| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
דוד (גרין) בן-גוריון1 (1886 - 1973), הידוע גם בכינויו "הזקן",2 היה ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל, ונחשב לאדריכלה של המדינה. במהלך שנותיו בראשות הממשלה עיצב בן-גוריון את דמותה של המדינה הצעירה. הוא היה "איש המעשה והכוח הפוליטי" אך גם "הוגה סקרן", איש ספר ולומד, "שתרבותו העניקה לעשייתו ממד היסטורי ורוחני מרהיב".3 במהלך כל חייו, גם בשנים שבהן מילא תפקידים מרכזיים בהנהגת היישוב והמדינה, גילה דוד בן-גוריון התעניינות בתחומי ההגות, התרבות וההיסטוריה.4 הוא כתב ספרים רבים, ובהם קבצים של מאמרים ומסות בנושאים עיוניים והיסטוריים.5 על כתיבתו וספריו זכה דוד בן-גוריון לפרסים ספרותיים, ובהם פרס ביאליק לחכמת ישראל (תשי"א - 1951). במסה המקיפה "נצח ישראל" הציג דוד בן-גוריון סקירה תמציתית של התנועה הציונית ושל המדינה בשנותיה הראשונות, תוך התמקדות באפיונים ובמגמות, באתגרים ובקשיים. במסה שרטט בן-גוריון גם את דיוקנה הרעיוני של מערכת החינוך הממלכתית שזה עתה קמה.6 קביעתו כי "ראוי יום הכרזת החינוך הממלכתי [...] להיחקק אף הוא בתולדותינו" נבעה מן הייעוד המרכזי (והלאומי) שהציב למערכת החינוך: לעצב "במידה רבה, ואולי מכרעת" את "קלסתר פניו הרוחניים של הנוער ועל-ידי כך – של העם". המסה נכתבה לפני כשישים שנה, אך עיקרי הדברים – ובהם הגדרת המגמות והיעדים - יפים ונכוחים גם לימינו. כך, לדוגמה, ביקש בן-גוריון לקבוע תכנית ליבה למערכת החינוך, אותה הגדיר כ"מינימום חובה", "מינימום המחייב כל בתי הספר". בניגוד לדימויו הציבורי הרווח (והמוטעה) - לא ביקש בן-גוריון לעקור או לעקֵר את לימודי היהדות, נהפוך הוא: בן-גוריון הכיר בחשיבותו של זרם חינוך מיוחד ונפרד לציונות הדתית – ואף הדגיש את מרכזיותם של "ערכי ישראל" בחינוך הממלכתי הכללי. ללימוד התנ"ך ולהוראתו מקום מיוחד במשנתו של דוד בן-גוריון, ומכאן קביעתו כי "לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ"ך". אך לא על התנ"ך לבדו יתחנך הנוער: בן-גוריון הדגיש את הצורך להנחיל לנוער את "מיטב המורשת הרוחנית של כל הדורות". נאמן לתפיסה זו הגדיר בן-גוריון למערכת החינוך יעד נוסף, והוא: להנגיש לתלמידי ישראל את אותן "יצירות מופת יחידות במינן" שהן בבחינת עושר השמור למעטים בלבד, "ויש לעשותו נחלת הכלל." לצד הקניית ערכים – ערכיה של תרבות ישראל לדורותיה – הטעים בן-גוריון את חשיבותם של לימודי המדעים כ"מכשיר נאמן לבניין המשק" וכאמצעי חיוני "במלחמת קיומנו" – כמו גם במאבק לכיבוש השממה של מרחבי הנגב. ומכאן קריאתו להקנות כבר בבית הספר היסודי "התחלות ראשוניות ביסודות המדע של זמננו אנו." וגם על מקומם של ערכי מולדת במערכת החינוך לא פסח בן-גוריון, מתוך שכנוע עמוק כי "ככל שנרבה להכיר הארץ – נכיר יותר את עצמנו ונגלה היכולת העצומה הגנוזה גם בה וגם בנו." ולצד כל אלה (ועוד) – חזר והדגיש בן-גוריון את "הייעודים האנושיים הגדולים שבישרו נביאנו – ייעודי הצדק והחסד" כאמצעי לעיצובה של "חברה מתוקנת" המבוססת על "שוויון וצדק, ואחוות יצירה וחירות וסובלנות הדדית." דוד בן-גוריון חזה את הקשיים הצפויים במימוש חזון החינוך הממלכתי ויעדיו: את ההתנגדויות של "נטורי קרתא מימין ומשמאל", ואת היעדר הכלים וכוח האדם הנדרשים "לתרגם לשפת המציאות" את חזון החינוך הממלכתי. אבל הוא האמין כי חוק החינוך הממלכתי הוא "אחד הצעדים המכריעים לביצור אחדות ישראל ולעיצוב דמותו הרצויה של העם." בן-גוריון הכיר כמובן במגבלותיה של מערכת החינוך "לאחות כל הקרעים ולתקן כל הפגימות בעם" – ובכלל זה בעיית הפערים החברתיים והכלכליים. לפיכך הציע לחתור להגדרת "תכנית ליבה" בחיי הכלכלה והתרבות: "להגיע בזמן הקרוב ביותר לידי מינימום לאומי בשיכון, בהתיישבות, בתרבות". יעדים אלו אינם קשורים לחינוך, אך הן מתכתבות עם השיח הציבורי שהתעורר בקיץ תשע"א – 2011 סביב חזון "חברת המופת" וסוגיית עיצובה של החברה הישראלית. בפתח המסה "נצח ישראל" העמיד דוד בן-גוריון שתי מובאות מן המקורות. האחת, כצפוי, מן התנ"ך, על מאבקו של אבי האומה: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים – וַתּוּכָל." (בראשית לב, כו) והשנייה – מדברי הגמרא, על עם ישראל ותנודות גורלו: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים." (תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף טז עמ' א) בסיכום המסה כתב בן-גוריון כי המאבק הלאומי המתמשך הוא אמנם כורח המציאות, שהרי "אין קיום לישראל – בלי חיל וכוח"; אך מעבר לו עומדת לעם ישראל "האמת העמוקה של עליונות הרוח" – אמת שעליה "מושתתת אמונת העם היהודי בעתידו." מובאות להלן מובאות עיקריות, מקצתן בדילוגים, מתוך: דוד בן-גוריון, "נצח ישראל", הוצאת ספרים עיינות, תשכ"ד–1964, עמ' 133 - 186. ההדגשות - במקור. " [...] ראוי יום הכרזת החינוך הממלכתי על-ידי ממשלת ישראל להיחקק אף הוא בתולדותינו: הפקעת החינוך מרשות המפלגות והעמדתו ברשותה מדינה – יש בו צעד מכריע לכינון המדינה ולליכוד העם. ברור שהחינוך בכללו והחינוך היסודי בפרט, אינו המכשיר היחיד לעיצוב דמות הדור הצעיר. הרחוב, העיתונות, הקולנוע, ההווי המשפחתי וגורמים אחרים משפיעים. אבל אין ספק שבית הספר בכללו, והחינוך היסודי במיוחד, קובע במידה רבה, ואולי מכרעת, קלסתר פניו הרוחניים של הנוער ועל-ידי כך – של העם." "שמואל יבנאלי, שליח תנועת הפועלים הארצישראלית, והרב י.ל. הכהן מימון, שליח 'מזרחי', יסדו רשתות החינוך של העובדים ושל 'מזרחי' [...] לשניהם לא הייתה זרה החרדה לליכוד היישוב ולאחדות העם, אבל היו להם נימוקים כבדי משקל בהקמת בתי הספר הנפרדים [...] ברשת בתי הספר של העובדים רצתה [תנועת הפועלים הארצישראלית] לחנך את בניה במגמת עבודה, חלוציות, שיתוף ושוויון. 'מזרחי' רצה למזג בחינוך הנוער ערכי המסורת וזיקת למצוות הדת עם התכנים הציוניים, ולהכשיר נוער שהוא מחנך לבניין הארץ, להגשמה ציונית ולהמשכת המסורת התורנית והדתית..." "הממשלה [...] התקינה חוק חינוך ממלכתי שכוונתו לחנך עם אחיד בתרבותו בהכרת רציפותו ההיסטורית, נאמן לשליחותו וחזונו. החינוך הממלכתי מקיים במלואם הערכים החיוביים שהונחו ביסודות שני הזרמים הראשונים, אבל הוא מבטל ואוסר כל זיקה מפלגתית ומדינית בסדרי החינוך ובהנהלתו, ומחייב כל בתי הספר למינימום חובה." "המדינה אחראית ליסודות הכלליים של החינוך, אבל היא מכירה בזכות ההורים לגוון את החינוך בלי לפגוע במינימום המחייב כל בתי הספר והיא גם מבטיחה, לכל ההורים הרוצים בכך, חינוך דתי לילדיהם. מטרתו של החינוך הממלכתי היא לחנך דור צעיר שיוכשר למזג הגלויות בעם אחיד מושרש בעברו וראוי לעתידו, מסוגל לבצע משימותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל כפי שהוגדרו בהכרזת העצמאות: 'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לכל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל'. על החינוך הממלכתי להקנות לכל ילד וילדה, נער ונערה במדינה ערכי ישראל. אין ההיסטוריה שלנו מתחילה מייסוד מדינת ישראל, מהקונגרס הציוני הראשון, מעריכת ה'שולחן ערוך', מסידור המשנה או מחתימת ספר התנ"ך [...] אפילו לא ממעמד הר סיני ויציאת מצרים. כל אלה הם תחנות חשובות בדרכנו הארוכה, וקדמו להם מאורעות ועלילות, מבחנים ומסות מימי האבות ובניהם אחריהם. מאחורינו ארבעת אלפי שנה של מאבק ויצירה, שהטביעו