אליהו שייד, נציגו של הבארון, מגיע לחיפה כדי להסדיר את העברתה הפורמלית של זמרין לחסות הבארון. לאחר ביקור בן יומיים בזמרין, בלוית אמיל פרנק, היושב קבע בביירות, הוא מזמין אליו למלון "כרמל" בחיפה את נציגי האיכרים ומציג להם שתי דרישות: האחת, לקבל את רשימת המשפחות ורשימת הנפשות ומוסר להם גיליון חלק להחתים עליו את כל האיכרים – מעין חתימה בעיניים עצומות על ייפוי כוח כללי ובלתי חוזר לעשייה חופשית בכל רכושם של המתיישבים.

דרישה בלתי-צפויה זו פוגמת בשמחה הכללית ומעוררת ויכוחים רבים וקשים. היו שהתנגדו לחתימה כזו וטענו כי יש בה משום השתעבדות כוללת ללא פשרות. לעומתם טענו אחרים כי אין כל סכנה בחתימה שהרי "הבארון בכל-זאת לא יטילנו הימה"... "הבארון ידרוש מאתנו לעבוד – והן זה רצון כולנו"... לבסוף התקבלה החלטה ברוב-דעות לחתום על הגיליון.

ההסבר כי לא זו העת להתחשבנות שעה שחרב מונחת על צוואר והרעב עושה בה שמות, לא שיכנע את המיעוט שסירב לחתום. סירבו לחתום אנשי יאסי ובקאו ובהם הרמן פסקל, שטענו: "טובה לנו חרפת רעב מחרפת שיעבוד".

לאחר דין-ודברים קשה עם שייד, שסירב תחילה לקבל את החתימה החסרה, בציינו כי כל עוד לא יחתמו כל האיכרים לא יעשה מאומה, התרצה שייד אך הודיע במפגיע כי אלה שלא חתמו על הגיליון לא יזכו בתמיכה. אולם משהגיעו הדברים לידיעתו של הבארון רוטשילד הבריק הלה לשייד ודרש ממנו "שלא להכריח את המסרבים בכוח הרעב", וכך זכו כולם בתמיכה.

שייד אישר תשלום מיידי בסך 12 פרנק לחודש לכל נפש. עכשיו יכלו המתיישבים לסלק את חובותיהם ולפדות את שני ספרי-התורה שהביאו עמם מרומניה ואשר מושכנו כבטוחה להלוואה שקיבלו. כן יכלו לפרוע חובות למלווים ערבים ולשכור דירות משופרות לבני-משפחות שנשארו בחיפה. האיכרים חזרו כולם כאחד ועלו להר, אל הנחלה בזמרין.

הגנן הנוצרי דיגור,¹⁷ שהועבר בפקודת הבארון ממקוה-ישראל לזמרין כדי לסייע בעצה והדרכה חקלאית, קבע פעמון שהשמיע צילצולו שלוש פעמים ביום: צלצול ראשון בבוקר – יציאה לעבודה. שני – למנוחת צהריים, והשלישי להכריז על סוף יום-העבודה.

עד-מהרה מגלים המתיישבים כי אין הם אמורים ללקק דבש, וחסותו של הבארון לא די שאינה פותרת את כל הבעיות אלא היא יוצרת בעיות חדשות שלא ידעון המתיישבים.

הכנסתם של המתיישבים אמנם מובטחת להם בתמיכה חודשית שהם מקבלים משליחי הבארון ואין הם נתונים עוד לסכנת-רעב, אולם למעשה לא חל שינוי בקשיים שעליהם להתמודד אתם בחיי-היומיום.

