לפנים היתה הקהילה באמסטרדם גדולה כל כך שלמעשה לא עבר יום בלי שיהיה בו לפחות טקס ברית-מילה אחד, ולא עבר יום בלי קבורה יהודית. כאשר נזדמן יום ללא קבורה, פתח החזן בבוקר ב"אדון עולם" בלחן של שבת. אותו יום נשאר פנוי הלוח של "מצוות הלווית המת", שבו נהג היה להודיע לבאי בית-הכנסת על מקומן ומועדן של הקבורות.

אולם גם ילדים נולדו יום-יום, ובמספר כזה, שלמעשה לא עבר יום ללא ברית-מילה אחת לפחות, אף שכידוע נימולים רק כ- 50 אחוז מן היילודים.

האב המאושר יכול היה לבחור באחד מבין 30-20 מוהלים ולכבדו במצווה. בין המוהלים היו ותיקים, שכבר הכניסו בבריתו של אברהם אבינו את סביהם של הילדים, ושאכן היו בעלי פראקטיקה ענפה. אם לא בחר אביו של הילד במוהל, עשה זאת במקומו מר ואן-פראג. משרת ה"חובש" או "בעל-ביר" (= בעל-ברית) היתה מקדמת דנה בידיהם של גברים שנשאו את שם-המשפחה ואן-פראג, אף שלא היו ביניהם קשרי דם. בני משפחות ואן-פראג היו כמובן מוהלים מוסמכים, אך בנוסף לכך היו גם פקידי החברה "ברית אברהם"; תפקידם כלל בין השאר: הכנות לברית, חבישת האגד ("בעל-בירֶן") והטיפול בפצע. מר ואן-פראג מילא גם תפקיד "פרופסור". הוא לימד את מוהלי העיר והמחוזות, וכן חילק, בלי להפיק מכך טובת הנאה לעצמו, את הבריתות בין המוהלים השונים, אלא-אם-כן העדיפה משפחת היילוד מוהל מסוים. כך נשארו במחזור כל המוהלים, גם הידועים פחות, לבד ממוהלים אחדים שביכרו להיחשב מוהלים בדימוס. מר ואן-פראג חייב היה להקפיד הקפדה יתירה לבל תיפגע זכות ה"חזקה": מוהל שערך ברית לילד אחד במשפחה מן המשפחות, זכותו למול גם את שאר הבנים. והיה כי ייאות מוהל אחר לקבל על עצמו את התפקיד, ייחשב לו הדבר ל"הסגת גבול".

בענייני ברית-מילה לא הקפידו כל-כך על ההפרדה החמורה שהיתה בין שתי הקהילות: מוהלים פורטוגאליים פעלו תכופות אצל האשכנזים, ומאידך ערכו מוהלים אשכנזיים את הברית אצל משפחות ספרדיות.

הפועַל ההולנדי besnijden (למול) שימש רק בכתב. בשפת הדיבור היה שגור הפועל "יידשן", שמובנו לייהד, ובין המוהלים אמרו "מאלֶן", מלשון "מול" או "מהל".

אף מוהל, על-כל-פנים באמסטרדם, לא קיבל תשלום בעד מילוי תפקידו. אם היו כרוכות בברית הוצאות לינה או נסיעה, כוסו אלה מקרן "ברית קודש", קרן שנתקיימה בידי המוהלים עצמם. בתעודה של מוהל מוסמך זכה רק מי שעמד בבחינה בת שני שלבים. בשלב הראשון נבחן המועמד בדינים, והרב הראשי היה הבוחן. בהכנה לבחינה חייב היה המועמד ללמוד את הפרק המתאים מן החיבור "חכמת אדם" מאת הרב אברהם דנציגר, מחברו של הספר הידוע "חיי אדם". כן היה על המועמד לפתור בעיות מסובכות, כגון: תאומים שנולדו בערב שבת סמוך לכניסת השבת בהפרש זמן של מחצית השעה; או: תינוק שהחלים ממחלה, והרופא הצהיר שהוא בריא: במקרים מסוימים רשאים לקיים את הברית מיד, ובמקרים אחרים רק כעבור שבע יממות.