את חותמן על תולדות האנושות, ועיצבו את רוחנו, גורלנו וייעודנו [...] מעטות האומות בעולם שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר בעלילות גבורה רוחנית, ביצירות מופת יחידות במינן ובאישים דגולים ומורי עולם כאשר יש לעם ישראל. עושר רב זה שמור עכשיו רק למעטים, ויש לעשותו נחלת הכלל, החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אוצרות גנוזים אלה לנוער כולו, ועל ידיו – לעם." "עלינו להקנות לנוער, בצד ערכי ישראל, הישגי המדע בימינו. הבנת תהליכי הטבע ושליטה באיתניה [...] הן הנשק העיקרי במלחמת קיומנו והמכשיר הנאמן לבניין המשק, לביסוס הביטחון ולטיפוח התרבות. ובית הספר היסודי יעניק לכל הנוער התחלות ראשוניות ביסודות המדע של זמננו אנו. החינוך הממלכתי יקנה לדור הצעיר הכרת המולדת [...] למען הכשיר העם בציון לבנות המולדת ולהגן עליה מתוך אהבה ומסירות, לא מספיקה הזיקה לארץ ישראל של מעלה [...] אלא יש להכיר את הארץ כמות שהיא, על הריה ועמקיה [...] חליפות נופה ושלל צבעיה[...] עתיקותיה ואון עלומיה. יחידה במינה ומופלאה היא ארץ קטנה זו במבנה, בריבוי אקלימיה, בעושר גווניה, במעמדה הגיאוגרפי [...] לטבע המנומר של ארץ זו יש חלק לא קטן בעיצוב דמותו המיוחדת של עמנו ואופיו, וככל שנרבה להכיר הארץ – נכיר יותר את עצמנו ונגלה היכולת העצומה הגנוזה גם בה וגם בנו. החינוך הממלכתי הנועד להכשיר עם לחידוש מולדתו הנשמה [=השוממה] יאמן כל נער ונערה בעבודה גופנית, בעבודת אדמה או במלאכה אחרת [...] לא כייעוד מעמדי אלא כייעוד לאומי [...] העבודה תיקבע כערך יסודי ומחייב בחינוך הנוער." "בחינוך הנוער לא נוכל להתעלם מהיעודים האנושיים הגדולים שבישרו נביאנו, ייעודי הצדק והחסד, האחווה האנושית, אהבת הבריות;עלינו לנטוע בלב הילדים משחר ילדותם שאיפה לחברה מתוקנת שאין בה קיפוח ועוול וניצול, אלא שוויון וצדק, ואחוות יצירה וחירות וסובלנות הדדית." "ככל צעד מהפכני ומקדם יתקל גם החינוך המלכתי בהפרעות ובהתנגדות של נטורי קרתא מימין ומשמאל [..] ותהיה זאת אופטימיות יתרה וקלה להניח, שיש כבר כל הכלים [...] וכוח האדם המספיק לתרגם לשפת המציאות את המגמות המונחות ביסודו של החינוך הממלכתי. אבל בהתקנת חינוך זה תעשה המדינה אחד הצעדים המכריעים לביצור אחדות ישראל ולעיצוב דמותו הרצויה של העם." ************************************ "אין בכוחו של בית הספר כשהוא לבדו לאחות כל הקרעים ולתקן כל הפגימות בעם גלותי החוזר למולדתו, והמדינה אינה רשאית להתעלם מהסכנה הצפונה בהבדל הרב שבין רמת החיים הכלכלית והתרבותית הגבוהה [...] של היישוב הוותיק ברובו הגדול, לבין הרמה הנמוכה והירודה של העלייה החדשה ברובה הגדול [...] והמדינה והעם נתבעים למאמץ דחוף לסתום פרץ הרה אסון זה. עלינו לחתור בכל המאמצים להגיע בזמן הקרוב ביותר לידי מינימום לאומי בשיכון, בהתיישבות, בתרבות. הדבר שנעשה במאמצים גדולים ובתוצאות חיוביות בצבא – מתן מינימום של חינוך יהודי וכללי לכל המגויסים [...] - יש לעשותו להמוני העולים החדשים גם בתחומי התרבות וגם בתחומי הכלכלה [... ] עוד רחוקה וקשה הדרך להבטחת מינימום האחדות הדרוש לישראל למען יוכשר העם לבנות מדינתו [...] אבל לא נבצר הדבר מאתנו, אם נעקור הפגימות היתירות במשטרנו במדינה, נתגבר על ההתפצלות המופרזת והחולנית, המערערת יציבות המדינה [...], נתייחס בכבוד הדדי לדעות ואמונות מנוגדות, ונהיה נאמנים לחתימתנו על מגילת העצמאות. [...] אם נראה פגימות חיינו ראייה אכזרית, ללא כל אונאה עצמית, ולא נירתע מקשיים; אם אהבת ישראל תגבר בתוכנו על כל נטייה אחרת ונפעיל מלוא יכולתנו [..] – יכול נוכל." הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
