לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר השואה ואובדן שליש מהעם היהודי, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העצמאות, בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 1947 בדבר חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית, כינס דוד בן-גוריון, יושב ראש ההנהלה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות, את מפקדי האזורים של ה"הגנה", שרובם ייצגו יישובים קיבוציים, מושבים ומושבות, ותיאר בפניהם את המלחמה האורבת בפתח, את האפשרות של פלישת צבאות ערב לעזרת ערביי ישראל, במלחמתם לחיסול היישוב היהודי בארץ. הוא הסביר להם שכל הנשק, והוא היה מועט ולא כלל תותחים וטנקים וודאי לא מטוסים, יעמוד לרשות יחידות הלחימה של ה"הגנה".

היישובים חייבים להשיג בעצמם את הנשק להגנתם. היישוב היהודי מנה באותה עת כ-650 אלף בני אדם.

לא היה לנו כלום לבד מאותו נשק אדיר של "אינברירה", ידיעת הסכנה לעצם הקיום הלאומי, וכוח הרצון הבלתי מנוצח שסירב לכניעה וסירב ליאוש.

כך היה בימים ההם שלפני 50 שנה.

היום יש לנו הכול. אוכלוסייה המונה כחמישה מיליון יהודים. מדינה ריבונית, צבא, מהמעולים בצבאות העולם, משק משגשג, שעשה את המהלך מכלכלה אגררית אל פסגת תעשיית ה"היי-טק".

גם מהפכת התרבות לא פיגרה אחרי הכלכלה. מאוניברסיטה עברית אחת לחמש אוניברסיטאות גדולות, לאוניברסיטאות פתוחות, עממיות, משודרות, ועשרות מכללות בכל רחבי הארץ. כמעט 40 סמינרים ובתי-ספר לחינוך. תיאטראות, מוסדות לחינוך מוסיקלי, לתנועה ומחול, למשחק ובמה, לעשרות. תזמורות ועוד מפעלי חינוך, תרבות ואמנות.

החברה שנוצרה במדינה הזאת אין לה אח ודוגמא בריבוי רבדיה התרבותיים, הפולקלוריים ומה לא. מכל תרבויות העולם נקבצו יהודים שהביאו אתם מה שספגו והטמיעו בחייהם במשך דורות.

הוסף על כך את הפערים שהתהוו כל שנות קליטת העליות, בין ותיקים לחדשים, את בליל הלשונות, את הניגודים המעמדיים שבין שכירי יום, חקלאים, סוחרים, תעשיינים. בין חסרי כול ומעוטי יכולת לבין אמידים, עשירים ומיליונרים.

בתוך כל הרקמה האנושית הססגונית ועתירת הבדלים וניגודים, ראוי להזכיר את אחת התופעות הישראליות, רבות ההשראה ועתירות עשייה, עד כדי קביעת גבולותיה של המדינה, וקביעת סטנדרטים של מוסר חברתי וערכים לאומיים, הלא היא התנועה הקיבוצית, שמעמדה פחת וזוהרה הועם בשנים האחרונות, אבל חלקה, בעצם קיומה של המדינה ובערכי חייה, חקוק על מפת הארץ ובדברי ימיה.

בצד תהליך ההשתרשות העמוקה של העם במולדתו ועיצוב תרבותה וסגנון חייה של מדינת ישראל, מתרחשת תסיסה, ומתרבים חיפושי משמעות ודרך, בקרב הנוער בעיקר, שמרגיש ניכור כלפי סגנון החיים והתרבות של דור מייסדי המדינה, דור חדש, שההוויה של שפע כלכלי ופיתויים משפיעה עליו, והוא מחפש דרך משלו לבטא את עצמו ולעצב את סגנונו. זרם של מסעות צעירים למזרח, לדרום אמריקה ולכל אתר על מפת העולם הפך כמעט לתעודת בגרות. ההתחברות אל כיתות מכל המינים, של מיסטיקנים מתקני עולם ומתקני אדם, מסיבות סמים, התמכרות ליאוש ולניהיליזם. בצד הנטייה לחזרה אל הדת.

מערכות התקשורת השיגו תוך זמן קצר את כל מה שהשיגה ארה"ב, למשל, במשך שנים ארוכות, והביאו שפע של אפשרויות, לא רק לבידור ובילוי שעות הפנאי, אלא אפשרויות תרבותיות אמנותיות ואף חינוכיות. אבל שפע זה הביא גם את כל הקלקלות שתקשורת המונים יודעת לייצר. ובייחוד בחברה מתירנית ובחלקים רבים גם הדוניסטית.

גם כאן מתרחשת תנועה שכנגד: נוער דתי ולא דתי, שערכי חיים יקרים לו, ואינו משלים עם הסחף המוסרי והתרבותי, מתארגן ופועל לחינוך וליחסי חברה הבנויים על אחריות חברתית ולאומית ועל אידיאלים אנושיים.

המציאות היא רבת פנים, עתירת ניגודים, שהחריפים שבהם הם ניגודים בין חילוניים לדתיים, בין זרמים דתיים לבין עצמם, בין בני עדות המזרח לאשכנזים, ובין עדות שונות לבין עצמן.

