בעיני עובר אורח זר נראתה השכונה הקטנה באמסטרדם שבה נולדתי מקום ציורי למדי. נולדתי בו' בניסן תרע"ד (2 באפריל 1914) בפינה של סנוּקיֶיס-חראכט (Snoekjesgracht), רחוב לאורך תעלה, וסנוּקיֶיס-סטֵייך (Snoekjessteeg), במרתף של בית גדול שבעבר נבנה עבור אחד מעשירי אמסטרדם. אבי שהיה מורה במקצועו, שכר את הבית הגדול הזה כדי להקים בו בית ספר פרטי (שנקרא "בית הספר של א' מֶלקמַן"). באותם הימים דבר כזה עוד היה אפשרי, ולשם כך הוא היה זקוק לבנין מרווח.

סנוקייס-חראכט נמצא במעין מובלעת של הרובע היהודי. השכונה שלנו מוקפת מכל צדדיה ברחובות שבהם התגוררו אך ורק יהודים. בסנוקייס-חראכט היה סכר, ואם עמדת עליו יכולת לראות בקצה של תעלה רחבה את מגדל מוֹנטֶלבאן (Montelbaanstoren) הצר מתנשא לגובה. אבי נולד ב-1 ביולי 1880 ברובע היהודי: אביו, אמו, הוא עצמו ואחותו התגוררו בחדר אחד. אני מציין זאת כדי לאפיין את הסביבה הדלה שבה גדל אבי. אמו, לֵינטְייֶה מלקמן-אוֹקֶרסֶה (Leentje Melkman-Ockerse), נפטרה כשאבי היה בן 14, ואני מניח שכבר אז הוא היה תלמיד ב"סמינר היהודי ההולנדי" (Nederlandsch-Isaelietisch Semminarium), שבו למדו תלמידים ממשפחות עניות מבלי לשלם שכר לימוד. לסמינר היו כיתות נפרדות להכשרת רבנים ולהכשרת מורים ליהדות. אבי למד תחילה בכיתה להכשרת רבנים. הוא נכשל פעם אחת - לדבריו מכיוון שהיה עסוק מדי בעניינים חברתיים – ואז הוא הועבר לכיתה להכשרת מורים. כשלון זה זעזע אותו כל כך, שלא שכח אותו כל ימי חיו – ומאז שנא את הסמינר.

זיכרונות הילדות שלי אינם נעימים כלל ועיקר. סבלתי קור ועוני, וגם את ההמולה ביוֹדֶנבּרֵייסטראט (Jodenbreestraat), הרחוב הראשי של השכונה היהודית, לא אהבתי. האנשים שאליהם הוזמנתי מדי פעם בפעם היו עניים אף מאיתנו. גם היחסים בין אבי למשפחתו היו מעורערים. הוא לא שמר על קשר עם קרובי משפחתו, אפילו לא עם אביו, וקרובת המשפחה היחידה שהכרתי היתה דודה רווקה ושמה קלָרָה, שמדי פעם באה לבקר אותנו אך לא דיברה על המשפחה. כה מוחלט היה הניתוק, שלא ידעתי אפילו שסבי מצד אבי היה עדיין בחיים. יום אחד חזרתי הביתה מבית-הספר היסודי ואמי אמרה לי, שאבא צריך לשבת "שבעה" על אביו שנפטר ב"אַפֶּלדוֹרְנסֶה בוֹס" (Apeldiirnse Box, המוסד היהודי לחולי נפש). בפעם השנייה שמעתי עליו כאשר ביני לבין אשתי לעתיד, פרֵדֶריקָה דה-פּאוּ (Frederika de Paauw), או בקיצור פרֵיי, כבר היה קשר רציני. הוזמנתי לראשונה לסעוד אצל משפחתה, וזה היה בסוכה. בזמן הארוחה אמר דודה של פריי, סמואל דה-פאו, לפריי, שעליה לתת לי עוד אוכל. אחרי שהלכתי הוא סיפר לפריי שבזמנו הוא היה מאוהב בסבתי ואמר: "אתי היו יכולים להיות לה חיים טובים, ובמקום זאת היא התחתנה עם הלא-יוצלח הזה..."

כפי שכבר ציינתי, נולדתי במרתף של בית רב-קומות גדול ויפה. המרתף הזה שימש לנו למעשה למגורים. היה לנו בקומה הראשונה גם "חדר אורחים", שבו ישבנו רק לעיתים רחוקות. החדרים האחרים שימשו ככיתות לימוד של בית-הספר של אבי. היה זה בית-ספר פרטי לילדים יהודים, שהתקיים עד 1920. בנוגע לבית-ספר זה אני זוכר היטב דבר שהרשים אותי אז עד מאוד: בהיותי בן שש שמעתי בעת הארוחות במשך חודשים רבים דיבורים על סגירת בית הספר, שתהיה ביום ראשון מסוים. יש לדעת שבהולנדית קיימת אותה המילה ל"להרים" ול"לסגור" (opgeheven). ובכן, באותו יום ראשון מיועד התייצבתי כבר מוקדם בבוקר בסנוקייס-חראכט, כדי לראות כיצד מרימים את בית-הספר. התאכזבתי מאד כשראיתי ש"ההרמה" התבטאה רק בהוצאה של ספסלים, שנטענו על אנייה שעגנה מאחוריי בתעלה...

בגיל שש הייתי צריך להתחיל את לימודי בבית הספר, כמובן. כל הילדים היהודים מהסביבה שלנו למדו בבית-הספר היהודי, אבל אבי, אף שהיה מורה למקצועות היהדות, התנגד לכך שאלמד בבית-הספר היהודי. הוא היה בדעה, שעל היהודים להשתלב לחלוטין בחברה ההולנדית, ופירוש הדבר היה שאני ואחותי לֵני (Leni) היינו צריכים ללמוד בבית-ספר ציבורי. בית-הספר הציבורי היחיד בסביבה, שעדיין היה רחוק למדי מביתנו, היה בפּרינס הֶנדריק-קאדֶה (Prins Hendrikkade) ושמו היה "זֵימנאנסהוֹפּ" (Zeemanshoop), שפירושו: "תקוות הימאי" – שם מוזר למדי לבית-ספר יסודי. אך הסיבה לשם זה היתה כדלהלן: לפני שהפך לבית-ספר שימש הבניין מעון לימאים זקנים וחולים, שבילו בו את ימיהם האחרונים. בית-הספר זימאנהופ היה ממוקם ליד רציף שבו עגנו בין היתר אניות לימוד למקצוע הימאות, והוא נמצא גם קרוב לרובע הסיני ו"השוק החדש", שרוב הדוכנים בו היו שייכים לסוחרים יהודים.

כאשר מלאו לי עשר שנים עברנו מהסנוקייס-חראכט לזוואמֶרדַם-סטראט (Zwammerdamstraat) קרוב לנהר האמסטל (Amstel), שם השגנו דירה מרווחת. הסיבה לכך היתה, שעברנו להתגורר עם סבי מצד אמי, ששמו היה יוזף בלומנדל (Bloemendal), הוא היה אלמן. אישתו – הלוא היא סבתי – נפטרה כשהייתי בן ארבע, וההמולה מסביב לערש-הדווי שלה עדיין זכורה לי היטב. את שמי קיבלתי מסבי, כלומר יוזף, המאוית בלועזית כ-Jozeph.

התוואי של נהר האמסטל היה מקביל לזוואמרדם-סטראט, וקרוב לביתנו היה מלון "אמסטל" המפורסם והיוקרתי, שבו נהגו לשהות אורחי הממשלה מחוץ לארץ. הרובע היה ללא ספק ברמה גבוהה יותר מזה שבו גרנו עד אז. בזוואמרדם-סטראט התגוררו יהודים רבים, והיה בו אפילו בית-כנסת של מהגרים שהגיעו מפולין להולנד, והרמה החברתית היתה גבוהה מזו שהיינו רגילים לה.

שמה של אמי היה דויפינה (מקביל ל"יונית") בלומנדל (Duifina Bloemendal). נראה, שהיא נקראה על שמה של סבתא כלשהי ששמה ביידיש היה "טויבה" (יונה). היא באה מהכפר סמילדה (Smilde) שבמחוז דרנטה (Drente) במזרח הולנד, בו נולדה ב- 19 במארס 1879, למדה בבית-הספר היסודי, והשתתפה גם בשיעורי יהדות מיוחדים. אך מעבר לכך היא לא למדה, שכן בתקופה ההיא לא היה נהוג שבנות מן הכפר ילמדו בתיכון.

