| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
היהודי האשכנזי הראשון שכתב ספר היסטוריה - יהודית ועולמית - היה תלמיד חכם מובהק ורב תחומי בשם דוד גאנז. ספרו 'צמח דוד' משקף את שעת הדמדומים שבין חברה מסורתית לחברה מודרנית דוד גאנז נולד ב- 1541 בצפון מערב גרמניה, למד תורה בפרנקפורט ובקרקוב, התחתן, וב- 1564 עבר לפראג ועסק במסחר. הוא הלך לעולמו ב- 1613 ונקבר בפראג. גאנז, איש צנוע ונחבא אל הכלים שחי חיים שלווים שעיקרם למדנות, היה איש אשכולות ועסק בתחומי רוח ומדע מגוונים. דמותו המרתקת תזכה לטיפול נרחב באחד הגיליונות הקרובים של 'סגולה'. מאמר זה מבקש לתאר את פועלו כהיסטוריון יהודי בן המאה ה- 16.
באמצע המאה ה- 16 הפכה פראג לבירת קיסרותו של רודולף השני (1612-1552). רודולף, שליטה ההבסבורגי של הקיסרות הרומית הקדושה, היה אדם צבעוני, שלא לומר תמהוני או דיכאוני. הוא היה מסוגר בתוך עצמו, נותר רווק עד יום מותו, נטה למצבי רוח קשים, ויחד עם זאת פיתח חיבה יתרה לאמנויות, למוזיקה, למשחקים, לאסטרולוגיה, לאלכימיה ולחכמות מסתורין שונות. צייר החצר של רודולף, האיטלקי ג'וזפה ארצ'ימבולדו בעל הסגנון הבלתי רגיל, הותיר כזיכרון אמנותי ידוע למדי דיוקן מטורף מעט של הקיסר: פלג גופו העליון העשוי כולו מפֵרות, ירקות ופרחים. המוזרויות של הקיסר עלו לו לבסוף בכיסאו. כאשר סבלה הקיסרות מבעיות פנימיות וחיצוניות בלתי נסבלות שלא טופלו היטב בשל אוזלת ידו של רודולף, הוא הוחלף בידי אחיו המוכשר ממנו מתיאס. אולם עד שהתבצע החילוף הנחיל רודולף לנתיניו שנים לא מעטות שבהן פרחו האמנות והמדע. בשנות שלטונו של הקיסר הלא קונבנציונלי נשבו, לפחות בפראג, רוחות של שלום, של סובלנות דתית ושל שגשוג כלכלי. בימיו הפכה פראג לעיר קוסמופוליטית, הומניסטית ורנסנסית, ששעריה פתוחים לכל צייר, משורר, סופר ומדען. באותם ימים חיו בפראג כ- 150 משפחות יהודיות, שהתגוררו בשתי שכונות מוקפות חומה. הגדולה והעתיקה שבשכונות נקראה 'עיר היהודים'. הזמנים הטובים ליהודים החלו כבר בימי אביו של רודולף, מקסימיליאן, אז הוחזרו ליהודים זכויות שנלקחו מהם בעבר, ונוצרו קשרים הדוקים בין הקהילה היהודית לבין אנשי החצר. ב- 1571 ביקר מקסימיליאן בגטו היהודים בפראג, מעשה שזכה להוקרה רבה מצד בני הקהילה. כעשרים שנה לאחר ביקורו של מקסימיליאן הוזמן המהר"ל מפראג לביקור אצל רודולף. הניגודים בין שתי הדמויות, ענק הרוח היהודי והקיסר האקזוטי, יצרו מן הסתם סצנה מעניינת. מכל מקום, היה זה מפגש רב משמעות מבחינה סמלית, שכן ימי השלום בפראג הובילו להפיכתה לאחד מהמרכזים המפורסמים ביותר של תורה וחכמה בהיסטוריה היהודית. בראשית המאה ה- 17 יכול היה רבה של פראג, רבי אפרים מלונשיץ - המוכר לדורות כמחבר פירוש 'כלי יקר' על התורה - לכתוב שהיא "עיר גדולה לא-לוהים, מלאה חכמים וסופרים ועשירים אשר מעולם כתר שם טוב עולה על גביהם בתורה ומצווה וביראת ה' ... לא נראה קיבוץ קדוש כזה מימים רבים".
