כבר הזכרתי בהזדמנות קודמת את הסיפור הנאה של עגנון "ברית אהבה": שלושה זקנים עלו לישראל מן הגולה בערוב יומם, אחרי חיים מלאי טרדות. והנה יושבים הם בערב קיץ חם על חוף ימה של יפו. בשיח הנרקם ביניהם הם מביעים אכזבתם מן המציאות בארץ-ישראל. לדבריהם היו כל הדברים יפים יותר בגולה. "הרי ברכת כהנים, ייישר כוחם של הכהנים שבארץ ישראל שנושאים כפיהם בכל יום... וכשאני רואה את הכהנים עולים לדוכן כל גופי שרוי בשמחת יום טוב. אבל כשאני שומע שמשליכים את הברכות מפיהם כצייקנים שמשליכים אסימון מחוק לעני מיד זוכר אני בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ בחגים שהכהנים... מאריכים הרבה בניגונים נאים... אין לך כל חג וחג שאין ניגונו עמו, אם שלא"ף קראצי"ל (לשבועות) ואם מחול המות (מתים טנצי"ל ביום שמזכירין נשמות)" (אלו ואלו, ע'מ תל-תלא).

פעמים הרבה נזכרתי בסיפור זה בשעת ברכת כוהנים כאן בארץ-ישראל.¹ אלא שלמרבה צערי עלה הוא בזכרוני גם כאשר התפללתי בחג השבועות תשי"א במניין מכובד באמסטרדם!

באמסטרדם עולים הכוהנים לדוכן עשרים וחמש פעמים בשנה² (ובדרך חידוד אמרו: "סימן לדבר – כ"ה תברכו"), היינו, בשחרית ובמוסף של כל אחד משלושה-עשר ימי החג, חוץ ממוסף של שמחת-תורה.³ לברכת הכוהנים בכל הפעמים האלה שימשו לא פחות משבע נעימות, ואלו הן:

1. שחרית לפסח: המנגינה של "אל בנה".

2. שחרית לשבועות: נעימת "אקדמות".

3. שחרית של סוכות: נעימת "הודו" שב"הלל".

4. שחרית לימים נוראים: נעימת "ברכו".

5. שחרית ל"מתנת-יד" (הוא היום האחרון של כל אחת משלוש הרגלים): מנגינה שגרתית, פחות או יותר: דו-רה-מי, רה-מי-פה.

6. מוסף של שלוש הרגלים: נעימה יפה במיוחד, הפותחת בצלילים: דו-פה.

7. מוסף של "מתנת-יד", של ימים נוראים וכן של תפילת טל: מנגינה שצליליה הראשונים הם: דו-מי במול-דו.

אוי לאזני ששמעו, כי בציבור היהודי של אמסטרדם דהיום נשתכחה מסורת זו, אפילו מכוהנים "בקיאים".

לעולם לא אשכח את ברכת הכוהנים כמות שרווחה בבית-הכנסת הגדול בשנים 1910 עד 1930. מספר הכוהנים שביקשו לברך את העם היה כה גדול כי הדוכן הרחב היה צר מהכילם, ואף על המדרגות אשר הוליכו לארון-הקודש לא היה די מקום לרגלי הכוהנים. כל הכוהנים הללו, שמספרם הגיע לעשרות, חבשו מגבעות ממשי שחור שהוסיפו לחגיגיות האירוע, וביחד השמיעו את הברכה כמקהלת דיבור מאומנת היטב. מרביתם עמדו עמידת דום כמנהג הארץ, אך מעטים שמקרוב באו לא שמו מעצור להתלהבותם.⁴

אצל הספרדים רווחת נעימה אחת לברכת כוהנים, אלא שהיא ידועה בשלוש ואריאציות. בצורתה הפשוטה משתמש החזן כשהוא מקריא את הברכות לפני הכוהנים; צורה מעובדת יותר נהוגה בשבת בפי הכוהנים; ואריאציה בארוקית באה בחגים, אף היא בפיהם של כוהנים. לפי מנהג הספרדים אין הש"ץ מקריא את המלה הראשונה "יברכך".

לפני נשיאת הכפיים רוחצים הלויים את ידיהם של אחיהם הכוהנים. זהו מנהג אפייני "זכר למקדש", ובניגוד לדעת הרווחת באמסטרדם, אין בינו לבין העובדה שהכוהנים חלצו נעליהם וטימאו ידיהם ולא כלום. בישראל נוהגים הכוהנים לחלוץ נעליהם לאחר נטילת הידיים כשרגל אחת מסירה את הנעל מן הרגל האחרת ובדרך זו הידיים נשארות טהורות. בקהילה הפורטוגאלית היה מספר קטן של משפחות-לויים, ומשום כך הוטל עליהן תדיר התפקיד ליטול את ידי הכוהנים.⁵ בין האשכנזים מצויים השמות "קאנוואסר", היינו, רוחץ כוהנים, "סאגנקאן", היינו סגן-כוהן, ו"סגל", כלומר, סגן-לכוהנים – כל אלה שמות של משפחות לויים.