סיקול שטחי המזרע והמטע, הנטיעה, החריש והזריעה נעשים עדיין באמצעים פרימיטיביים. תנאי המגורים עוד לא שופרו. אמנם נבחר המקום לבניית בתי המושבה, הוזמנו 60 צריפי-עץ מרומניה ונבנו כמה מבנים שהוגדרו כרפתות כדי לסבר את אוזנם של השלטונות התורכיים האוסרים על בנייה למגורים ומתנכלים לה בכל דרך אפשרית, אך המתיישבים עודם גרים עשרה בחדר, המשפחות טרם עזבו את חיפה והאדמיניסטרציה אינה מאפשרת ביקורי משפחות מדי שבת. החיים עדיין מתנהלים במשטר של קומונה כחיי קסרקטין שנמאסו עליהם. הדיזנטריה והקדחת לא נעלמו כהרף-עין.

והנה פרט להתמודדות עם קשיי היומיום, מגלים המתיישבים עד-מהרה כי המשטר החדש, בדמותו של ה"אדמיניסטראטור" האלזאסי, יהודה לייב וורמסר, מכביד את עולו עליהם, אינו מבין לרוחם ולקשייהם, מגלה עורלת-לב ומעניש את ה"חוטאים" ביד קשה. למרבה האכזבה גם מתברר שוורמסר מעדיף להסתייע בבני המושבה הגרמנית בחיפה, לעבודות הבניין במושבה ולהבטחת התובלה בין חיפה לזמרין, הנעשית בעגלות רתומות לשוורים שלוש פעמים בשבוע.

צדו השני של אותו מטבע מוצא את ביטויו במכתב שכתב הבארון רוטשילד לסופר דרוק, שפירסם ספר באנגלית על הבארון רוטשילד ומפעלו:

עלי היה להילחם במכשולים רבים, ופעמים נדמה היה לי שלא אוכל להתגבר עליהם. קודם-כל איבת הממשלה התורכית (ומשום כך העלמתי את שמי עד כמה שהיה בידי), אחרי-כן תנאי הארץ הקשים, חוסר-הניסיון של המתיישבים, ולאחרונה הקושי הרב למצוא מנהלים מומחים וראויים לעבודה זו.

כבר בראשית הדרך, בסוף 1883, נתקל שייד בקושי בלתי-צפוי.

אחד האיכרים שפוטר ממשרתו על-ידי וורמסר, הלשין לפי השלטונות התורכיים כי יצחק לעבל, יו"ר ועד חיבת-ציון בגלאץ, שהיה הבעלים הרשום של אדמות זמרין, נפטר ללא יורשים; כיון שכך, צריכה הבעלות לעבור לידי הממשלה. שייד נרתם לפעולה ובתשובה למברקו הוא מקבל מפינלס, מזכיר הוועד בגלאץ, תעודה מאת הקונסול האוסטרו-הונגרי בגלאץ, המפרטת ומאשרת את שמות יורשיו של לעבל. שייד יוצא לקושטא ומשגר מכתב לווזיר הממונה על הארכיונים:

הוד מעלתך,

האדון י. לעבל, נתין אוסטרי, היה בעל נכסים במחוז חיפה, הלא הם הכפרים של ג'ון הקדוש מעכו. נכסים אלה, לפי המפות המצורפות בזה, נקראים זמרין, טנטורה, דרכומה. הוא מת בווינה בחודש מאי 1883. ילדיו מכרו את האדמות האלו למרשי מישאל ארלנגר, נתין צרפתי הגר בפאריז במחיר 30,000 פרנק. היורשים מילאו את ידי האדון ליאון וורמסר בחיפה להעביר את הנכסים על שמם, ואחר-כך על שמו של מרשי. כל זה הוכר על-ידי האיסלם והקאדי של ביירות וסוריה. אני מבקש ממך שתואיל לקבל את האדון ל. וורמסר כמיופה-כוח של יורשי לעבל, ואותי כבא-כוחו של מישאל ארלנגר, ולהעביר את הנכסים כאן (קונסטנטינופול) על שם יורשי לעבל ואחר-כך על שם מרשי מישאל ארלנגר מפאריז.

שייד, גרנד הוטל קונסטנטינופול, 14.8.1884.

מאמציו של שייד נשאו פרי. בהוראה מגבוה הועברה הבעלות על אדמות זמרין על שמו של ארלנגר, נציגו של הבארון. בעקבות ההלשנה הועמדו נכסים אלה למכירה פומבית, ולולא התערבותו הנמרצת של שייד היו מתיישבי זמרין צפויים לנישול.