חלקו השני של המבחן היה רפואי. ועדה בוחנת שהוסמכה לכך ושבראשה עמד רופא בדקה את ידיעותיו של המועמד, שהתכונן ולמד מן החיבור המצוין "ברית קודש" (מהדורה ראשונה 1887, חאודסמיט: מהדורה שנייה 1823, דר' יעקב פונקהוף). כמזכיר הוועדה כיהן ד"ר מ' סלויס, שסירב בעקשנות, על-אף ידיעותיו בדקדוק העברי, לתקן את השיבוש "מוהְלים" ל"מוהֲלים", "מפני שהשגיאה כבר מופיעה בתעודות קדומות".

מועמדים ספרדיים נבחנו בידי ועדה ספרדית.

אם עבר המועמד את המבחן בהצלחה וביצע מספר מילות כנדרש, בפיקוחה של הוועדה, קיבל תעודה. תעודה זו היא אחד המסמכים המופלאים שהוצאו אי-פעם מטעם הקהילה. בשתי שפות, בעברית (?!) ובהולנדית, נאמר בה מה נאסר על המוהל לעשות. ברם, כמעט אי-אפשר להבין את הכתוב. כשהוא אומר "דת" הכוונה ל"תקנה", וכשהוא אומר "הגבלה" הכוונה ל"החלטה", ו"חוטי צמר" פירושם "צמר גפן".

גם מכלול הטקסים נשא עליו חותם מיוחד של אמסטרדם. בחגיגת "שבוע הבן" בשבת שלפני הברית, הקרויה "זוֹכֶר", הזמין השמש, כשליחו של האב, את בני הקהילה במלים: "כל הקהל מוזמן ל זוֹכֶר". חגיגה זו בטלה ועברה מן העולם כבר בשנות העשרים והשלושים.

היו משפחות שעדיין קיימו את מנהג "ליל הוועד" (Waads): בביתה של המשפחה המאושרת בילו את הלילה שלפני הברית בקריאת פרקים לעניין הברית מן התנ"ך ומן המשנה. ספר העזר לערב זה, "ברית יצחק", כולל גם קטעים מן הזוהר. החיבור יצא לאור בשנת הברית (1852); חתומים עליו ש' הייגמנס וד"ר דוד סלויס (הראשון) והוא הודפס בידי הסדרים הספרדיים נונס קרדוזו, סנטור וויארה, בפיקוחו של הטיפוגראף מנדס קוטיניו. בסופו נזכר המנהג להתפלל יחד את תפילת "המפיל" ליד מיטתה של היולדת. מקורו של טקס זה הוא, כנראה, האמונה, שסמוך לברית מאיימים על התינוק הרך כוחות החושך, שבתחום השפעתם עדיין נמצא ה"ערל", שטרם נימול. זהו שריד של אמונה דואליסטית קדומה.

ה"לימוד" (אצל האשכנזים) או ה"קריאה" (אצל הספרדים) נועדו להרחיק את איום הסכנה. ברם, גם המאמין המוניסטי ימצא בטקס זה משמעות, אם גם שונה.

גם ביום המחרת, ביום הברית גופו, מזכירים בבית-הכנסת את המאורע החגיגי. מובן, כי מנהג זה מוצאו מתקופה שבה נערכה הברית בבית-הכנסת, אך הוא קיים גם עתה, כשהטקס נערך מטעמי היגיינה בבית-החולים או בבית: "בית-הכנסת משתתף בחיי הציבור", כותב הרב ס"פ דה פריס בספרו המהולל Riten en symbolen ("טקסים וסמלים"). אם ביקשה זאת המשפחה, תלו בבית-הכנסת הגדול של אמסטרדם את "פרוכת-ברית-המילה". המוהל והסנדק, או אחד משניהם יחד עם החזן, שרו את שירת הים במנגינה מיוחדת ובחלוקה מיוחדת לחצאי פסוקים, חלוקה שאולי יש בה משום זכרון עמום לאופן שבו שרו משה ובני ישראל את השירה (השווה בבלי סוטה ל ע"ב). כותב שורות אלה עדיין זוכר ימים, שבהם שרו בבתי-כנסת מסוימים אנטי פוניה זו מדי יום ביומו. ועוד שרו בלחן חגיגי את הקטע "שירה חדשה", המתאר אף הוא את המעבר בים סוף.

גם יהודה הלוי מזכיר את הקשר המיסטי בין גזירת הים לבין המילה (גם היא גזירה) בשירו "יום ליבשה נהפכו מצולים", פיוט ששרים בקהילות אחדות בשבת שיש בה ברית-מילה.