כיוון שנטילת הידיים וחליצת הנעליים נמשכות זמן-מה, פונים הכוהנים והלויים בעוד מועד אל מקום הרחצה.⁶ היו חזנים שביטאו את המלים "והשב כהנים לעבודתם, והלויים לשירם ולזמרם" בהדגשה יתירה ורמזו בכך לכוהנים ומסייעיהם, כי הגיעה שעתם לפנות למלאכתם.

בעניין חליצת הנעליים רווחו (ורוֹוחים?) באמסטרדם סברות שונות שאין להן יסוד. יש אומרים, שהכוהנים חולצים את נעליהם משום כבוד הציבור,⁷ ואילו אחרים סבורים, שהוא משום שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה [ויחזור לקשרו]" (סוטה מ ע"א). מכאן, שנעלי ההתעמלות הנשרכות בשרוכים, שכוהני אמסטרדם היו נועלים, כלל לא היו לפי המסורת.

הכוהנים עומדים מול ארון הקודש ופניהם אל הארון. משחותם החזן "הטוב שמך ולך נראה להודות" הוא קורא בקול רם: "כהנים",⁸ והללו פותחים בברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן".

עתה הופכים הכוהנים את פניהם אל הציבור, אלא שבדבר המועד המדויק חלוקים המנהגים. בבתי-הכנסיות של האשכנזים שבאמסטרדם הופכים הכוהנים את פניהם מיד לאחר שהחזן הכריז "כהנים", ואילו בבית-הכנסת הספרדים, אומרים הכוהנים את ברכת "אשר מקדשנו" כאשר פניהם אל ההיכל. דרך-ביניים נקטו אותם כוהנים אשכנזיים שהיה להם "תסביך התבלטות". הם אמרו בהטעמה יתירה את שלוש המלים הראשונות כשפניהם אל המזרח ורק אז היו הופכים פניהם אל הקהל. את התיבה "באהבה" נהגו להגות כבימים שלפני האמנציפאציה: "בִּיאַהַבוֹה". כוהנים שבשל סיבה זו או אחרת לו רצו לשאת כפיהם, חייבים היו לדאוג, שלא יימצאו בבית-הכנסת שעה שהחזן הכריז "כהנים". מרבית כוהני אמסטרדם חשבו, שאסור להם לשמוע את הברכה. מן הסתם עוררה בהם השתמטותם רגש אשמה, והם חשו מעין צורך ב"הענשה עצמית".

אף שנאמר בתלמוד במפורש, שגם העומדים משני עבריהם של הכוהנים והמברכים יש להם חלק בברכות, היו אנשים מן הקהל נודדים למדור המרכזי של בית-הכנסת. אפשר היה לראות, בייחוד למן בואם של יהודי גרמניה להולנד, כיצד רבים מבאי בית-הכנסת שמקומם בקרבת קיר ה"מזרח", מתקדמים לפנים בית-הכנסת. לפני 1933 כמעט לא היה ידוע נוהג זה באמסטרדם.

דברים מודפסים יש להם תוקף בשל עצם הופעתם בדפוס: "כך כתוב בספר". מכאן הפופולאריות העצומה שזכו לה הפסוקים שאומר הציבור (בעצם צריכים לעיין בהם בלבד) שעה שהכוהנים מנגנים את חמש-עשרה התיבות של ברכת כוהנים. ברם, כל הפוסקים כולם מתנגדים למנהג הזה (ראה שולחן ערוך, אורח-חיים, סימן קכח: כו, ובאר היטב על אתר). את שלוש התיבות של סופי הפסוקים שבברכת הכוהנים "וישמרך", "ויחנך" ו"שלום" שרים הכוהנים בנעימה מתמשכת, ואותה עת יכול הציבור למלל את התפילות המודפסות במחזורים: תפילה להטבת חלומות רעים ותפילה קבלית לבקשת פרנסה, ולפי המלה "דיוניסוס" המשובצת בה ניכר, שחלה בה השפעה יוונית. מחמת כל החומר ה"בלתי-ליגאלי" המודפס הזה שכחו המתפללים על-פי-רוב לענות אמן על הברכות, להבדיל מן הספרדים שאינם מבטלים עצמם מעניית אמן.

