הרבה לפני 'בר גיורא' ו'השומר', פעלה בירושלים – לפי מסורת משפחת ריבלין - 'הגווארדיה הירושלמית', כוח מגן וכוח משימה שהציל את יהודי העיר מתגרת ידם של שודדים ופורעים. עליית תלמידי הגר"א הניעה גם פעילות זו

מדברי ימי היישוב העברי בארץ ישראל בעת החדשה, ומתולדות הכוח הצבאי היהודי, כמעט נמחה זכרה של 'הגווארדיה הירושלמית' - ארגון שמירה שפעל בירושלים מהעשור הראשון של המאה ה- 19 עד 1879. ניתן לראות בארגון זה נחשון שמבשר את התפתחות כוח המגן של היישוב היהודי בארץ. המחקר ההיסטורי השיטתי טרם התחקה אחר סיפורה של הגווארדיה הירושלמית, ומתייחסים לפעילותה כעלילות ממחוזות הפולקלור של זקני ירושלים.

אבל מספר מקורות של בני היישוב הישן, מענפיה של משפחת ריבלין, טוענים כי לא מדובר בקוריוז. אדרבה: לשיטתם היה זה ארגון ממוסד, מתוקן וממומן, שעשייתו תועדה בדו"חות חשבונאיים בספרי הגבאות של הכוללים, בפנקסי הקהילה ובמסמכים שגנוזים בארכיון הוועד הכללי. פעילותו המבצעית של הארגון סייעה ליהודי ירושלים בימי מרד הפלאחים ב- 1834. הגווארדיה הייתה אחד הארגונים הבינעדתיים הראשונים בירושלים המפולגת והשסועה, וחבריה היו ספרדים ואשכנזים מהשכונות שבין החומות ומהשכונות החדשות שמחוצה להן. בני היישוב הישן והחדש פעלו בארגון יחד.

שערי צדק

ארגון 'בר גיורא', שהוקם בסוכות תרע"ח (1907), נחשב לגרעין שממנו התפתחה לימים מערכת הביטחון ('השומר', 'ההגנה' וצה"ל). אולם לא אלה פני הדברים, שכן כבר בעשור השני של המאה ה- 19 נוסדה בירושלים חברת השמירה - הגווארדיה - שנועדה להגן על יהודי היישוב הישן. עם ייסודו נקרא הארגון 'שערי צדק', כראשי תיבות למלים: שמירה, עבודה, רפואה, ישועה, צורכי ציבור, דברי קודש. ואכן בתחילת דרכו, בהנהגתו של הרב הלל ריבלין, מטרות הארגון היו ציבוריות כלליות: שתילת כרמי זיתים ומטעי שקדים בקרבת מערת שמעון הצדיק, בשטח שלימים הוקמה עליו השכונה הערבית שייח' ג'ראח, ניקוז מקווי מעופשים במקוואות, ועוד. בהמשך, נוכח ההתנכלויות של כנופיות השוד הערביות לעולים החדשים מתלמידי הגר"א ומחצרות החסידים, שמצאו בהם טרף קל לשלל ולאונס, התמקדה הגווארדיה במשימות אבטחה וביטחון.

במרוצת הדורות סופרו מעללי הגווארדיה כמעשי נסים אפופי הוד, מה שגרם ברבות השנים לנימת לגלוג מסוימת כלפי הארגון. אפשר שגם השפה המליצית שבה תוארו הדברים שיוותה להם אופי ארכאי. בספר 'תקנות מאה שערים', שיצא לאור בשנת תרל"ד (1934), נכתב בלשון התקופה:

עד העת ההיא לא הרהיב איש יהודי את נפשו לצאת את החומה ולחוץ, כי אך עשרה צעדים אשר הלך האיש משערי העיר וחוצה הייתה סכנה איומה מרחפת על ראשו, וסביב ירושלים על כל מגרשיה הייתה תוהו ובוהו ונשקף על פני הישימון, ואך שודדי יום כמלאכי משחית נראו לפעמים על פני הכפים והצורים הנוראים אשר שממת עולם עליהם.

התיישבותם של תשעת תלמידי הגר"א הראשונים ברובע היהודי בירושלים בסוף שנת תקע"ו (1816) מציינת את חידושה של הקהילה האשכנזית בעיר. בהיעדר עשירי למניין התפללו התשעה בכולל האשכנזי שהקימו בצירוף ספר תורה לקהלם. עם התיישבותם ייסדו אנשי הכולל האשכנזי את חברת 'אנשי הגווארדיה' במטרה להגן על עצמם מפני התנפלויות ומעשי שוד ורצח של ערבים בדואים ודרוזים פראים, מפני מעשי שוד וגנבה של ערבים מקומיים, וכן מפני מעשי סדום, שהיו מעשים שבכל יום בתקופה ההיא, כפי שכותב אלעזר הורוביץ בספרו 'מוסד היסוד'.

משנת תרכ"ח (1866) ואילך, עם ראשית בניינן של השכונות שמחוץ לחומה, פעלה השמירה היהודית יומם ולילה. פרופ' יוסף יואל ריבלין, שליקט בספרו 'תולדות שכונת מאה שערים' מסיפורי זקני ירושלים, הביא את עדותו של הרב כלב לוינסון (ובכתיב התקופה ההיא לעווינזאהן) שתיאר "דברים מזעזעים על דבר הפעולות הכבירות והנועזות של אנשי הגווארדיה היהודית בימים ההם". בין השאר סיפר לוינסון:

בין הגיבורים אמיצי הלב שנלחמו בערבים הצטיין ר' גדליה בקר שמאימתו פחתו ההתנפלויות. הוא היה בעל כוח שנוהג היה לתפוס את הגנבים, להכניסם בעצם היום לעין כל לבית המרחץ, לטבול רצועה דקה במי המקווה ולהצליף עליהם, עד שנפלה חתתו על כל הגנבים בסביבה.

חיסול אל-פאהמי

לרשות המחקר ההיסטורי נמצאות עדויות על פעילות הגווארדיה כבר משנות העשרה של המאה ה- 19. אנשי הגווארדיה הופקדו תחילה על אבטחת התנועה של עגלות הסוסים בשיירות מיפו במיוחד בלילות, שכן עד שלהי המאה ה- 19 יפו וירושלים היו ערים בצורות שעם רדת החשכה שעריהן היו ננעלים, פשוטו כמשמעו. מי שנשאר מחוץ לחומות דמו היה בראשו.

אברהם בנימין ריבלין מתאר בספרו 'ירושלים: תולדות הישוב העברי במאה התשע עשרה' כיצד נתפסה בשנת תק"ף (1820) שיירת עולים יהודים שעשתה דרכה מנמל יפו לירושלים בידי כנופיה ערבית. לרב הלל ריבלין, תלמידו של הגאון מווילנה שהיה אז ראש העדה האשכנזית המתהווה בירושלים, נמסר על ידי בדואי מכתב חתום בידי יוסף לוריא וזלמן צייטלין שבו נכתב שהערבים יסכימו לשחרר את בני הערובה רק תמורת כופר בסך אלף נפוליאונים. הרב הלל זימן לביתו את מנהיגי העדה והגווארדיה, והוחלט ששני אנשים יתלוו אל השליח הבדואי ויאמרו לו שיקבל את הכסף מידם כאשר יביא אותם אל השיירה המוחזקת. וכך אכן היה: המשלחת הקטנה הגיעה עד ליהודים שהיו שבויים באזור בני ברק של היום, ואז, במקום לשלם את הכופר, הסתערה על מחנה האוהלים הערבי. כל העולים היהודים שוחררו וניצלו על ידי אנשי הגווארדיה.

הגווארדיה, שבתחילת דרכה עסקה במניעת מעשי שוד ואונס, הרחיבה את תחומי פעילותה לאיסוף מודיעין, להצבת מארבים ולהתקפות נגד על הפורעים במקומות המסתור שלהם. אנשי הארגון עסקו גם בשיטור פנימי ובאכיפת הסדר בסכסוכים אלימים בתוך היישוב היהודי. ריבלין מספר שבאייר תר"ף (1820) נודע ליהודי ירושלים על היערכות של בדואים לתקוף את הרובע היהודי. בהשראת הרב נתן נטע בן הרב מנחם מנדל משקלוב, מראשי הגווארדיה, הוחלט להשכים ולתקוף אותם בבסיסם. התוקפים הצטיידו ב"כלי זין ובקמעות", ויצאו דרך "השער הקטן" בחומת העיר לתקוף את הבדואים שהתגודדו בקרבת יד אבשלום. הם הסתערו על הבדואים באקדחים ובחרבות שלופות והניסו אותם. בתקרית זו נהרג הרב יוסף שיק מלאדי והרב נתן נטע התעוור באחת מעיניו מדקירת פגיון (שברייה). לפי גרסה אחרת הוא איבד את עינו בפרעות תקצ"ד בצפת. מסופר עליו שהיה גיבור ברוחו ובגופו, ושנהג להסתער בראש אנשיו בצעקת התפילה "אנא השם הושיעה נא".

בשנים 1822-1820 הטילה כנופיית שודדים בהנהגת אחמד שוקרי אל-פאהמי (או אל-פחמי) את חִתתה על יהודי ירושלים. על חיסולו של אל-פאהמי בידי לוחמי הגווארדיה במורדות הר הצופים נכתב:

המה בעמק ותרדמת אלוהים נפלה על השודדים שחזרו מהתנפלות מעייפת. השחיל עצמו אחד הגיבורים למערתו של אחמד וכרת ראשו, ונתן האות לחבריו שהתנפלו על הכנופיה וחיסלו אותה כליל. הם שבו לעיר ושללם בידם וראש הרוצח בידם. המרגל [הערבי] קיבל שכרו בכסף, והגווארדיה קיבלה תודת הפחה, וליהודי ירושלים הייתה הרווחה.

מוחמד עלי, מושל מצרים שמרד ב- 1831 בסולטאן התורכי, כבש את ארץ ישראל וסוריה ושלט בהן במשך כעשר שנים. בקיץ 1834 פרץ בארץ מרד פלאחים נגד מוחמד עלי, שבמהלכו כילו המוסלמים המקומיים את חמתם ביהודים. מוחמד עלי נתפס בעיני הבדואים כמיטיבם של היהודים, ולכן הם נקמו באנשי היישוב הישן ללא רחם.

בהקדמה לספרו 'פאת שלחן', שיצא לאור בשנת תקצ"ו (1836), תיאר הרב ישראל משקלוב את הפרעות שנערכו ביהודי צפת, חברון וטבריה שעמדו חסרי מגן בפני רוצחיהם, והתוצאה הייתה טבח נורא. חיים הלל ריבלין ציין בספרו 'חזון ציון: שקלוב וירושלים' את "מעשה הנס המופלא" שבגינו ניצלה קהילת ירושלים מטבח בתקצ"ד. יהודי העיר נערכו מבעוד מועד לפורענות, וביצרו כמה חצרות ברחוב המיידאן כמקלט מפני התוקפים. הרב הלל משקלוב ניצח על מלאכת הביצורים, אבל לקראת השלמתה שינה את דעתו וטען שהביצורים לא יעמדו מול התקפה חזקה של הבדואים. הוא תבע ממחצית יהודי הקהילה להימלט אל מחוץ לעיר ולהסתתר במערות בשטח הפתוח, ולמחצית השנייה הורה להתחבא במקומות מסתור ברחבי העיר. יומיים לאחר מכן תקפו הבדואים את כוחותיו של איברהים פשה, פרצו לעיר והחריבו עד היסוד את הביצורים שהוקמו ברובע היהודי. בשוך סערת הקרב התנהל משא ומתן, שלוּוָה קרוב לוודאי בשוחד ובשלמונים, שבסופו הורשו היהודים לשוב לבתיהם כבראשונה.

ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, שמחקרו מבוסס על תיעוד מהימן, ציין בספרו 'השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה- 19', שבמשך ארבעים ימי מרד הפלאחים בירושלים רצחו הערבים חמישה מבני כולל הפרושים, פצעו עשרות, אנסו נשים, חיללו את בתי הכנסת ובתי המדרש, שדדו את בתי המגורים והחריבו את קירותיהם בחיפוש אחר מטמונות. לדבריו, פציעתו של הרב נתן נטע משקלוב, ממנהיגי קהילת הפרושים בירושלים, נגרמה לאחר שנקלע שלא בטובתו בתקל"ד - ולא בתק"ף - לפרעות הפלאחים בצפת בדרכו כשד"ר לרוסיה, ושם נוקרה עינו.

עשרת הגיבורים

מחקר שיטתי על אודות הגווארדיה במהלך שבעים שנותיה לא נערך עדיין. הארגון, שהחל את דרכו כגוף ביצועי לבניית תשתיות קיומיות, ושחבריו באו מקרב אברכי הכוללים, הפך עד מהרה לארגון שהתמקד במשימה הקיומית העליונה - שמירת הביטחון הפיזי. ניתן לשער שבתקופות שִגרה לא היה בכוחה של הקהילה לממן גווארדיה מגויסת במשרה מלאה, והיא הסתפקה באחזקת שמירה חיונית בלבד. אולם בעתות חירום נקרא כל הציבור, על טפו ונשותיו, למשימות שמירה ולביצורים, ומיטב הבחורים מקרב יהודי הקהילה גויסו לגווארדיה. למחקר ההיסטורי אין מענה סדור לשאלות מה היה היקף הכוחות בתקופות השונות; מה היה המבנה הארגוני; מי היו המפקדים; מה היו התפיסות הטקטיות ומדוע; כיצד אומנו החברים; מה היה חימושם; מה היו נוהלי השִגרה; ושאלות נוספות למכביר שנדרשות למיצוי הסוגיה. דווקא בתחום האיום הביטחוני הדברים ברורים יחסית.

אפשר שהתואר 'ארגון' קצת גדול על מידותיה של הגווארדיה. ייתכן שנכון יותר היה לכנותה 'התארגנות'. כלומר, בשעת פורענות נקראו בעלי הזרוע לעמוד בפרץ, והקהילה התגייסה למימון הצרכים הביטחוניים. עצם העובדה שבשורת הגווארדיה לא יושמה בערי הקודש האחרות, מלמדת על אופיה המקומי והנקודתי.

ברור שב'תקופת הייסורים', עד התבססות הקהילה האשכנזית, וביתר שאת בזמן פרעות תקצ"ד (1834) ותקצ"ט (1839) - בימי מרד הפלאחים - נשקף איום ממשי לעצם קיומו של היישוב היהודי. נראה שבשעת המבחן המכרעת ביותר של הגווארדיה, בתקופת מרד הפלאחים, עמד הרב נתן נטע משקלוב בראשה, אם כי לא צוין במפורש שהוא היה מפקדה הצבאי. מכל מקום, דמותו נחקקה במסורה שבעל פה כגיבור החיל האגדי של הגווארדיה. בספר 'מוסד היסוד' צוין שבראשות אנשי הגווארדיה עמדו 'עשרת הגיבורים'. אזכור זה נותן פתח לפרשנויות שונות ברוח החשיבה בת ימינו: האם אותם עשרת הגיבורים היו מעין גרעין מגויס במתכונת הצבא הסדיר בן ימינו לכלל 'מערך המילואים' של אנשי הגווארדיה? האם היוו מעין מטה קולקטיבי או שהיו מפקדי המשנה של מפקד נבחר? כיצד נבחרו? בין גיבורי הגווארדיה מוזכרים שמותיהם של הרב ישעיהו ברדקי, הרב אליהו יהושע בהרב, הרב משה מגיד, הרב זאב בביס, הרב הלל שרלין ועוד. אלא שמשמעות התואר 'גיבור' אינו בהכרח 'גיבור חיל' במובן של מפקד צבאי או לוחם מצטיין, כי אם כינוי לבעל מעמד מקרב פרנסי הקהילה שעסק בענייני הגווארדיה או תמך בה.

זאת ועוד, איננו יודעים מתי בדיוק התפרק הארגון ומדוע. אברהם בנימין ריבלין ציין בספרו 'ירושלים' שהתפרקות הגווארדיה נגרמה כנראה בשל שיפור המצב הביטחוני. טיעון זה רעוע משהו, משום שיש להניח שגם במהלך שנות קיומו של הארגון היו עתות רגיעה, ובכל זאת הוא לא פורק. במקורות אחרים צוין שהגווארדיה פורקה ב-1879 ללא הסברים והנמקות. האם התרחבות היישוב החדש שמחוץ לחומות ייתר את קיומה? האם השקט הביטחוני אִפשר את פיזורה? האם יריבויות פנים קהילתיות או אישיות גרמו לפירוק הארגון? האם הייתה התערבות חיצונית כלשהי? קרוב לוודאי שמחקר שיטתי יפתור על נקלה את סבך הקושיות. ראוי עם זאת להדגיש שהגווארדיה התקיימה כשבעים שנה, זמן רב יותר משנות קיומו של צה"ל, ובמרוצת השנים חלו בה שינויים מפליגים בכל התחומים.

שמריה ושמרל

בתולדות הגווארדיה בלט חלקו של הגביר שמריה בן אהרן לוריא ממוהילב (1865-1803), חתנו של הרב הלל בן בנימין ריבלין.

לוריא היה מעשירי ליטא ומן הפעילים הבולטים למען היישוב היהודי בארץ ישראל, והוא עלה ארצה בשנת תקצ"ב (1832) בראש קבוצה בת כארבעים נפשות ממשפחתו והתיישב בירושלים. בתמוז תשס"ה חשף ד"ר אריה מורגנשטרן בארכיון בבלרוס את תעודות העלייה לרגל לארץ ישראל שקיבלו שמריה לוריא, אשתו חנה ושלוש בנותיהם ב- 6 בפברואר 1832.

לוריא, שהיה בעל הון רב, התנגד לכספי החלוקה ופעל לקידומו הכלכלי של היישוב היהודי על בסיס משק יצרני. הוא הביא עמו סכום עתק של כמאתיים אלף רובל, בכוונה להשקיעו בעיקר באמצעות הלוואות לפיתוח ממשלתי, כשהוא מתבסס על מדיניותו של המושל מוחמד עלי לפיתוחן הכלכלי של מצרים, סוריה וארץ ישראל. למרבה הצער, לוריא איבד תוך כשנתיים את כל כספו, לאחר שקנה במטילי זהב את לב מוחמד עלי ובנו איברהים פחה. מסורת במשפחת ריבלין טוענת שלוריא פעל לפדיון חצר 'החורבה', אולי באמצעות מתן שוחד לפקידי ממשלו של איברהים פחה המצרי כדי שיעניקו לפרושים את הפירמאן ('מאמר המלך', אישור) לבניית בית הכנסת מחדש.

לאחר שאיבד את רוב רכושו, ירד לוריא בקיץ תקצ"ד (1934) לוורשה. בפולין עסק במסחר ועשה חיל בעסקיו. הודות למעמדו כאחד מגדולי הספקים של הצבא הרוסי עלה בידו לבטל ב- 1835 את האיסור שהוטל על יהודי המדינה לתרום למען אחיהם בארץ ישראל. לוריא עצמו המשיך לתרום מכספו ליישוב בארץ גם כששב לעיר הולדתו מוהילב. הרב נתן נטע משקלוב כתב עליו: "הוא באמת צדיק וישר ונאמן, ואף שחזר מארץ הקודש, כדין עשה, ומשכיל להיטיב מאוד עם ארץ הקודש".