אצל רבים מחכמי פראג לא עמדה הדבקות הדתית והמסירות ללימוד התורה בניגוד כלשהו ללימודי החכמה הכללית. הם גילו נטייה עמוקה ואפילו תשוקה לידיעות החול, למדעי הטבע ולכל המתרחש בעולמם הרוחני של חכמי הגויים. כנראה שגם תופעה זו קשורה ישירות ליחס הטוב של הקיסרים מקסימיליאן ורודולף ליהודים. ההיסטוריה מוכיחה לא פעם שכאשר השנאה ליהודים פוחתת, גוברים מצדם הפתיחות והעניין כלפי עולם החכמה שסביבם. אמנם הגישה הפתוחה הזו גרמה למחלוקות בין למדני פראג, שחלקם נטה לשמרנות בעניין חכמות החול, אך הבכיר שבהם, המהר"ל, בוודאי קידם את העיסוק בחכמה ובהגות כללית. בספרו 'נתיבות עולם' עמד המהר"ל על מורכבות היחס של היהודי הלומד לחכמות החיצוניות ואף ביטא מספר הסתייגויות לגביהן, אך יחד עם זאת כתב:
דוד גאנז היה אחד מהלמדנים התורניים שחיו בצלו של המהר"ל, והיו פתוחים בכל מאודם לדעת את עולם החכמה הכללית. יחד אתו ניתן למנות את רבי אברהם הורוויץ, את רבי מרדכי יפה ואף את רבי יום טוב ליפמן הלר, שכתב את פירוש 'תוספות יום טוב' למשנה. את הפתח הראשוני לעיסוק במדעים קיבל גאנז כנראה כבר מרבי משה איסרליש - הרמ"א - שאצלו למד בקרקוב. הרמ"א, על אף היותו אחד מגדולי ההלכה בכל הדורות, עסק במדעים שונים ואף חיבר שני ספרים מדעיים, 'תורת העולה' ו'מהלך הכוכבים'. ב'מפה', מערכת הערותיו על השולחן ערוך, יש גם רמז ללגיטימציה לעיסוק בהיסטוריה: הרמ"א מתיר שם להתענג על שמועות וחידושים בשבת כמו בחול. עם הגיעו לפראג המשגשגת מצא גאנז קרקע נוחה לנטייתו האינטלקטואלית. הוא, שהרשים את בני קהילתו ביראת השמים שלו, באמונת החכמים שבו ובתמימותו, עד שעל מצבתו חרטו את המלה 'חסיד', נמשך ללא התנצלות אל עולם הרוח שמחוץ לבית המדרש היהודי האשכנזי ומצא בו סיפוק רוחני רב. בייחוד נמשך גאנז ללימודי ההיסטוריה, כעדותו שלו: "מימי חורפי נכסוף נכספתי לדעת תולדות ומאורעות הימים והזמנים". כיסופים אלה הובילו אותו לכתוב ספר היסטוריה גדול בשם 'צמח דוד', שהודפס ב- 1592.
ספר 'צמח דוד' מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מגולל את ההיסטוריה היהודית מבריאת העולם ועד ימיו של גאנז. המשפט הפותח של החלק הראשון ושל הספר כולו הוא:
הפסקאות המסיימות חלק זה מתארות את בני דורו של גאנז, ומנציחות בין היתר את הפגישה של המהר"ל עם הקיסר:
בין בריאת העולם לתיאור אירועי זמנו תיאר גאנז את תולדות עם ישראל שנה בשנה, מימי המקרא דרך ימי בית שני ועד סיפורי הגלות ההולכת ונמשכת. חלקו השני של הספר מתאר את מאורעות ההיסטוריה העולמית הכללית, מהאירוע הראשון הידוע לגאנז - ההצפה הגדולה של 'הים המערבי' שהציף "שלישו של עולם", ועד שנת 1592 שבה ניטשת מלחמה מתמשכת בין האימפריה המוסלמית התורכית לבין צבאות נוצריים. משפט הסיום של גאנז הוא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום ביניהם ועל ישראל אמן". הספר 'צמח דוד' מסייע רבות בהבנת עולמם של אינטלקטואלים אירופים בני המאה ה- 16, שפעלו בראשית העת החדשה במערב. בפני אנשים אלה, שעדיין היוו אליטה שלא ייצגה את ההמונים, נפתחו עולמות בלתי מוכרים ומחשבות חדשות. התפיסה הגאוגרפית של ממדי העולם השתנתה לחלוטין עם גילויה של אמריקה; הנצרות הקתולית, ששלטה בכיפה במשך אלף שנים, ספגה מהלומה אדירה מידי הפרוטסטנטים, והמדינות הנוצריות הוטלו לתוך מעגל חריף של אלימות ומוות; המצאות חדשות, שהחשובה שבהן הייתה הדפוס, באו לעולם; ומחשבת הרנסנס יצרה עניין מחודש בעולם הקלסי. דוד גאנז היה אינטלקטואל יהודי בן הזמן שגילה עניין של ממש בכל התחומים החדשים הללו. בסגנונו החינני ובעברית של ימיו, שבה 'המצאה' ו'גילוי' אינם אלא 'מציאה', כתב:
פסקה נהדרת, תחת הכותרת "שלושה גיבורים בימי שמשון", מתארת את גיבורי העולם הקלסי - אודיסאוס, אכילס והרקולס - כמי שחיו בזמנו של שמשון, הגיבור המקראי. תיאור זה נמסר אגב דין וחשבון קצר על מלחמת טרויה שנחרבה עד היסוד "בימי השופט אבצן":
בקטע זה ניכרת המורכבות שאפיינה אינטלקטואלים אירופים רבים במאה ה- 16 - תפיסת עולם מודרנית שעיקרה רציונליות והתרחקות מדוגמטיות דתית ואמונות על טבעיות, לצד אחיזה עמוקה בעולם הקסם והמסתורין ששלט בלבבות בימי הביניים. שניות זו מתבטאת גם במחזותיו ויליאם שייקספיר, בן זמנו של גאנז. מצד אחד היה שייקספיר איש העולם החדש, ומחזותיו משקפים דמות של יוצר הומניסטי שמנותק מערכי העולם הישן. הוא אינו חושף בכתביו השקפה דתית אישית, אינו מבקש להנחיל לקוראיו ולצופים במחזותיו לקח מוסרי ודתי נחרץ, ובכלל אינו נותן לא-לוהים את זכות המלה האחרונה בקביעת גורלם של בני האדם. לבני דורנו זה נראה מובן מאליו, אבל אז היה מדובר בחידוש מוחלט, שאמנם לא הומצא על ידי שייקספיר אך בהחלט בוסס על ידו. במשך מאות שנים התרגלו צופי התאטרון האנגלי לצפות במחזות דתיים שביקשו להעביר מסרים מוסריים וברורים וסיפורי תנ"ך שסופם ידוע מראש, והנה לפתע, כלשונו של סטיבל גרינבלט, אחד הביוגרפים של שייקספיר:
ומצד שני, בולטים ביצירתו של שייקספיר רעיונות ודמויות ששורשיהם יונקים מעומק אמונות ימי הביניים. היו שהעירו כי ייתכן ששייקספיר עצמו האמין בקיומם של מכשפות, כשפים, פיות, שיקויים ורוחות רפאים, אולם גם אם הוא עצמו היה רציונליסט גמור, הרי שרבים מהצופים במחזותיו בוודאי האמינו בהם. בענייני אמונה מעין אלה אין להבדיל בין אחרון תושבי הפרוורים בלונדון שקנה כרטיס לתאטרון, לבין המלך ג'ימס הראשון ששלט בראשית המאה ה- 17 והאמין בצורה אובססיבית במכשפות ובכישוף. אם משמעותו של החילון היא הסרת מסך הקסם מהעולם, הרי שביצירתו של שייקספיר המסך עולה ויורד, לעתים מגלה מה שמאחוריו ולעתים שב לכסותו. גם אצל דוד גאנז ניתן למצוא מורכבות זו - מודרניות ורציונליות מצד אחד, ותמימות ונאמנות למסורות הישנות מצד שני. למורכבות זו היה אופי מיוחד כשהגיעה לשולחן עבודתו של היסטוריון יהודי מאמין, והבנתה דורשת מעט רקע באשר למקומו של ההיסטוריון במסורת הספרות היהודית.