בימים הנוראים היה נהוג באמסטרדם לכבד את אחד הכוהנים בפתיחת הארון בתפילת "אבינו מלכנו" וב"היום תאמצנו", לפי שהכוהנים נשארים על עומדם עד חתימת ברכת "שים שלום".

נכבדות הן חמש-עשרה תיבותיה של ברכת כוהנים, וכל תיבה מגלמת עולם מלא טוב. לפיכך אין ברכת הכוהנים ניתנת להיתרגם: בדורות שנהגו לתרגם לארמית כל פסוק בשעת קריאת-התורה מבית-הכנסת⁹ לא תרגמו את ברכת הכוהנים.

עוד בהיותי ילד, כששמעתי את הכוהנים נושאים כפיהם, ראיתי בדמיוני את עצמי שוהה במקדש אשר בירושלים והוא מלא חוגגים: "אעבר בסך אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג" (תה' מכ: ה).

בימים ההם ובמקום ההוא ימים הרבה לפני שהגיע לאוזני שמעו של הרצל, נולדה בי הציונות. אשרי הרואה בהתגשמות חלומות נעוריו – אם גם בשינוי צורה.

הופיע ב-Nieuw Israelietisch Weekblad מיום 25.12.53

לפריטים נוספים של המאמר:
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברית מילה באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: ברכת-כוהנים באמסטרדם (פריט זה)
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: חגיגות-נישואין באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: בתי-כנסיות באמסטרדם
מוסדות, מנהגים ופולקלור של יהודי אמסטרדם: תלמוד-תורה באמסטרדם

הערות שוליים:

1. אבל לא בנוסח תפילת יהודי איטליה: ברכת כוהנים הוא מעין פסגה של התרוממות רוח אצל המתפללים. אחד הכוהנים משמיע את הברכות (שאר הכוהנים מבטאים את התיבות בלחש יחד עמו) בנעימה חגיגית, הדומה מעט למנגינת "הנרות הללו" של יהודי פורטוגאל. הציבור מאזין, וכל אב פורש את טליתו על ראשי ילדיו.
2. כך אצל האשכנזים. אצל הספרדים נאמרת ברכת כוהנים בכל שבת בתפילת שחרית. גם במועדים עולים הכוהנים לדוכן רק בשחרית, ולא במוסף.
3. בשנים עברו נהגו כנראה הכוהנים לשתות כוסית לפני מוסף למען הרבות את שמחת החג. אבל כוהן כשהוא מבוסם נאסר עליו לשאת כפיו.
4. מדברים אלה יכולתי להתרשם אך בגניבה, שהרי אסור להביט בכוהנים כשהם מברכם. יש קהילות, בגרמניה ובפולין, שבהן מפנה הציבור גבו אל הכוהנים, אף שהתלמוד מדבר במפורש על "פנים כנגד פנים" ושולל "פנים כנגד עורף" (סוטה לח ע"א).
5. בין הספרדים מאגן הים התיכון רב מספרן של משפחות לוי. ושמא אבדו בין האנוסים מסורות משפחתיות המצביעות על שייכות לשבט לוי? ודאי היו משפחות לוי שעברו מן העולם, כגון לוי מורטיירה, לוי כסימנס ועוד.
6. מן הראוי להזכיר כאן את כיור-השיש המפואר, שעמד בשעתו בבית-הכנסת הגדול, וכן את הקיתון והקערה המוכספים בבית-הכנסת הספרדי, שעליהם פיתוחים, שנושאיהם מן המיתולוגיה מעשי ידי האומן ואן-ויאנן.
7. מנעל נחשב למשהו בלתי-מכובד. בייחוד בעידן שלפני המצאת משחת הנעליים. גם האיכרים היו חולצים את נעלי-העץ שלהם לפני כניסתם לכנסייה, וגם המוסלמי אינו נכנס למסגד בנעליו. והנה, גם בבית-המקדש שימשו הכוהנים כשהם יחפים. כל זאת, כמובן, לא בשל אבק הדרכים הדבק בנעליים, אלא בשל האופי הדימוני של המנעלים (השווה רש"י לבראשית יח: ד).
8. החזן צריך להכריז רק את המלה "כהנים" (אם החזן בעצמו כוהן יאמר אחר במקומו). בשל חשש חסר-יסוד שהכרזת "כהנים" היא מעין הפסקה בתפילה, נהג החזן להגות בלחש את כל הקטע "או"א ברכנו בברכה המשולשת" וכו' ולקרוא בקול תיבת "כהנים", והקהל היה עונה, ואף זה ללא טעם, "עם קדושך כאמור".
9. עד היום מנהג זה נפוץ בין היהודים התימנים. הוזכרו טעמים אחרים להימנעות מתרגום ברכת כוהנים, אלא שהללו אינם נראים.