בהיותו בקושטא ביקש שייד לקבל רשיון מפורש לבניין בתים, אך העלה חרס. כיוון שכך, יצא מקושטא לגלאץ והזמין שם 60 צריפי-עץ, שעל בנייתם לא חל איסור מפורש, וביקש לשלחם ארצה מפורקים לחלקיהם. בנובמבר 1884 נשלחו העצים באזנייה ובתעודת-המשלוח צוין כי המשלוח מיועד לבניית רפתות, מחשש עינא בישא.

"חודש יוצא, חודש נכנס", כותב סמסונוב, "האדמה פשטה צורה ולבשה צורה. מסביב, לכל מלוא העין, צמיחה, ופריחה, וגידול. ירדו גשמים, אחר התבהרו השמיים, יריעת תכלת רכה וענוגה פרושה על העולם, שמש חמימה זרחה, והארץ עטתה שפע גוונים צוהלים. פרחו סתווניות וכרכומים. דשא רך כיסה כמרבד ירקרק את ההרים, מרעה דשן לבהמות. האוויר שיקוי לעצמות. עצים זקפו צמרתם ופתחו עלים".

נכנס חודש שבט תרמ"ד. "דיגור הזמין שתילי זיתים מן הכפר טירה", מספר אביגדור אפלבוים ביומנו, "והתחילו נוטעים אותם בשיפוע ההרים צפונית-מזרחית למושבה. דיגור ערך משתלה גדולה בחלקת אדמה שהכשיר בקרבת הבאר ביר-אל-חנאזיר, ובה כל מיני עצים. עשרה אנשים עבדו עבודת-קבע במשתלה. נשאו מים מן הבאר בפחים, ואת השתילים הרכים השקו מים מן הספל. העמידו בתי-מלאכה: מפחה עשתה עגלות; נגר הכין דלתות וחלונות; רצען עשה רתמות בשביל סוסי-העבודה, וכן גם סנדלרייה; זו תיקנה וגם עשתה נעליים בשביל האיכרים במחיר מועט. חומרים היו למכביר: 12 ארגזים מלאים עורות, מכשירי-עבודה וחומרים אחרים, אשר שלח הוועד המרכזי בשביל האיכרים לפדותם. ב"בקשיש" של ממש, שאין כמוהו מחולל נפלאות ומתיר "אסורים", נפדו והוצאו הארגזים וכל מה שבתוכם".

דיגור נתמנה מנצח גם על עבודת הבניין. וטעמו של דבר: דיגור נתין צרפתי, נשען על כוחו של הקונסול שלו בחיפה. אולי תעמוד לו זכות זו, ולא תשלוט עין רעה במלאכת הבניין... ניגשו לבנות בית-מרחץ וארבעה בתים כפולים, בשביל שמונה משפחות. מיד באו פקידי הממשלה ועימהם אנשי-צבא והפסיקו את העבודה, ולא זה בלבד אלא שלקחו גם את כלי-המלאכה של הבנאים, ואת הבנאים שלחו לפניהם לחיפה.

בחורף 1884 דורשים המתיישבים לבטל את המטבח המשותף, וחפצם ניתן להם. הפקידות מקצה 2 גרוש ליום לכלכלת ככל נפש. עגלה רתומה לשוורים יוצאת שלוש פעמים בשבוע לחיפה להביא מצרכים. המאפיה המשותפת ממשיכה לפעול ולספק לחם טרי למתיישבים, החיים עדיין חיי קומונה ומצטופפים עשרה בחדר אחד. החורף הקשה וגשמי-הזלעפות משבשים את התחבורה לחיפה, ועד-מהרה מוצאים המתיישבים את עצמם ללא אספקה.

בחודש ינואר 1885 שוב מבקר שייד במושבה ומאשר את תוכנית הבנייה שהכין המהנדס הנוצרי שטוקלר. משם ממשיך שייר לביירות ומצליח לקבל מן הוואלי רשיון לבניית 50 אורוות וארבעה בתים.