למעשה, היה זה די מוזר שאבי, בחור מהרובע היהודי באמסטרדם, נשא לאישה נערה כפרית (מ"המדינה", כפי שכינו זאת יהודי הולנד). שמעתי, שהם נפגשו לראשונה כאשר שניהם בילו חופשה בעיר אַמֶרספוֹרט (Amersfoort). למרות ההבדל ביניהם באופי, הם התאהבו ונישאו. אמי היתה אישה חכמה; אמנם, היא לא למדה בתיכון, אבל ידעה רבות מקריאה בספרים. היחסים בין אבי לאמי היו תמיד טובים, ולא חשתי מעולם מתחים אמיתיים ביניהם. אמנם, לאבי היה אופי רודני ובדרך כלל קבע את הכל בבית, אולם הוא נכנע כל אימת שאמי הביעה התנגדות. דוגמה לכך יכול לשמש הסיפור הבא: אף שכל הנשים היהודיות הדתיות חבשו פאה, אמי סירבה לעשות זאת, מכיוון שהדבר גרם לה כאב ראש, לדבריה. אבי לא הצליח לשכנע אותה לחבוש פאה, אבל כמורה למקצועות היהדות הוא חש צורך לחייב את אשתו לעשות זאת. הוא הלך אפוא לרב הראשי של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, החכם (הרב) פַּלאש (Palache), ולא לרבה של הקהילה האשכנזית, שאיתו היה לו סכסוך. השיחה בין אבי לחכם התנהלה בערך כך: "האם אתה בדעה שאישה נשואה צריכה לחבוש פאה?" שאל אבי; "בהחלט," ענה החכם פלאש. "אבל אישתך אינה חובשת פאה!" אמר אבי. "נכון, היא מעולם לא שאלה אותי לדעתי," ענה החכם... ובכך הסתיים העניין.

יום אחד תפסתי את אמי עוברת עבירה חמורה על מצוות הדת היהודית. באחת השבתות יצאתי באמצע התפילה מבית הכנסת הביתה מסיבה כלשהי, ושם מצאתי את אמי שואבת אבק, דבר האסור ביום השבת. אלא שעבורה ניקיון הבית היה לא פחות חשוב מקיום מצוות היהדות. מעולם לא דיברתי על התקרית הזאת, לא עם אמי ולא עם אבי.

עד שסבא בלומנדל עבר להתגורר באמסטרדם, הוא חי בכפר סמילדה (Smilde), שם נולדו כל ילדיו. היתה לו משפחה גדולה של חמישה בנים ושתי בנות. כל הילדים קיבלו חינוך יהודי במידה זו או אחרת, אולם לא ניתן היה להשוות זאת לרמה של בתי-הספר היהודיים באמסטרדם. סבי היה סוכן נוסע, כלומר הוא נסע ממקום למקום ומכר בכל פעם סחורה אחרת. בן אחד שלו נשא לאישה יהודיה גרמנייה בעלת חנות בגדים; שלושה בנים אחרים נעשו סוכנים נוסעים גם הם, והשתקעו באמסטרדם; ובן אחד נעשה מורה בגיל מבוגר יותר והשתקע ברוטרדם. אחותה של אמי היתה נשואה לקצב בעיר אלמלו (Almelo). סבי, שאהב אותי מאוד, ידע לספר סיפורים בצורה יפה, ומפיו שמעתי סיפורים רבים על הכפר סמילדה ועל העיירות שבהן ביקר. הוא מעולם לא היה אמיד, וגם בניו היו קשי-יום.

בהיותנו צעירים לא הערכנו, לא אני ולא אחותי לני, שהיתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, את אמנו כראוי. אבל דבר זה השתנה לחלוטין, אצל שנינו, מאוחר יותר. אמי היתה אישה חכמה מאוד, שהיטיבה לתמוך באבי כאשר הוא נתקל בבעיות. גם אחיה היו באים להתייעץ איתה לעתים קרובות וידעו שהיא תדע לשמור סוד. אמי תמכה באבי במיוחד כאשר נקלע לבעיות, וזה קרה לא פעם. כך למשל, פעם הובאה לפני הרב הראשי של הקהילה האשכנזית באמסטרדם תלונה על כך שאבי גילה חיבה יתירה כלפי תלמידה כלשהי. איימו עליו שיפתחו בהליכים משפטיים, או שהרב הראשי ימנה ועדת חקירה, ואבי היה עצבני בשל כך במשך ימים שלמים. בהתנהגותה השקטה ידעה אמי לעזור לו מאוד.

בשנות השלושים, זמן לא רק לאחר שמלאו לאבי 50 שנה, הוא חלה במחלה קשה. תחילה איבד את קולו משום שבמשך שנים רבות אימץ את קולו מאד בהוראה, ולאחר מכן חלה במחלת לב רצינית ומאז היה שוכב רוב הזמן במיטה. מאז אותה תקופה לקחה אמי לידיה את ניהול הבית. אחרי שנישאתי באלול ת"'ש/ספטמבר 1940, החליטה אמי לוותר על קומה אחת מדירתנו בת שתי הקומות, והגבילה את עצמה לשני חדרים ולמטבח שהיו בקומה הראשונה. בזמן הכיבוש הגרמני היא אמרה לי שאינה יכולה להסתתר אצל נוכרים, אף שהיא כלל לא נראתה כיהודיה ודיברה במבטא של מחוז דרנטה, מכיוון שעליה לדאוג לאבי החולה. אחותי ואני הבננו עד כמה היא אישה נבונה ואינטליגנטית, אף כי תמיד נשארה ברקע.

אחותי לני היתה אמורה להתחיל את לימודיה בבית-הספר התיכון בדיוק כשאר החלפנו דירה. אבי בחר בשבילה את "גימנסיה ברליאוס" (Barlaeus-gymnasium), שהיתה מרוחקת כרבע שעה הליכה מביתנו. אני למדתי בבית-ספר ציבורי שהיה יותר קרוב אלינו. היו שם פחות תלמידים יהודים בכיתה מכפי שהייתי רגיל, אבל בכל זאת היתה קבוצת ילדים שבחורף, בימי שישי, היו יוצאים מוקדם מבית הספר כדי להיות בבית לפני כניסת השבת. בשנת 1926, כאשר הייתי בן שתים-עשרה, חיפש אבי גם בשבילי בית-ספר תיכון. נטייתו היתה לשלוח אותי לתיכון הריאלי (HBS) שאפשר היה ללמוד בו שלוש או חמש שנים, כדי שאוכל להתחיל להשתכר מוקדם יותר. ואולם, אחותי לני שכנעה אותו שגם בשבילי יהיה טוב יותר אם אלמד ב"גימנסיה ברליאוס" ואבי הסכים. הסכמה זו הינה דוגמה אופיינית למשאלתו האמיתית של אבי, שילדיו יעלו בסולם החברתי יותר מכפי שהיה ביכולתו שלו. למטרה זו הוא היה מוכן לשלם כסף. אחותי אכן סיימה את לימודיה בגימנסיה ונעשתה רופאה – מקצוע שהלימודים לו היו יקרים, ושאבי נצרך לממן מכיוון שהיא לא יכלה להשתכר דבר בתקופת לימודיה. אבי עבד קשה, הן כמורה בבית-ספר ציבורי והן בבית-ספר יהודי (כלומר, בבית-ספר שבו למדו התלמידים רק את מקצועות היהדות בימי ראשון ובערבים באמצע השבוע); ובנוסף לכך הוא לימד שיעורים פרטיים. הוא היה אכן "מורה" מובהק, שלימד מהרגע שקם בבוקר עד שהלך לישון. גם אופיו התאים בהחלט למורה מהדור הישן. דוד אחד אמר לו פעם, כאשר ישב איתנו ליד השולחן: "בוודאי היית רוצה שנשב לפניך על ספסלים, כמו תלמידים."

"גימנסיה ברליאוס" נוסדה בשלהי המאה התשע-עשרה, וכאשר התחלתי ללמוד בה היו בה עדיין דברים שונים שהזכירו את התקופה שבה היא נוסדה. היה שם, למשל, בדומה לאגודת הסטודנטים באוניברסיטה, מועדון דיונים עבור הכיתות הגבוהות, שכונה DVS (ראשי תיבות של הסיסמה הלטינית Disciplina Vitae Scipio – "המשמעת היא מטה החיים"). בזמני לא התקבלו יהודים למועדון הזה, כמו גם לאגודת הסטודנטים. זאת לא היתה אנטישמיות לשמה, אלא מה שנקראה "מסורת". בבית-הספר מעולם לא חשתי באנטישמיות כלשהי, לא מצד המורים ולא מצד התלמידים. כאשר הייתי בכיתה י', התבקשתי אפילו לתת הרצאה על הציונות. בכיתות הגבוהות, כלומר החל מכיתה י', היו לי שני מורים שהערצתי מאוד. האחד היה טאקו קויפר (Taco Kuiper), מורה ללטינית שלימד גם היסטוריה עתיקה וכן הכניס אותנו לעולם הפילוסופיה. הוא תמיד שמח כאשר ציינתי בפניו כי פסוק מסוים מהתנ"ך ניתן לתרגום באופן שונה מהתרגום הרשמי המקובל בהולנדית, במיוחד כאשר תרגום זה תאם את השקפותיו הפילוסופיות. מורה אחר שהערצתי מאוד היה ד"ר מֵירוואלדט (Dr. Meerwaldt), שלימד לטינית, עסק גם בפילוסופיה, אבל היה למעשה אמן. גם אצלו יכולתי לבטא השקפות יהודיות, שכלפיהן הוא גילה פתיחות מופלגת.

כילד צעיר, כשעוד למדתי בבית-הספר היסודי, לימד אותי אבי בכל יום שיעורים ביהדות. הוא הכין עבורי תוכנית לימודים מפורטת, וכל רצונו היה להוכיח לי שאין צורך ללכת ל"סמינר" (השנוא עליו) כדי להגיע לאותם ההישגים במקצועות היהדות – כמו בסמינר. וכך הוא לימד אותי בכל יום, מאז שמלאו לי חמש, שיעור בעברית. למטרה זו השתמש בספר לימוד בשיטה מודרנית שיצא לאור זמן קצר לפני כן. בספר זה היו לא רק טקסטים בעברית, אלא גם בגרמנית, שאותם היה צריך לתרגם לעברית. שיטה חדשה זו שאבה את השראתה מהציונות, שקידמה את העברית כשפה חיה. אבי כלל לא היה ציוני – הוא צידד, כפי שכבר ציינתי, בהשתלבות מלאה של היהודים בחברה ההולנדית. אף-על-פי-כן השתמש בספר לימוד זה, שהיה ציוני במגמתו. מאוחר יותר למדתי אצלו גם תורה ומשנה, ולבסוף – תלמוד.

לבסוף נמאסו עליי השיעורים האלה, ובגיל שש-עשרה היה לי האומץ להודיעו שאני מפסיק. דבר זה לא היה קל לאבי, שכן הוא דרש צייתנות: דעתו היתה חשובה מדעתי, רצונו היה חוק. זה היה הסגנון שלו, גם בבית וגם בבית הספר היהודי, שם הייתי תלמיד בכיתתו במשך שנה תמימה. גם שם הצטוו הילדים להיות שקטים לחלוטין. במוחי נחרט אירוע שאפיין אותו היטב: אבא חילק תעודות, שעליהן היו צריכים לחתום המורה ואחד ההורים. מובן שגם אני קיבלתי תעודה – שהיתה כבר חתומה בידי אבי בתפקידו כמורה. אבל הייתי צריך לקחת אותה הביתה כדי שאבי יחתום עליה גם בבית, הפעם כאב. למחרת כשהלכתי לבית הספר שכחתי לקחת איתי את התעודה, אף שאבא הניח אותה על אדן הקמין (מקום גלוי), כדי שאקח אותה. מובן שקיבלתי נזיפה חמורה בגלל המחדל הזה!

לחלקים נוספים של הפרק