ועתה לעניין ברית-המילה עצמה. נכחתי במאות, אם לא באלפי בריתות, ורובן נתקיימו בבתי-חולים ובמרפאות. ב"בית החולים היהודי ההולנדי" היה חדר מיוחד, חדר ברית-מילה". ב"בית החולים של היהודים הפורטוגאליים, וב"בית החולים היהודי המרכזי" היו חדרים שיועדו זמנית למטרה זו. ברם, בריתות רבות נערכו גם בסביבה לא יהודית. בבית-החולים ע"ש המלכה וילהלמינה, בבתי-החולים הלותראניים או הקאתולים-הרומיים. באלה האחרונים נערכו הבריתות תחת מבטו המאובן של אותו נימול, שממנו קיבלה הנצרות את שמה, ואשר, לפי המסורת היהודית, נולד מהול.*

ברכת "אשר קדש ידיד" הוא בגדר תופעה משונה, שלא לומר נטע זר, במכלול התפילות שלנו. על הברית "אשר שם בבשרנו" נאמר כאן, שהיא באה "להציל ידידות שארנו משחת". האין זה מעלה בזכרוננו דוגמאטיות נוצרית, שבה ממלאת הטבילה תפקיד דומה?

על-כל-פנים, אחרי ברכה מוזרה זו באה תפילה שבה ניתן שם לילד. מבחר השמות של יהודי אמסטרדם היה מצומצם ביותר. הכול נקראו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, דוד, שלמה, גם אם היו רשומים במשרד הרישום העירוני לעתים תכופות בשמות אלפונס, איוואן, ז'אק, ג'ורג', מאקס, דונאלד או זיגפריד. לאחר זמן החלו הורים ציוניים, אמנם בהיסוס, לתת לילדיהם שמות יוצאי-דופן; אף-על-פי-כן זוכר אני מימי הגיטו שמות בודדים כגון עדו, דן ועזרא. מאלפת היא העובדה, שבאמסטרדם לא קראו מעולם לילד בשם עמנואל גם כאשר נרשם בשמו זה במשרד הרישום, אלא כינו אותו מנחם. ודאי נרתעו מפני האסוציאציה הנוצרית הנלווית לשם עמנואל, אך שכחו, שגם מנחם הוא אחד משמותיו של המשיח.

בברית אצל הפורטוגאלים בלטו מנהגים מעניינים נוספים: האב בירך "שהחיינו", ושרו יפה את הפזמון "ברוכים אתם", שנראה כאילו אין סוף ללחנו. ועוד מנהג רווח אצלם: אדם מיוחד נתמנה כדי להביא פנימה כר ולהוציאו לאחר-מכן. מובן שזכה על כך לפיצוי כספי.

אחרי החלק המעשי של הברית הגיע תור הכיבוד. במשפחות בעלות מסורת נערכה סעודה של ממש. במרכזו של השולחן שכן כבוד ה"קוילטש", מין חלה מתוקה דמוית תרבוש. כחלק עיקרו של התפריט הוגשו לחמניות רכות ומוארכות עם סלמון מעושן. לנצרכים דאגה "החברה" (במקרה זה "ברית אברהם"), שסיפקה גם את חומרי חבישה, יין ולחמניות בגבינה צהובה. בסיומה של הסעודה העליזה נאמרה כמובן ברכת-המזון, בנוסח מורחב לכבוד ההזדמנות החגיגית. לפי מנהג אמסטרדם (ודרום גרמניה) נאמר פיוט ארוך של רבי אפרים מבונא, שבו מדובר, בין היתר, על הטכניקה של ברית-המילה, וכן פיוט קצר יותר, כפי הנראה מאת אותו המחבר, המכיל ברכות ואיחולים לילד ולבני המשפחה. גם התפילה "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח" נאמרה בהזדמנות זו בצורה מפויטת.

באמסטרדם שלפני המבול נהגנו לשאול: "מה היא ברכת-המזון הארוכה ביותר?" והתשובה על כך היתה: "זאת שבשבת חנוכה, שחלים בה ראש-חודש, וברית-מילה, וחתן וכלה יושבים לשולחן."

ירבו שמחות בישראל.

הופיע ב- Nieuw Israelietisch Weekblad מיום 16.10.53

*זהו כנראה מקור האימרה העממית על סכין קהה: "בזאת מלו את התלוי".

לפריטים נוספים של המאמר:
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברית מילה באמסטרדם (פריט זה)
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברכת-כוהנים באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: חגיגות-נישואין באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: בתי-כנסיות באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם