החינוך בתקופת המנדט הבריטי (1918 - 1948)
בתקופת המנדט הבריטי לא הופעל בארץ חוק חינוך חובה, אולם האוכלוסייה היהודית מימשה את מלוא האפשרויות שהיו טמונות בחינוך יסודי, שנתמך על-ידי הממשל ונבנה על-ידי גורמים יישוביים על בסיס וולונטרי. בבתי-הספר היסודיים, שבהקמתם הוחל בסוף המאה ה-19, שיעור התלמידים שסיימו את הכיתה השמינית - השלב האחרון של החינוך היסודי אז - הגיע ל-90% בקירוב. במקביל לכך, בית-הספר היסודי העברי היה לספינת הדגל של תהליך חיברות מהפכני, שמימש בהצלחה יתרה את המבוקש: עיצוב דמותו של צעיר ארץ-ישראלי, הדובר עברית כשפת אם, ומגלם באמצעותה זהות אישית ולאומית חדשה (ראה עזריהו, תשכ"ו).

מהלכים אלה הותירו מחוץ למעגלי ההתחדשות התרבותית-לאומית קבוצות לא מבוטלות של תלמידים, ברובם בני עדות המזרח. רובם של תלמידים אלה, על-פי אנוך (תרצ"ז) כ-62%, ביקר בבית-הספר היסודי שנה עד שלוש שנים לכל היותר. לאורך שנות המנדט התמקדו מחנכים בשני ביאורים באשר לסירובה או לכישלונה של מערכת החינוך העברי לגייס אוכלוסייה זו אל שורותיה: האחד, אי-התאמה בין אופיה החילוני של הציונות המערבית לבין הגוון הדתי-מסורתי של הציונות המזרחית, והאחר - העדר עניין של מנהיגי מערכת החינוך, יוצאי אירופה ברובם המכריע, בבני עדות המזרח בכלל, וכתלמידים של בתי-הספר החדשים - בפרט. תופעת הדחייה של תלמידים אלה מבית-הספר העברי החדש בשנות המנדט זכתה לתשומת לב, אך לא להתערבות מתקנת (ראה סופר ורבי תרצ"ט; נחשון, תש"ו; ירושלמי, תש"ו וכן שיפמן, תשכ"ו).

*פרופ' יצחק קשתי - מלמד בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עיקר התעניינותו בנקודות המפגש שבין מעשה החינוך והחברה. ספרו Boarding Schools at the Crossroads of Change ראה אור לאחרונה בארה"ב ב- Haworth Press.