מעל לשלל ניגודים אלה מרחף העימות המתמשך בינינו לבין הערבים, ותהליך השלום שהוחל בו באוסלו, מתקדם באיטיות מדאיגה ודרכו רצופת מוקשים.

מה יהיה ואיך יהיה, שואלים. מי שמצפה לתשובה, לפתרון, למפת דרך היסטורית אל העתיד, צפוי לאכזבה. השאלות המעשיות של החיים ימצאו, אל נכון, את פתרונם במוקדם או במאוחר. יש בחברה המודרנית חיוניות וכושר הישרדות אדיר. אבל השאלות הגדולות של החיים האנושיים, אין להן פתרון מנוסח של "אחת ולתמיד". אלה הן דילמות שחובה ללמוד לחיות אתן, תוך התמודדות מתמדת, אבל מתוך השלמה, שעצם ההתמודדות הנכונה הוא פתרונן היחיד הנתון בידינו.

אמת זו נכונה גם לגבי הדילמות שבחיי אדם: במשפחה, באהבה, בקיום ערכי מוסר. כן גם ביחסי עמים. תפישת החיים הדיאלקטית, של אחדות-ניגודים, תחנך אותנו להיות יותר סובלניים, סלחניים, מנומסים, יותר ליברליים, אופטימיים, מאירי פנים. תרחיק את הפנאטיות, את קוצר הרוח ואת הנטייה ל"פתרונות" אלימים, ששום פתרון אין בהם, אבל אלימותם מאיימת על אושיות קיומנו.

לפני 50 שנה, בימים היפים ההם, ימי בריאה והולדת עם ומדינה, היינו שרים:
באנו בלי כל וכל אנו עניי אתמול
לנו הגורל מסר את מיליוני המחר.

לאחר 50 שנה אפשר לומר: אכן עניים היינו, חסרי כול. בחומר, אך נודה, גם ברוח. שהרי רוח אינה רק אידיאליזם וחיים של אמונה וחזון, כי אם גם אמנות ואדריכלות, מדע וטכנולוגיה המאפשרות יותר פנאי ליותר בני אדם, ואפשרות לחיות חיים של תרבות. כדאי לזכור אותם ימים באהבה, אפילו במשהו נוסטלגיה, אבל מה טעם להתגעגע לשם? הרי עצם קיומנו היה תלוי אז על חוט השערה.

ואשר לגורל שמסר לנו את האחריות למיליוני המחר, אפשר לכל היותר לחשוב על כך באירוניה. איך תעתע בנו אותו גורל!

יום הולדת ה-50 למדינה, לא רק שאינו מצדיק מכירת חיסול רעיונית ומוסרית, אלא שהוא מחייב לראייה מבוגרת של החיים. ערכים כמו: שוויון ערך האדם, שוויון זכויות ללא הבדל מין, דת, גזע, השקפה וכו'. שלילת כל ניצול וקיפוח של אדם בידי אדם, ועם בידי עם אחר, שמירת זכויות האדם וחירותו, וזכותו של כל עם לחרות ולעצמאות, חופש הביטוי ושאר ערכים שמנחים את החברה האנושית, לא רק שלא איבדו מחשיבותם ומכוחם - הצורך להגשימם, גדול משהיה.

הגשמתם אינה עניין להכרעה חד-פעמית, אלא הם בבחינת כוכבי-דרך להנחות בני אדם בתוהו ובהו של החיים. הם מאמץ תמידי לקיים חיים של טעם, של משמעות, של יופי.

השלום והאחווה בתוכנו, בני העם היהודי, והשלום בינינו לבין העם הערבי, הם, כמו שניסח פעם ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת, יהודי חכם ורב-ניסיון, את האהבה: "בניין שאת הריסותיו צריך להקים יום יום מחדש". אמירה זו כוחה יפה גם למצבים אנושיים פרובלמטיים, אלה שאנחנו חיים אותם כל ימינו.

סקרנות גדולה יש בי לגבי מדינת ישראל בעוד 50 שנה, אבל לא הייתי מייעץ למישהו לנסות לצייר את פניה. לתאר את דמותה. החיים, למדנו, מדהימים ומפתיעים יותר מכל פנטזיה אנושית.

נאמץ לנו את עצתו החכמה של המשורר נתן אלתרמן, שסיים את שירו "מריבת-קיץ", בו הכניס המשורר את ראשו, לאותו פולמוס חסר תוחלת, בדבר מראה פניו של העתיד.

"מי יקום לנבא מה יהיו דמות ותואר
לרקמת שרוולי הנאוה הכפרית?
לזמרת הרוכל? לשחוקן של בנות צער?
לחקי הדקדוק? לצלצול העברית

מה יהיו הערים בין צידון ובין פלשת?
איך ימטר? איך ירעם? אבל הס מפלפול.
שולמית של מחר בהדרה מתלבשת
ואסור להביט דרך חור המנעול."

* נתן יונתן - משורר, נשיא אגודת הסופרים בישראל.