בחלק זה של המאמר אינני רוצה במודע לגעת בשיטת העבודה שקשורה בזמן והתאמתה לתפיסתם של הילדים. אומר דברים ממוקדים יותר בהמשך, אבל במקום זה אני מבקש, בכ"ז לציין, בהכללה ככל האפשר, שיש לסלק מהזמן, במיוחד מזה ההיסטורי את מסכתו האנונימית, המרוחקת ולהפוך אותו, באמצעים לא מורכבים במיוחד, למוחש ומוכר בעיני הילדים.

בהיבט זה חשובה במיוחד הגישה התרבותית. חשיפת הילד כלפי העבר, צריכה להתגבש עוד מגיל צעיר, ללא קשר מיוחד לביה"ס. שהרי מגוחך בכלל לחשוב, שמודעות לעניין כה מורכב כמו זמן אפשר להקנות בשיעורים פורמליים. ביה"ס אינו מסוגל לבנות עבור תלמידיו תשתית תרבותית, אבל הוא יכול לקדמם, לאחר שסיגלו לעצמם תשתית זו בבית ההורים ובסביבה החברתית אליה קשורים הילדים. בעניין זה מאלף במיוחד מחקרם של ברנוט ובלנקרד ²² . המחברים בדקו שתי קבוצות של ילדים. בני הקבוצה האחת היו בני מהגרים, שהגיעו לעיר נוביל בנורמנדיה, עוד לפני המלחמה, והאחרת היו ילדים להורים ותיקים, תושבי העיר מדורי דורות, שעסקו במשך מאות בשנים בניפוח כלי זכוכית, מקצוע שעבר מאב לבנו במרוצת השנים. הממצא החשוב במחקר, שקשור לנושא דיוננו הוא זה, שבני התושבים הוותיקים שהוריהם גילו קירבה רבה ואכפתיות יתרה כלפי עברה של העיר היו בשלים מחבריהם להתרשם מהזמן האותנטי בו התרחשו האירועים הבולטים בתולדות עירם. לעומתם, בני המהגרים, היו אדישים למדי לאותו עבר מפואר, משום שהוא כלל לא דיבר לליבם. אחרי הכול, הם לא היו שייכים לאותו עבר, משום שאבותיהם לא היו קשורים בו, ובשל כך לא יכלו גם ילדיהם להטמיע זמנים אחרים. כתוצאה מכך העמיק הפער התרבותי בין שתי הקבוצות, והוא שגרם להבדל בין השתיים, בכל מה שקשור להבנת הזמן ההיסטורי.

חשיבותו של מחקר נוביל קשור, כפי שראינו בכך, שהוא מצביע על היכולת לגשר על מרחב הזמן בהתייחסות אישית כלפיו. שהרי לבניהם של נופחי הזכוכית היה קשר אישי בזכות ההורים לעיר, שגרם להם להתעניין בעברה הרחוק. קשר זה סילק מהזמן את הפן האנונימי שלו ועשה אותו למוכר ולמוחש הרבה יותר. אבל, מי שחושב כי מחקר זה חידש, ולו במשהו, את ההבנה לגבי הצורך לקלף מהזמן את קליפתו הזרה, אינו אלא טועה. כבר, הכנסייה בזמנה תפסה בחוש את הצורך שיש לגשר על פני מרחב הזמן, וחיפשה דרכים, כדי למלא אותם בתוכן, הרבה לפני שחשבו בכלל על הוראת נושא הזמן. מורי ההלכה הכנסייתיים ביקשו למלא את הזמן בתוכן, כלומר, להפוך אותו לקרוב ומשמעותי עד כמה שאפשר באמצעים שעמדו לרשותם. לנגד עיני עומד כרגע הציור המפורסם של ואן אייק באקדמיה המקומית בעיר בריז' שבבלגיה ²³ . הצד המרתק מבחינתי בציור הוא הניסיון המעניין של הצייר לגבש בו אחדות אחת של זמן ומקום, ליצור רצף גלוי בין זמנים שונים, על אף הריחוק ביניהם, במקום. לצידה של המדונה החסודה הוא הוסיף במכחולו רב ההשראה את דמותו של סט. דונציוס, שהיה פטרונה של הכנסיה המקומית, ומצידה האחר, שלוש דמויות נערצות אחרות מתקופות שונות, שהיו קשורות בתולדות הכנסיה, וזאת כדי ליצור רצף בין זמנו של דונציוס (שהיה בוודאי מוכר לבאי אותה כנסיה) עם אותם קדושים רחוקים. כדי להדגיש את רעיון הקירבה בין הקדושים והאחדות שביניהם, במגמה להקרין מאחדות זו על המאמינים. מביני דבר באמנות התקופה מתרכזים יתר על המידה בבגדים שלובשות הדמויות. הם מסבירים את הלבוש הלא אותנטי שלהם ברצון מצד האמן ליצור בתמונה אחדות במקום. ייתכן מאוד, שוואן אייק עצמו לא חשב ביודעין על הצד הזה בציור, כאשר עסק בו בחדר עבודתו. אבל, גם אם לא חשב עליו, הרי שהוא הצליח ליצור אחדות זו בציור, משום שהלבוש משייך את הדמויות לאותו זמן, שהן הצייר והן אלה שהתרשמו מהציור הכירו אותו. אבל הבגד, ככל שהוא מרכיב חשוב בתפיסה זו, אינו המרכיב היחיד. הקירבה הפיזית במרחב התמונה בין הקדושים האחרים, לאותו דונציוס, עושה את הזמן לזמן היסטורי אחד, והלבוש, כאמור קושר את כולם למקום אחד, אע"פי שאותם קדושים חיו בוודאי במקומות שונים ולבשו לבוש שונה. כך שאותם מתפללים בכנסיה, שביקרו בה בזמנם, ובהם היה רב, בוודאי, מספרם של הצעירים, התרשמו קודם כול מהעובדה, שהקדושים קרובים זה לזה במקום ובזמן, וזה האחרון הוא גם זמן מוכר, שאינו מתרחק לאיזה מרחב לא מוכר, שקשה לתפוס אותו בתודעה. כך שכבר אז הבינו שנער צעיר, בגילו של תלמיד בי"ס מהיום הינו מוגבל מאוד ביכולת תפיסת הזמן שלו, ולכן הדבר החשוב ביותר הוא להפוך את הזמן הזה למובן, באמצעי החזותי, שעמד לרשותם של האמנים באותה תקופה.

עבור אנשים שעוסקים בהוראה חשוב מאוד להבין שאנשים רחוקים במקום ובזמן עשו הכל כדי לצמצם את הפער בין הזמנים. באותה מידה חשוב, לא פחות, להתרשם מעצם הטיעון, שילדים בני הזמן ההוא, דהיינו, שחיו בימי הביניים היו הרבה יותר מודעים, כתוצאה מהחשיפה הזו לזמן, מאשר ילדים המתפתחים לעינינו היום על ברכי הטכנולוגיה המתקדמת. בלי ספק שהם לא פיתחו אותה תחושה של התנשאות כלפי אנשי האתמול, כמו שמפתחים אותה ילדים בימינו, החיים בצל ההישגים האדירים של המחשב והאינטרנט, וחושבים שהם סימן המובהק לקידמה האנושית, בלי להתחשב כלל בהיבט האחר, שקידמה אינה נמדדת רק בהישגים טכנולוגיים. לקידמה יש פרמטרים נוספים, שגם בהם צריך להתחשב, וקידמה טכנולוגית הוא אחד מהם, חשוב ככל שיהיה, אך לא היחיד שבהם ²⁴ .

מסבירים לילדים שההסתכלות בזמן דומה במידה רבה לנהיגה במכונית. הנהג מישיר בעת הנהיגה מבט לפנים על הנתיב המשתרע מולו ובעת ובעונה אחת הוא מציץ במראות ובוחן אותו הן מאחור והן מצדדיו. פזילה זו לאחור, תוך כדי נהיגה, שכיוונה הוא לפנים, אופיינית לכל נהג מיומן. לשון פיגורטיבית כזו מובנת לתלמידים. ההקבלה בין ציר הזמן לנתיב הנסיעה, והצורך להציץ מעבר לכתף מדי פעם, כדי לבחון התרחשויות מאחור עשוייה גם היא להיות מובנת על רקע ההתקדמות במרחב להתקדמות בזמן.

מאלף בעניין זה אותו חלק במחקרו של רוי האלם, בן התבקשו תלמידים בשלב החשיבה הקונקרטי מתקדם שלהם לענות על השאלה מדוע לדעתם לא ממשיכים גם היום לאמן נערים בתרגילי כושר גופני ובאימונים צבאיים, כמו אלה שהיו נהוגים בספרטה הקדומה ²⁵ . כל הצעירים, בלי יוצא מהכלל, הדגישו את ההבדל בין הצעירים ה"מתקדמים" בימינו, לאלה שחיו בספרטה, והוסיפו שבניגוד לספרטנים הם, כצעירים מודרניים, כבר אינם מתעניינים בתגרות ובקרבות. בתשובה הזו אפשר להבחין באותה התנשאות, שהיא תוצאה מאי היכולת להבין זמנם של אחרים, וכן מניעים שהביאו אנשים במרחק הזמן לפעול כפי שפעלו.

בשלב המתקדם של החשיבה הפורמלית, סביב לגיל ארבע-עשרה, מסוגלים כבר התלמידים לקחת בחשבון את כול מרכיבי הבעיה, כולל גם זו של הזמן, לעמוד במקום הנערים הספרטנים, ולהשקיף על מצבם מבעד לאשנב הזמן שלהם ולהגיע למסקנה, שבזמן ההוא המאבק הצבאי הוא זה שהכתיב את אורח החיים של האנשים ומה שחשוב לנו היום לא היה בהכרח חשוב ומקובל בימים ההם. למרות הביקורת הנוקבת על המחקר, במיוחד זו של מ.בות ²⁶ , שתקפה את האלם בשל השאלות הקשות מדי שהציב לילדים שהשתתפו במחקר, הרושם שלי לפחות הוא זה, שהשאלה כפי שהוצגה, לא היתה קשה במיוחד, מה גם שאותם ילדים למדו היטב על ספרטה ומוסדות השלטון שבה. דעתי היא שיש להעריך את תשובת הילדים לאור המרחק הרב בזמן. ייתכן מאוד, אם לחזור למחקרם של ואלס ורבין, שעל אף ההבנה העקרונית בצורך הגלוי לקלף את הזמן מקליפת הניכור שבו, הרי שהתשובה התרבותית איננה התשובה היחידה. ייתכן מאוד שהיא התשובה החשובה, אך בהחלט לא היחידה. יותר מזה, תרבות היא יצירה משותפת לחברה כולה. מורים בביה"ס הם רק צד אחד במשוואה זו והשפעתם על צד האמת הינה מוגבלת מאוד. לכן, מה שמורים יכולים לעשות הוא להבין קודם כול איך תופסים ילדים בכלל זמן ולהשתדל לשפר הבנה זו גם ביחס לזמן ההיסטורי. ברי לי שאין בעצם הצבת המטרה הזו משום תשובה, ולו גם חלקית, לאתגר הגדול שהציבו ואלס ורבין מצידם, והוא להעמיק את הפרספקטיבה בזמן. למורה קשה להתמודד עם אתגר זה, אבל, כול מסע (ולהכרת הזמן אני קורא בשם מסע), מתחיל תמיד בצעד ראשון, והצעד הראשון וההגיוני, לדעתי, הוא להכיר את הזמן, כפי שהוא משתקף מזווית הראייה של הילד עצמו.

לפריטים נוספים:
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: פתח דבר
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: הזמן איננו מובן מעצמו
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: מהו הזמן?
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: לקרב זמנים רחוקים לזמננו
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: להסיר מהזמן את קליפות הזרות והריחוק (פריט זה)
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: זמנם של הילדים
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: משמעות הזמן ההיסטורי
על היחס שבין הזמן להוראתו בהיסטוריה: סוף דבר