המודד מרדכי לובמן מוזמן למדוד את חלקות המתיישבים ואחר-כך לערוך הגרלה ביניהם. הוא מקצה לכל מתיישב 20 דונם, מהם מחצית על ההר ומחצית בוואדי שממזרח למושבה. הצעירים מקבלים 10 דונמים על ההר ו- 15 דונם באדמות טנטורה. אדמות ההר מיועדות למטעי הגפן ואילו באדמות טנטורה יגדלו תבואה. את השוורים והסוסים עדיין אין מחלקים למתיישבים לפי שעליהם לסיים עוד את הובלת צריפי-העץ מחוף טנטורה למושבה.

נותרה בעיית שלוש האלמנות וילדיהן הקטנים. גם להן דואגת פקידות הבארון. לכל אחת מהן מוקצית חנות ומעמידים לרשותה אשראי של 7000 פרנק כדי לציידה. לאלמנה רפפורט מוקצית מנופקטורה, לאלמנה קורלנד – חנות לחומרי בניין, ולסופי פסקל – מכולת.

חינוך הילדים הופקד בידי הרב פאלק, שהובא במיוחד מראש-פינה, ומלמד שהובא מטבריה. חמשת הילדים שעליהם הופקדו למדו מפיהם תפילה, דקדוק, תנ"ך ומשנה.

את הקמת צריפי-העץ מוסר הפקיד וורמסר לקבלנים גרמנים, וכאן מסתמן ראשיתו של סכסוך בין האיכרים לבין וורמסר המחריף והולך עם הזמן.

מעט מעט הונח לאיכרי זמרין. מכשול אחר מכשול הוסר מדרכם, נחלתם הולכת ולובשת צורת מושבה. הפקידות רוכשת את אדמת נזלה בשפלה שממערב למושבה ומרחיבה את גבולה. מתחילים בבניין בית-הספר, ובית-הכנסת.

בחודש ניסן (תרמ"ה) מבקר שייד במושבה וסוקר את הנעשה בה. בערב הוא מכנס את כל האיכרים ובנאום קצר הוא מציע לקרוא שם למושבה. הצעתו היא "זכרון-יעקב", על שם אביו של הנדיב הידוע, וסופה שהיא מתקבלת בשמחה ובמחיאות-כפיים.

בניין בית-הספר טעון רשיון, אלא שרשיון אין השלטונות נותנים. כפעם בפעם באים פקידים אל המושבה ועימם אנשי-צבא. מעמידים פנים, מתרגזים ומתקצפים – בשם החוק – אלא שכוונתם בקשיש... עד שהם מקבלים את שלהם והולכים. מסתלקים ליום, לחצי יום, ושוב חוזרים, מקבלים 'שכר הליכה' וחוזרים, ועבודת הבניין נמשכת.

והנה מגיע יום והוואלי בכבודו-ובעצמו בא לסיור במושבה. המתיישבים, שידעו על הביקור בעוד מועד ואשר חששו פן יצווה הוואלי להרוס את הבניין שנבנה ללא רשיון, מכניסים לתוכו, הואיל ועדיין לא רוצף או טויח מבפנים, את המחרשות וכלי-העבודה.

כשהוואלי פונה ושואל את המתיישבים אם אין הבניין הגדול בית-כנסת משיבים לו אלה כי לא כן הדבר, אין זו אלא רפת המשמשת מחסן. נחה דעתו של הוואלי, וביקורו מסתיים בשלום. אך לא תארך העת והאיכרים מתבשרים כי הקימקאם של חיפה עומד לבקר במושבה. הכל מתגייסים לעבודה, וביום הששי שלפני הביקור המיועד הם משלימים את בניין הגג ומסיימים את המלאכה לפני כניסת השבת. בית-הכנסת ניצל. מרגע שהבניין מקורה אין עוד אפשרות או אמתלה חוקית להרסו.

הגיע חג הפסח 1885. כל האיכרים ירדו לחיפה לחוג עם משפחותיהם. היה זה חגם האחרון בחיפה, כי מיד אחר הפסח התחילו המשפחות עולות ובאות, משפחה משפחה לצריפה... מעתה באו האיכרים אל הנחלה ואל המנוחה.

עתה ניגשו האיכרים לסלול שתי דרכים מן המושבה. אחת צפונה בואכה חיפה והשניה דרומה לעבר יפו. המושבה כבר מונה 71 בתים לאיכרים, מלבד בתי הרופא, הרוקח, המיילדת, השוחט, המורה, הרב והמלמד. לשני עברי הרחוב נטעו הרבה עצי תות לנוי ועצי אזדרכת. ברחובות נקבעו פנסים ומנורות נפט להאיר בלילות. המושבה מונה 382 נפש.

וכאן נכנס דיגור במשא-ומתן לקניית עמק אום-אל-תות. המושבה הרחיבה את גבולותיה ופרצה מזרחה. על אדמת ההרים הוסיפה עוד לפני כן את שפלת טנטורה ואת אדמות נזלה. אף-על-פי-כן מבינה הפקידות כי אין בכל האדמות האלו לספק את צרכי האיכרים בפלחה.

איך נראתה המושבה באותם הימים?

נוכח בניין בית-הכנסת עומד על תלו בניין בעל ארבעה אולמים גדולים. פה יהיה בית-הספר לארבע כיתות שייפתח במהרה. ליד בניין בית-הספר ניצב בית יפה, נועד לדירה בשביל מנהל המושבה שנתמנה על-ידי הנדיב, ר' יהודה וורמסר, ובאותו הבית נמצא גם בית המרקחת. מולו עומד בית יפה בשביל הגנן (צרפתי נוצרי) ולמטה ממנו בית בשביל הרופא. לשני עברי הבתים דרים המתיישבים ב-54 בתים, מהם רק ארבעה בנויים אבן והשאר בתי-עץ, בנויים על יסודות אבן וגגיהם מקורים ברעפים. כל בית מכיל 2 חדרים ורוחבו 4 מטרים. מאחורי הבית נמצא מטבח-אבנים קטן, ובמרחק-מה ממנו רפת ובית-כיסא. הרפתים גדולות למדי. מסביב לבית גינה, לעבר הרחוב מחזיקה הגינה 5 מטרים ומשני עבריה 8 מטרים. מאחוריה ממאה עד מאה ושלושים מטרים.

תוכלו לתאר בנפשכם איזה מראה נהדר יהיה נשקף מהרחוב בעוד שנים אחדות, כשבגינות הפונות לעבר הרחוב ישתלו בכל מיני עצים. רוחב הרחוב 10 מטר. לעבר השני של הרחוב נמצאים עוד ששה בתי עץ ובית-אבנים אחד, שבדיוטתו התחתונה נמצא בית-המרחץ ובו שתי מקוואות. כל מה שתואר למעלה נקרא: זכרון-יעקב.¹⁸

מתיישבים יש בזכרון-יעקב 82, מהם שבעים ומעלה נשואים והשאר רווקים... בשנה החולפת לא עבדו עדיין את האדמה כראוי מסיבת עודף העבודה בבניין הבתים. בכל-זאת היה להם מעט חיטים, תפוחי-אדמה, ירקות, וגם נטעו כרמים. אלה שהספיקו לעבד את האדמה מבעוד זמן הצליחו. השנה ישתלו גם שאר מיני עצים: תפוחי-זהב, לימונים, אתרוגים, תפוחים, אגסים, עצי-פרי המיועדים לתעשיית שמן-קיק, ועוד מינים הרבה. מלבד זה גדלים בכל גינה ובשדה הרבה עצי חרובים, אולם הם עדיין עצי-פרי בר ויש לפתח אותם, כלומר להרכיב מהם ענפים מעצי-פרי מעולים. מספר הנפשות במושבה למעלה מארבע-מאות. יש משפחות אחדות לא קולוניסטיות.

מן האיכרים יש בעלי מלאכות שונים: שני סנדלרים, שלושה חייטים, שני פחחים, נפח אחד, רצען אחד, חבתן אחד, שני נגרים ואופה אחד. את החנויות מחזיקות נשים אלמנות שבעליהן היו מתיישבים ומתו בארץ-ישראל.

בשאלות היתר ואיסור פוסק השוחט, שהוא גם חזן, מוהל, בעל-תוקע ובעל קורא בתורה גם יחד. השוחט מקבל בעד כל תפקידיו 80 פרנק לחודש עם דירה... מן האיכרים הולך מדי ליל בליל משמר בן שמונה אנשים; ארבעה אנשים מהלכים בתוך המושבה וארבעה בזמרין. בידי השומרים רובים ואקדחים...

במכתבו להוריו מיום ט' אדר ב' תרמ"ו כותב פוחצ'בסקי:¹⁹

...הקולוניא שלנו הולכת מיום ליום הלוך וטוב. רוב הקומוניסטים-סותרים את בתיהם, בתי-העץ, ובונים בתי-אבנים תחתיהם. הבהמות היו גרועות, כי קנו אותן מאת הערבים והבדואינים, והנה באה פקודה מפאריז למכור את הבהמות הרעות ולקנות תחתיהן טובות מביירות. אחדים מבני המושבה נשלחו לביירות לקנות שם בקר וצאן; וכבר באו הנה שני עדרים, נחמדים למראה ותאווה לעיניים. בשבוע העבר החלו הקומוניסטים לעבוד את חלקת האדמה הקנויה מחדש. נקווה כי השנה תהיה שנת שובע; והערביאים אומרים כי "תבואת זכרון-יעקב" טובה מתבואתם.

מלאכתנו היא מלאכת הגננים, זריעה ונטיעה. בייחוד נוטעים אנו אילנות ופרחים בעציצים. בזמן האחרון נטענו פרחים הרבה. היום נטענו גן פרחים יפה מאד סביב בית המנהל. לצדי כל הרחוב העובר בתוך הקולוניא נעשה מעקה ומסעדות (מדרכות – א.ש.). את כל הדרכים בתוך הקולוניא וחוצה לה סביב יעזקו ויסקלו ערביאים שכירי יום זה כמה שבועות...

בתחילה היו כל 4 איכרים צריכים לחלוק בעגלה אחת. עם השתפרות המצב חולקו העגלות, עגלה לכל שני איכרים. ולבסוף רכשו כל האיכרים עגלה אחת לכל איש.

כדי לסייע למשקי-הבית קוצבת הפקידות של הבארון 6 נפוליון לכל איכר, לקניית פרה שתספק חלב לבית. אך כמנהגו הנוקשה של המנהל המקומי, וורמסר, הוא עומד על כך שלא לתת את הכסף לאיכרים עצמם. עליהם להביא את המוכר הערבי ופרתו לוורמסר כדי שיאשר את המכירה ויתן את התמורה במישרין לערבי. מנהגו זה של וורמסר פגע בכבודם של המתיישבים, ורבים ויתרו על חסדיו.

באביב 1887 פשטה במושבה השמועה על ביקורו הקרב של הבארון בזכרון-יעקב.

יום אחד נראו במושבה פרדים טעונים חפצים ואוהלי תיירים אנגליים של חברת הנסיעות "קוק", ומפי המחמרים נודע לאיכרים כי הבארון ורעייתו יבואו לזכרון-יעקב דרך יפו. השמחה היתה רבה. האיכרים, ובני משפחתם, התפזרו בכל הדרכים כדי לקדם את פני האורחים, אך תקוותם נכזבה. השמש שקעה, והבארון ורעייתו לא נראו בסביבה.

למחרת יוצאים כמה איכרים לשוטט בסביבה מחשש שמא טעו הבארון ורעייתו בדרכם. ואמנם אחד מהם פוגש זוג צעיר הולך בין ההרים בדרכו לזכרון-יעקב. הוא מתלווה אליהם ומובילם למושבה אף שעדיין אינו יודע את זהותם. הם צועדים לקראת הקהל המחכה, פוסעים לאטם, עייפים ויגעים. הגבר כבן שלושים-וחמש, איש יפה תואר, מוצק-גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת-צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב-לב.

"למה עומדים אנשים אלה כאן?" שואל האיש.

"מצפים לבארון", ממהר אחד להשיב.

האיש מציץ אל הגברת העומדת על-ידו ומחייך.

"לבארון?... אני הבארון!"

צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל:

"יחי הבארון!"

את הדרך מפתח-תקוה עשו הבארון ורעיתו בכרכרה ועימהם ארבעה מאיכרי פתח-תקוה. משהגיעו לרגלי ההרים האמינו הצעירים כי הביאו את האורחים עד שערי המושבה וחזרו לביתם. מורה-דרך ערבי מזדמן קיבל עליו להביאם לזכרון-יעקב תמורת מטבע-זהב אולם זה נעלם בחשכה. מרוב טילטולים ותקלות בין הסלעים נשברה המרכבה. הבארון ורעייתו החליטו להגיע למושבה ברגל ותעו כל אותו הלילה בין ההרים עד שפגש אותם בדרך בן-המושבה שיצא לחפשם.

אותו יום ל"ג בעומר היה. בערב הבעירו האיכרים מדורות והילדים רקדו סביבן וכולם קוראים: "יחי הבארון, תחי הבארונית".

ארבעה ימים עשה הבארון במושבה. טייל ברחובותיה והתוודע לאיכרים, סייר בסביבה, ביקר אצל השכנים הערבים ומדי-יום התפלל בבית-הכנסת.

ביום-השבת, לאחר שעלה לתורה, נשא הבארון נאום נלהב באזני המתפללים ובו דיבר על עתיד המושבה, על הצורך בשמירת שלום-בית בין המתיישבים לבין עצמם ובינם לבין שכניהם, על הצורך לשקוד על המלאכה ועל העבודה ולציית להוראות הפקידות.

בתום הביקור המשיכו הבארון והבארונית בדרכם לחיפה ומשם לדמשק. ביקורו של הבארון במושבה, שהיה חג למתיישבים, הניב גם תוצאה חשובה. הבארון הורה לוורמסר לאתר ששים צעירים שיעבדו שלוש שנים באדמות המושבה וילמדו את תורת החקלאות הלכה-למעשה, כדי שבתום תקופת הכשרתם תינתן להם נחלה במושבות העתידות להיווסד על-ידי הבארון. לא יצאו חודשים מרובים והוקם בית-הספר החקלאי, ה"ארבייטער שוללע".

ששים הצעירים שנבחרו ללמוד בו השתכנו במבנה גדול שנבנה במיוחד לשם כך. כל אחד מהם קיבל בגדי-עבודה, מגפיים ונעליים, חליפת שבת וטלית.

כמו כן, קיבל כל אחד נפוליון וחצי בחודש משכורת.

עיקר עבודת התלמידים היתה עקירת סלעים ושורשי עצים כדי להכשיר את הקרקע לנטיעות. כאחראי על בית-הספר החקלאי התמנה הגנן דיגור ששימש גם מדריך ראשי. הצעיר פרץ פסקל, בנה של סופי, מונה מפקח על עבודת הצעירים. אף שרבים מן הצעירים לקו בדיזנטריה ובקדחת, המשיכו לעבוד בהתלהבות.

לפרקים נוספים של הספר:
זמרין", נחלת ראשונים
משבר השנה הראשונה
מזמרין לזכרון-יעקב (פרק זה)
פריחת הפרדסים

הערות שוליים:

17. בהעדר מקבילה עברית לתואר אגרונום השתמשו במלה גנן.
18. תאור פרי עטו של יצחק אפשטיין.
19. אחד מששה צעירים שעלו ארצה בהמלצת חובבי-ציון ברוסיה במטרה ללמוד את תורת החקלאות כדי לשמש אחר כך מדריכים לחקלאות.