון דיין את רובהו לעבר ציפור שעופפה מעליו. הר-ציון תפס בזרועו והצטעק: "מה אתה עושה. זה נשר!" (דיין, אבני, 114).