בספרו 'השיבה לירושלים', מעיר ד"ר אריה מורגנשטרן: "ייתכן שבארכיון מוחמד עלי באלכסנדריה יימצא חומר על פעילותו של שמריה לוריא. עד עצם היום הזה [2007] מונעים השלטונות המצריים מחוקרים ישראלים גישה חופשית לשכונה זו".

בתם השלישית של חנה בת הלל ריבלין ושמריה לוריא נישאה להוגה הדעות יחיאל מיכל פינס, שעלה ארצה ב- 1878.

ומה לשמריה ולגווארדיה? בספר 'חזון ציון' מביא חיים הלל ריבלין את סיפורם של זקני ירושלים על נס התחמשותם ערב פרעות תקצ"ד:

ר' שמריה לוריא, שהיה קבלן צבאי ברוסיה, הוא שביחד עם גיסו ר' שמרל צוקרמן ממוהילב הביא עמו בשתי תיבות את האקדחים המיוחדים בשביל הגווארדיה היהודית, ארגון ההגנה של ירושלים (אשכנזים וספרדים). וזמן רב מכונים היו בפי יהודי ירושלים אקדחים בכינויי סתרים 'שמרילאך', על שמות שני אישים אלה. בכלי זין אלה השתמשו אנשי הגווארדיה משך שנים רבות להגנת היישוב, בייחוד בימי הפרעות האיומות בשנת תקצ"ד [1834] ובשנת תקצ"ח [1838], שבעזרתם ניצל אז היישוב בירושלים מכליה, וגם חילקו מכות לפורעים ולרוצחים.

מקיצי השומרים

פרופ' יוסף יואל ריבלין ציין בספרו 'תולדות שכונת מאה שערים' שעם ייסוד משכנות שאננים ב- 1860 הופקדה הגווארדיה על אבטחת השכונות שמחוץ לחומות. כך הוסדרה גם השמירה על השכונות החדשות - נחלת שבעה (1869), מאה שערים (1874) ואבן ישראל (1875) בנחלאות - שכונתה 'השמירה המשולשת', ונסללה 'דרך ביטחון' ביניהן. דרך זו עברה בתוואי רחוב החבשים של ימינו, דרך רחוב יפו ועד לשכונת זכרון משה. כאשר נודע לאנשי היישוב החדש שהכנסייה הרוסית מתכוונת לרכוש שטח נוסף ליד מגרש הרוסים, שיגרום לניתוק דרך הביטחון, הם מיהרו וקנו חלקת אדמה זו שבקרבת 'בית דוד' (כיום, ברחוב הרב קוק).

בפנקס הקהל נכתב:

המנצחים הראשונים על השמירה היו ר' מרדכי בן נח שולמאן שהיה מצטיין בגבורתו; חכם נסים, שמש ספרדי, שהיה גבר אלים; ור' דוב בר מוני 'בערל מונעס'. מקיצי השומרים ונותני אותות אזעקה היו ר' הלל ריבלין במאה שערים, שהיה מכונה 'בעל הפעמון', ור' שמעון שמש מונזון בשכונת אבן ישראל. ... היו גם בעלי אקדחים, ביניהם רבי יהודה ראב מפתח תקוה ועוד.

לפי מקורות אלה, ארגון הגווארדיה התקיים בירושלים עד שנת תקל"ט (1879). ניתן לראות בו את הראשון מבין ארגוני כוח המגן של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה. מעניין שבתולדות הגווארדיה לא נקשרו שמותיהם של מפקדי הארגון, אלא דווקא שמו של הגביר שמימן את רכישת אמצעי הלחימה וירד כעבור זמן קצר מהארץ.

במהלך כשִשים שנות פעילותו של הארגון לוחמיו נפצעו ונהרגו בהיתקלויות דמים עם הפורעים הערבים. מתוקף הקביעה של משרד הביטחון שיונצחו חללי מערכות הביטחון שנפלו החל משנת תק"ך (1860), נמצא שלרוב הקרבנות בנפש משורות הגווארדיה – אם אכן היתה כזאת - אין יד וזכר בתולדות התנועה הציונית.