מימי חז"ל ואילך הייתה הכתיבה ההיסטורית דבר נדיר ביותר בעולם היהודי, ובוודאי עניין שולי בחשיבותו. יוסף בן מתתיהו, שספריו הגדולים עוסקים אחד במרד היהודים ברומאים והשני בהיסטוריה של היהודים מהבריאה עד ימיו, היה יוצא דופן מובהק בעולם הרוח היהודי ובוודאי לא דמות מרכזית. הגותם של חז"ל, הנעדרת תודעה היסטורית במובנה המודרני, האפילה עליו באופן מוחלט. לאורך ימי הביניים נשתמרו קורות עם ישראל בדרכים שונות. היו חכמים שתיארו בכתביהם שושלות של רבנים ותלמידי חכמים. בדרך זו נוצרו כרוניקות שונות, אולם אין אפשרות לראות בכתבים אלה ספרים היסטוריים של ממש. אירועים טראומתיים שאירעו לקהילות ישראל - שלא היו נדירים בימי הביניים - הובילו לכתיבתן של 'סליחות', לקביעת ימי צום או להנצחה בספרי זיכרון קהילתיים. הצלות פלאיות מידם של צוררים הונצחו באמצעות ציון ימי 'פורים שני'. כל אלה היו בעלי השפעה על עיצוב הזיכרון: הם גרמו לעבר להיות נוכח במעגל חייהם של יהודים רבים. אולם כתיבה היסטורית של האירועים לא הייתה מקובלת. הפילוסופיה, המדע, ההלכה, הקבלה, השירה - כולם מקצועות עיוניים שפותחו לאחר חתימת התלמוד - פרחו והתפשטו לכיוונים שונים לאורך ימי הביניים, אך לא היסטוריוגרפיה יהודית. גם ספר ההיסטוריה 'יוסיפון', שמחברו, בן המאה העשירית, אלמוני, אינו אלא יוצא מהכלל המעיד על הכלל. על כתיבה של היסטוריה כללית, לא יהודית, בידי יהודים אין טעם בכלל לדבר. במאה ה- 16 החלו יהודים לכתוב ספרי היסטוריה. הטראומה האדירה של גירוש ספרד הובילה יהודים שחיו במקומות שונים לכתוב ספרים המתארים את מהלך האירועים ומבקשים להבין את הקשר ואת יחסי הגומלין שבין ההיסטוריה היהודית לבין ההיסטוריה הכללית. מתוך כך הם ביקשו לפענח את סוד קיומו של עם ישראל ואת הסיבות לגורלו המר. כך הופיעו 'ספר שבט יהודה', 'ספר יוחסין', 'סדר אליהו זוטא', 'דברי הימים ליוסף הכהן' וחיבורים נוספים, שכולם יחד היוו את פריחתה הראשונה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. סיבה נוספת להתחלתה של כתיבה היסטורית נעוצה בעליית הרנסנס וההומניזם ובהשפעתם על יהודים, בעיקר באיטליה. שני היסטוריונים שקדמו לגאנז כתבו את חיבוריהם בעקבות השפעה זו. הראשון הוא רבי גדליה אבן יחיא, בן למשפחה ספרדית שחי באיטליה, שכתב ספר בשם 'שלשלת הקבלה', והשני הוא עזריה די רוסי ('מן האדומים') שכתב ספר בשם 'מאור עיניים' ובו הערכה מחודשת, ואף מנקודת מבט חילונית, של כמה מדברי חז"ל עד כדי הפרכתם. שני חיבורים אלה היו המקורות העבריים העיקריים שבהם נעזר גאנז. בכך הוא שיתף את עצמו ברוח הרנסנס שחדרה לעולם היהודי. החידוש של כתיבה היסטורית מקבל ביטוי מרשים בהקדמה של ההיסטוריון יוסף הכהן לספרו 'דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן [=עות'מאן] התוגר':
הספר 'צמח דוד' היה האחרון בסדרת הספרים ההיסטוריים היהודיים שנכתבו לאורך המאה ה- 16, והראשון שנכתב על ידי יהודי אשכנזי, וכאמור, ניכר בו המתח בין מודרנה לבין מסורתיות. המודרניות של גאנז באה לידי ביטוי ברבדים שונים: השאיפה להבנה מלאה הביאה אותו לנסות להגיע להשקפה עיונית רחבה ככל האפשר, והוא חיפש אחר ספרים שיהיו מקורות לספרו, למרות שכנראה לא ידע לטינית ואף גרמנית לא היטיב לקרוא; לאחר שאסף את החומר ביקש גאנז להקנות לחיבורו צביון של דיוק, מבנה, סדר וביקורת מדעיים. הרציונליות של גאנז ניכרת בהשוואה לכתיבתו של קודמו, ההיסטוריון רבי גדליה אבן יחיא. מחבר זה הקדיש פרקים ארוכים בספרו לנושאים כמו אסטרולוגיה, כישוף, נשמות, רוחות, מלאכים, גן עדן וגיהינום. בספרו של גאנז דברים אלה אינם בנמצא. ההומניות של גאנז יצרה אצלו סובלנות ופלורליזם. המהר"ל התווכח מרות עם מסקנותיו החילוניות של עזריה מן האדומים וקבע שאין לקרוא בספרו כלל. גאנז, תלמידו של המהר"ל, הכיר את קריאתו של המהר"ל להחרמת ההיסטוריון היהודי האיטלקי החדשן, אולם בהחלט לא נענה לה. הוא קרא את דבריו של די רוסי, התבסס עליהם, והתפלמס עם כמה מהמסקנות שלו שעמן לא הסכים. ככלל ניתן לומר ששאיפתו של גאנז הייתה חקר האמת. לא פעם הוא פרס בפני קוראיו דעות שונות לגבי עניינים מסוימים והותיר להם להחליט בעצמם מה נכון ומה לא. אולם ניכרים בספרו של גאנז גם סימנים להיותו בתוככי העולם הישן. רגשנותו ניכרת במקומות שונים בספר. עובדות וסיפורים שונים מעוררים אצלו רגש אמיתי של התלהבות שיש בה שמץ ילדותיות. סגנון זה מציג אותו לא פעם כאדם שבקע במפתיע מעולם ישן וסגור לעולם חדש ונהדר שמסחרר אותו. התלהבות זו גם מקלקלת את שורת הביקורת. לפסקה שבה מתאר גאנז מציאת דג גדול שנפלט אל החוף יש בוודאי חן מיוחד, אך יש בה גם ביטוי לנאיביות בכל הנוגע לעבודתו של היסטוריון האמון על ברירה, על מיון ועל הערכתן של עובדות:
עדות נוספת לגישתו המסורתית של גאנז עולה מתיאוריו ומדברי פרשנותו הפזורים לאורך הספר ל'אירועים שמימיים', אירועים שנחזים על ידי בני אדם בשמים ומלמדים על אשר מתרחש בארץ:
זו בוודאי אינה תפיסה שניתן לכנותה מודרנית ורציונלית, לפחות לא על פי אמות המידה שלנו. יחד עם זאת יש להדגיש שתפיסה הייתה גם נחלת אנשי המדע בני זמנו ומקומו, דוגמת יוהנס קפלר וטיכו ברהה. ומעל הכל, גאנז היה איש המסורת בכל הנוגע למחויבותו לדברי הקדמונים. התעניינות בהיסטוריה וכתיבתה באופן רציונלי עשויות להוות סכנה לבעלי אמונה תמימה. לא תמיד עולות המסורות הישנות בקנה אחד עם מסקנות המחקר החדש. אין להתפלא על הכנסייה הקתולית שבימיו של גאנז ראתה במחקר ההיסטורי סכנה לאמונה ולנאמנות להיררכיה הכנסייתית. גאנז ניסה לעשות סדר באלפי העובדות והתאריכים שמרכיבים את ההיסטוריה היהודית ואת ההיסטוריה הכללית, וליצור התאמה בנקודות המפגש הרבות שביניהן. במרבית הפעמים הצליח ולא פעם נכשל. בניסיונו לבסס את דבריו הוא חלק לעתים על פרשנויות של חכמים שקדמו לו ואף ביטל אותן כגוזמאות, אולם בשורה התחתונה הייתה לו מחויבות בלתי מתפשרת למסורת:
'צמח דוד' הוא חיבור היסטורי שמשקף צורת ביטוי חדשה בעולם היהודי, ואולם הופעת הספר עדיין דרשה התנצלות של המחבר, מעין הסבר שיצדיק את כתיבתו. ניקולו מקיאוולי, הוגה הדעות האיטלקי בן המאה ה- 16, תיאר כיצד נאלץ בצעירותו לסבול כל היום את הוולגריות ואת הטיפשות של בני האדם, ורק עם ערב יכול היה להשאיר מאחוריו את הבלי היום, להוריד מהמדף את הספרים האהובים עליו - ספריהם של גדולי ההגות הרומית - ולצרף עצמו לשיחתם של האנשים שבהם התעניין באמת. בכמה מדברי ההתנצלות שהופיעו בפתח ספרי ההיסטוריה היהודיים הראשונים בעת החדשה מתואר מצב דומה אך מהופך. ספרי ההיסטוריה, כך הוסבר בהם לא פעם, אינם כה חשובים, הם נועדו למלא בשעשוע ובהנאה את הזמן שיש לאדם העובד והעייף בטרם ילך לישון, או לחלופין, כאחשורוש בשעתו, להעביר את שעות נדודי השינה. במהדורות מאוחרות של ספר 'דברי הימים' של יוסף הכהן, שכה התפאר בחידוש שבעבודתו החדשה - עבודת ההיסטוריון - נכתב: "כל החפץ למצוא חפץ בזמן היה לפנינו ייקח ספר זיכרונות זה, בנדוד שינה יקראנו" (מובא בספרו של יוסף חיים ירושלמי 'זכור', עמ' 91). גם דוד גאנז הדגיש שספרו בא לשרת מטרה נטולת כבוד. אין מגמתו ללמד תלמידי חכמים אלא "לשמח נפש עגומים, בעלי בתים אשר בנפשם ויגיע כפם יביאו את לחמם, למען אשר אחרי הטרדה יגיעה ותלאה ינוחו מעצבונם בקריאות דברים רבים חדשות גם ישנות" (עמ' 165). אכן, יש צניעות ושפלות רוח בדברים, אך בהקדמה לחלק השני של ספרו הסביר דוד גאנז שלחקר ההיסטוריה ולהכרתה יש תועלות רבות עבור היהודים: מבחינה תאולוגית, ניתן להכיר באמצעות ההיסטוריה את ההשגחה הא-לוהית על עם ישראל הנצחי הסובל בין האומות אך אינו נעלם; מבחינה אנושית, ניתן ללמוד מההיסטוריה שלאדם שעולה לגדולה ראוי לנהוג בענווה כדי לשמר עצמו מפורענות, ושלכל אדם כדאי להישמר משונאיו גדולים כקטנים; מבחינה חברתית לאומית, ניתן להסתייע בהיסטוריה על מנת להגיע למצב שיהודים הבאים בין הגויים יהיו בני תרבות הבקיאים בתרבות ולא יהיו "כבהמות אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם"; ומבחינת כיסופי העתיד, "כאשר יקרא הקורא ... עוצם גדולת המלכים והקיסרים, ולנו בגלותנו לא מלך ולא מושל, נתפלל אל ה' להשיב שופטינו כבראשונה ולהצמיח צמח דוד, וכן יהי רצון אמן" (עמ' 167).
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
